ובחלומי מטוסים גדולים חמושים בשואבי אבק עצומים יונקים לתוכם את ענן ההכפשות והמילים הפוגעות ואיומי הסרק שנזרקו לחלל האוויר בשלושת החודשים האחרונים. וכשהם מתרחקים אל האופק והשקט שב לשרור, העולם נהיה צלול יותר.
אנשים נושמים מלוא הריאות, הפה מתעגל מעט בקצוות והקמט שעל המצח מתיישר. הפוליטיקאים עוד נאבקים זה בזה והחדשות ממשיכות לדווח, אבל כבר אין שלטי ענק, מסרונים מפחידים או תסריטי אימה. אנשים ונשים פשוט הולכים לעבודה, לסופר ולגינה, ונפגשים עם אנשים שחושבים אחרת מהם ומדברים ומהנהנים ומסכימים שצריך להחליף כבר את פנס הרחוב ושהמחירים של הקורנפלקס בלתי נסבלים ועושים יחד דברים קטנים וגדולים, כמו שהם עשו לפני וכמו שיעשו תמיד. כי יש אי הסכמות והן רבות, אבל רב המשותף. והחיים - חיים.
וכדי להוסיף לנו רוח, אני כותבת כאן על שתי יצירות. הן שונות זו מזו בכול, אבל שתיהן מומלצות.
כולנו גזענים
'בחורים טובים' שביים ארז תדמור הוא סרט מצחיק וקליל, כזה שמזכיר את סרטי הבורקס של פעם, רק בלי הגסויות ואפילו בלי מגע בין המינים. נקי למהדרין. הוא עוסק בעולם השידוכים של החברה החרדית. משחקים בו שדכנית נמרצת ומסורה מדי, בחור ישיבה מזדקן שעוזר לה, מדריך את בחורי הישיבה ומשיג מידע חסוי על המשודכים, בחורי ישיבה שהגיעו לפרקם וגם אחראי חדר אוכל ערבי שיודע יידיש ומחלק תובנות על החיים. כל אלה הם הרקע לסיפור הראשי. במרכז העלילה עומד מוטי ברנשטיין, העילוי האשכנזי, שזורק לפח את הצעת חייו, כלומר בחורה אשכנזייה יפה ועשירה שיכולה לתת לו בית ופרנסה. מוטי פשוט מתאהב בחברה של אחותו, נחמי. עד מהרה מתגלה השבר. שם משפחתה של נחמי הוא עזיזה־ביטון, כלומר היא מזרחית. ככזאת, אין סיכוי לשידוך בין השניים.
אביה של נחמי דווקא חולם לשדך אותה לאשכנזי. אבל בשל העובדה שהם מזרחיים היא נפגשת עם מועמדים פגומים בלבד. כשמוטי מבין שנחמי יכולה לפגוש רק אשכנזי פגום, הוא הופך את עצמו לכזה. והסוף? הוא טוב, כי אין בורקס בלי קולולו.
הסרט מתיימר להיות כיפי. העלילה לא מקורית מדי. ראינו כבר אלף גרסאות של דרמה־קומדיה רומנטית שבה הגבר והאישה אסורים לבוא זה בקהלו של זה. גם חלק מהסצנות ידועות מראש - כמו אשכנזי שאוכל בפעם הראשונה בחייו אריסה ויוצא לו עשן מהאוזניים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי צוחקת בכיף ובה בעת כואבת מבפנים. הרי הסרט מבוסס על המציאות. כאבתי על הגזענות, על ההתנשאות, על עיוותים ששקעו עמוק בתוך החברה, על התיוג 'פגומים' לאנשים פיסחים או עיוורים או מגמגמים. בסוף הסרט מקבל מוטי את מבוקשו, אבל גם אביה של נחמי מצליח לקבל את מה שייחל לו: חתן אשכנזי. העיוות ניצח.
לאחר שיצאנו מהסרט והפשרנו באוויר הנעים של מודיעין, אמר לי בעלי: "הסרט הוא אומנם על החברה החרדית, אבל האמת היא שהגזענות קיימת בכל מקום בחברה שלנו". זה היה חץ מדויק. אני מצטערת להכביד לכם את הבילוי, אבל זה תפס אותי. כשמושלים משל ומספרים לי על חברה אחרת ורחוקה ממני קל לי להתמסר, לדאוג ולצחוק, להיבהל ולשמוח עם הכוכבים הראשיים. כי זה לא שלי. אז לא. הגזענות וההתנשאות והמבט היהיר עדיין איתנו. כן, יש דברים שהחברה שלנו כבר התבגרה והשתחררה מהם, אבל יש לה עוד הרבה לאן להתקדם.
