ישבנו אצל חברים למפגש נימוסים, שנקרא כך משום שממיסים בו את הזמן הנמוג לבלי שוב. אז תוך כדי השיחה הרגילה בנוגע לסיכויים של גוש נתניהו בגוש דן לעומת מקומו של גוש עציון מהודו ועד גוש, ניגשה אלינו לפתע ילדה קטנה ודומעת והתרפקה על אמא שלה בבכי קורע לב.
"יועד!" זימנה אליה האם ילד בן ארבע ששיחק לא הרחק מאיתנו, הבן שלה לפי כל הסימנים.
"יועד", חזר אחריה הילד, שנראה לי שייתכן שניתן להניח במידה מסוימת שיכול להיות שהשם שלו יועד.
"יועד", אמרה האם, "אתה הרבצת לאחותך?"
"יועד", אמר הילד, "אתה הרבצת לאחותך?"
אני חייב להודות שהיינו טיפה נבוכים מהמעמד. שמעתי כבר על הורים שקוראים לילדים שלהם על שמם, למשל ג'ורג' בוש האב וג'ורג' בוש הבן ששניהם היו נשיאי ארצות הברית כי הבוחרים לא הצליחו להבדיל ביניהם, או הכלב הקרצייה של השכנים שלי שנובח ביום ובלילה כמו כלב בן כלב (אני די בטוח שגם אבא שלו היה כלב), או להבדיל חברי הכנסת של יש עתיד שכולם נבראו בצלמו ובדמותו של האב המייסד, שמש העמים, הלפיד הבוער ששורף ומחרטט הכול.
אז כן, שמעתי על אנשים שנושאים את השם של אבא שלהם. אבל אף פעם לא נתקלתי בבן שיש לו שם כמו של אמא שלו, בטח לא כזה שקורא לה בשם הזה במקום לקרוא לה אמא, בטח ובטח כזה שלא רק קורא לה בשמה אלא גם חוזר במדויק על כל מה שהיא אומרת.
"יועד", שילחה האם בילד מבט חמור סבר, "שאלתי אותך שאלה".
"יועד", השליך הבחור מבט חמור משלו, "שאלתי אותך שאלה".
"למה הרבצת לה?" התערב אביו של הילד.
"למה הרבצת לה?" החזיר יועד והאב הסמיק, כי כולנו ראינו שהוא לא הרביץ לבת שלו אבל לך תדע, ילד בן ארבע לא משקר.
"יועד תפסיק", לחשה אמו.
"יועד תפסיק", לחש יועד בהתאם.
"אנחנו הולכים הביתה", היא איימה עליו.
"אנחנו הולכים הביתה", הוא ענה לה והמשיך לשחק בשלווה, תוך שהוא שולח מבט מזווית העין כדי לראות איך היא מגיבה.
אבא שלו היה גפילטע פיש
"זה ככה אצלו בזמן האחרון", התנצלה באוזנינו האם הנבוכה, "הוא עכשיו בגיל שהוא פשוט חוזר על כל מה שאומרים לו".
"זה בסדר", מיהרה להסביר מישהי, פסיכולוגית ילדים על פי מקצועה, "זו תופעה ידועה, חלק בלתי נפרד מההתפתחות הסוציו־קוגניטיבית של הילד".
עשינו פרצופים נורא מתעניינים, למרות שלא היה בזה שום צורך. גם אנחנו מגדלים ילדים, גם אנחנו מכירים את ההתפתחות הסוציו־איך־שקוראים־לזה. בגיל שנה הם מעריצים אותנו, בגיל ארבע מחקים אותנו, בגיל 15 עושים הכול הפוך מאיתנו, ובגיל 17 מפסיקים לדבר איתנו לנצח. גם אנחנו כהורים עוברים התפתחות סוציו־פרימיטיבית: בילד הראשון אנחנו נורא נבוכים מכל פדיחה שהוא עושה, בילד השני אנחנו ממציאים איזו תסמונת סוציו־שקר־כלשהו־טיבית שאמורה להצדיק את ההתנהגות שלו, ובילדים הבאים כבר לא אכפת לנו משום דבר, רק שייתנו לנו קצת שקט.
"הילד זקוק לדמות לחיקוי", הרצתה הפסיכולוגית, "ואין טבעי בשבילו יותר מאשר לחקות את ההורים שהוא כל כך אוהב, כל כך מעריץ, כל כך רוצה להיות בדיוק כמוהם. נכון?" היא ליטפה את ראשה של הבת שלה, נערה כבת 13 שישבה לידה ובעטה בספה כלאחר רגל.