ועוד משהו. לפי אתר סינמסקופ, הסרט מציג מכירות מאוד יפות של כרטיסים, והוא עשוי להתגלות כסרט הנמכר ביותר של השנה האזרחית. אם היוצרים הישראלים יפנימו ששוב הוכח, אחרי הסרטים של רמה בורשטין ואחרים, שסרט נקי יכול להיות רווחי מאוד, אולי יגיע השינוי המיוחל בסרטים הישראליים.
מהלכת בין המתים
ומן הקל אל הכבד, הכבד אך היפהפה. הספר החדש של אמונה אלון 'נפשנו חיכתה' הוא אומנות הכתיבה במיטבה. הקורא נמשך והולך אחר מילותיה של אלון, מפליג איתה לטרנסילבניה של סוף המאה ה־19, יושב עם סבתא רבתא שלה פייגא על שפת נהר ילדותה, מנסה להפיח חיים ושמחה בסבא רבא הצדיק המקובל קודש, עולה איתם ועם ילדיהם הקטנים לירושלים ומתאמץ להחיש איתם את הגאולה. הקורא מתוודע לשני הסבים של אלון ומלווה אותם מילדות ועד שיבה, את הזוג שהתגורר בישראל ואת הסבא שגלה לארצות הברית כדי להביא שבר לאביו, לאחיו ולכל משפחתו. וכך אנחנו מלווים אותה דור דור, עד הוריה ועד חיי נישואיה שלה. תמונות תמונות מהעץ המשפחתי המפואר והמרשים של משפחת הכהן. עץ שמספר סיפור אישי מאוד, אבל בה בעת כלל אנושי. סיפור על עקרונות, על סבל ושכול, על התעקשות ואמונה, הו כמה אמונה.
בין לבין אנחנו מקבלים הצצה אל הסיפור שמאחורי הסיפור. אל טיולי השורשים בקרפטים ובירושלים ובניו־יורק. ומחשבות וזיכרונות ווידויים אישיים מאוד שנכתבו לרב בני ז"ל, בעלה של אלון, שנפטר לפני חמש וחצי שנים. היא תמיד כתבה למענו, וגם הספר הזה נכתב, לפרקים, בגוף שני. אליו, עליו, עליה, עליהם. היא כותבת כמו אדם שמחפש מחדש את ההצדקה לקיומו, שמנסה לראות מה נשאר מאיבריו אחרי שנחתכו לחצי. ויש כאן געגוע, ייסורי אוהבת שמלווה את אהובה במחלתו ואחרי מותו ולא יודעת את נפשה.
'נפשנו חיכתה' הוא ספר זיכרונות, תמונות חיים שיש בהן כמיהה. הדמויות שבו מחכות לאהבת הורים, לאישור שלהם. הן כמהות להשלמה ולשלווה. הרבה מאוד מתים יש בספר של אלון. היא מהלכת בין מתיה בצורה מפחידה מעט, כאילו היא מכינה את הקרקע לעצמה. כנראה שרק אחרי הבירור הזה אפשר להניח למתים ולהמשיך לחיות.
אלון משלימה את הסיפור המשפחתי החלקי שלה בעזרת מחקר והרבה דמיון. היא מעניקה לדמויות אופי ומניעים ומחשבות וצובעת אותן בצבעים מלאי חיים. המתים לא יבואו איתה חשבון על הסיפור שטוותה סביבם ועל הפרשנות להתנהגות שלהם. אבל היא כותבת גם על דמויות בנות זמננו, כאלה שאנשים שמהלכים בינינו הכירו. בכל פעם מחדש הבחירה של סופרים ומשוררים לתת פרשנות משלהם לחייהם ולמניעיהם של אנשים כאלה גורמת לי להתלבט. החרות הסיפורית היא תנאי ליצירה ולכתיבה. אבל האם כל אחד יכול לכתוב על מתיו את פרשנותו ולתת לה פומבי? אלון כתבה פתוח וגלוי ונוגע עמוק. אני נשארתי עם מחשבות רבות על התעוזה והזכות.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***