"לא יודעת, מה את רוצה ממני", מלמלה בת ה־13 וקמה והלכה לה.
"זה היה חיקוי מדויק של אבא שלה", הצביעה הפסיכולוגית על בעלה שאבא שלו כנראה היה גפילטע פיש, כי הוא פשוט השפיל את מבטו ומילא את פיו מים, כלומר עשה חיקוי מושלם של דג.
יועד עצמו ישב על השטיח במשך כל הפסיכואנליזה הסוציו־קונסטרוקטיבית וכיווץ את עצמו לדעת. הורים מנוסים מבינים מיד מה זה אומר.
"יועד", אמרה אמו, "אתה צריך לשירותים?"
"יועד", הוא ענה לה בפיזור הדעת, "אתה צריך לשירותים?"
המארחת הביטה בשטיח הצמרירי בדאגה. האמא נאנחה. יועד נאנח אחריה.
"מה אני עושה עם זה?" שאלה האם המותשת.
"מה אני עושה עם זה?" תרגם יועד את המשפט בדייקנות.
"קודם כול, אל תראי לו שאת נלחצת", יעצה הפסיכולוגית.
"קודם כול, אל תראי לו שאת נלחצת", גיחך יועד.
"את צריכה לשדר לו שלא אכפת לך", אמרה הפסיכולוגית.
"את צריכה לשדר לו שלא אכפת לך", קבע יועד.
"ויחד עם זאת את צריכה להיות אסרטיבית ופרודוקטיבית", המשיכה הפסיכולוגית.
"ויחד עם זאת את צריכה להיות... לא הבנתי מה היא אמרה", התנצל יועד.
"גם אני לא", הודתה האם.
"גם אני לא", אמר יועד.
ככה עובדת הפוליטיקה
"מה יש פה להבין?" שאלה הפסיכולוגית.
"מה יש פה להבין?" תמה יועד.
"אולי תפסיק לחזור אחרי כל מה שאני אומרת?" התעצבנה הפסיכולוגית.
"אולי תפסיק לחזור אחרי כל מה שאני אומרת?" קרא יועד בקול.
"אתה לא אמור לחקות אותי, אני לא אמא שלך!" היא נזפה בו.
"אתה לא אמור לחקות אותי, אני לא אמא שלך!" הוא ענה.
"אולי זה בגלל התופעה הסוציו־אדפטיבית", הציעה האם.
"אולי זה בגלל התופעה השטויוטיבית", אמר יועד.
"את אל תתערבי", זעמה הפסיכולוגית.
"את אל תתערבי", התרה בה יועד.
"תגידי לבן שלך שלא ידבר אליי ככה!" השתוללה הפסיכולוגית.
"תגידי לבן שלך שלא ידבר אליי ככה!" ציטט אותה יועד בדרמטיות.
"איך ככה?" נלחצה האם.
"איך ככה?" בירר יועד.
"ככה, ככה!" הצביעה הפסיכולוגית על הילד.
"ככה ככה", הניף יועד את אצבעו.
"אבל אילנה", אמר בעלה של הפסיכולוגית בפחד, "את בעצמך אמרת ש..."
"אילנה, את בעצמך אמרת", ציין יועד.
"אל תתערב", רשפה הפסיכולוגית.
"איך את מדברת אל הילד שלי?" הזדעזעה אמו של יועד.
"אמרתי לבעלי", היא אמרה.
"אמרתי לבעלי", חזר אחריה יועד בלי להבין את הכשל הלוגי.
"הוא מחקה אותי!" רטנה הפסיכולוגית.
"אז תהיי מודל ראוי לחיקוי!" השיבה האם.
"אני לא אמורה להיות תחליף אם!" קפצה הפסיכולוגית אגרופים.
"אה, אז עכשיו את אומרת שאני אמא לא מספיק טובה?!" קפצה אמו של יועד, בני הזוג שלהן אצו להפריד, המארחת גלגלה מהר את השטיח ואף אחד לא שם לב שיועד הקטן סיים בינתיים את התקופה הסוציו־קוגניטיבית בחייו והלך לבדו לשירותים כדי להתחיל את תקופת "אני לבדי בלי עזרה מאף אחד".
רק כשיצאנו משם הבנתי שככה בעצם עובדת הפוליטיקה שלנו: הפוליטיקאים חוזרים על אותם טיעונים שחוקים, אנחנו מחקים אותם, הם מחקים אותנו, אנחנו מחקים אותם וכולם צועקים על כולם ומזהמים את האווירה, וכל מה שצריך זה ילד אחד קטן שיבוא ופשוט יוריד את המים.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***