אני יודע מה אתם חושבים: "יעקביני, עברת דירה כבר לפני שנה וחצי כמעט, כמה אפשר לשמוע על ההשלכות של המהלך הזה?". ובכן, לפחות עוד טור אחד, מתברר.
כבר דיברנו על העובדה שסחבק מתפקר בפוקר ומתבאס על היותו היחיד בשכונה שלא בונה בעצמו את כל הריהוט של הבית, אבל על עניין המנגל־גז עוד לא דיברנו.
מתברר שביישוב, כל אדם שברשותו חצר הגדולה מעשרה מטרים מרובעים מחויב על פי חוק לרכוש מנגל גז ולהתקינו בחצר. ולא זו אף זו, לאחר ההתקנה בעל המנגל נדרש להרשים אורחים מזדמנים במעשה ידיו ובעיקר לאנוס עוברי אורח תמימים להאזין לנפלאות יכולותיו הקולינריות ועדרי הצאן שהוא מעביר לפניו כבקרת רועה עדרו.
במשך שנה ויותר הצלחתי לעמוד בפרץ ולהישאר אותו פרימיטיב מהעיר, אבל איך אומרים? כשהמנגלים מתחזקים החזקים מתמנגלים, או משהו כזה.
מה שקרה זה שבראש השנה האחרון ריחות הבשר המתעשן עשו את שלהם וגברתי הנאווה בישרה לי שהגיעה השעה לשדרג את הבשר שלנו.
"קול מבשר, מבשר ואומר!" הגבתי כנשוך נחש.
הגברת לא ידעה אם זה שיבוץ של אישור או סתם רפלקס קמאי, אז היא המשיכה.
"אם יהיה לנו מנגל גז, יהיה לנו כיף יותר בחגים, וגם לשבתות נוכל להכין אוכל יותר בקלות".
"נשמה", עניתי, "לא יום אחד תאכלי בשר ולא יומיים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום. תאכלי בשר עד שיצא לך מהאף!"
"סיימת לשבץ פסוקים?" היא שאלה באדישות.
סקרתי ליתר ביטחון את כל האפשרויות שנותרו בארסנל שלי.
"מרבה בשר מרבה רימה!" הוצאתי מהמערכת מה שהייתי צריך והלכתי לברר על מנגל גז.
המחשבה שלי הייתה פשוטה: אנחנו עדיין לא יודעים אם באמת אנשי מנגל גז אנחנו אם לאו, ולכן ההיגיון מחייב למצוא את המנגל הכי זול בשוק, כדי חלילה לא לבזבז שקל אחד שלא לצורך. ואכן, אחרי חיפושים קדחתניים ובעצת לנדסברג השכן שבעצמו קונה מנגלים לפירוק, מצאנו מנגל זיל הזול.
חלפו ימים בודדים עד שהמנגל הגיע אל פתח דלתנו. להפתעתי הוא הגיע מפורק בתוך ארגז ולא מקשה אחת מוכנה לפעולה. אבל אני ראיתי בזה הזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה אחת ואז לשים אותן על הגריל. גם להוכיח לעולם שאני איש של מנגל גז, וגם שאני הנדימן שבונה דברים. אז גררתי את הארגז אל החצר, רוקנתי אותו ופרסתי את כל החלקים לפניי כאילו אם רק אניח אותם מספיק יפה מיד יתאגדו להם החלקים וידבקו זה בזה לאחד כאילו לומר: עליי יניח צדיק זה רצועות פרגית.
החלקים, אפעס, לא קמו לחיים והמשיכו לנוח להם על הדשא, ממתינים לבעל הנס שיכיר בהיעדר ניסו. או אז נזכרתי שהשתדלות בכל זאת צריך לעשות, אז כמו משה רבנו בהקמת המשכן, החלטתי לעשות את עצמי כמתעסק בהקמה וקודשא בריך הוא יעשה את השאר. אז התחלתי להתעסק, אבל כנראה זה היה יום כזה של הסתר פנים כי שום דבר לא התקדם והאווירה הלכה ונעשתה חלבית יותר עם כל רגע שחלף.
הבנתי שנותרתי אני לבדי ונטלתי לידי את חוברת ההוראות להרכבת המנגל. מה אגיד לכם, אני מבין למה המנגל היה זול, חסכו על ההוראות. החלקים בתמונה לא תאמו את החלקים במציאות, המספור על הברגים לא תאם את המספור במציאות וגם האיש שהרכיב את המנגל בתמונה היה נראה הרבה יותר חסון ממני.
החלטתי לעשות כמיטב יכולתי, ואם לא אצלח את המשימה תמיד אוכל לומר שרק מילאתי אחר ההוראות. אני גם יקה אז בכלל.
בקיצור, אחרי שעה של עבודה גוף המנגל כבר עמד איתן, מה שכבר היה חשוד מאוד. בדיקה זריזה העלתה שהמנגל אכן עומד, אבל הפוך. בשלב הזה החלטתי שבמקום שאין איש - לך לקרוא לאחד, וגייסתי את לנדסברג השכן שיבוא לראות את מעשה ידיי טובעים בים.
"גם אני כמעט נפלתי בזה", הוא ניחם אותי ברוך, "אבל אז לא נפלתי בזה". שכוייח לנדסברג השכן, עוד עזרה כזאת ואבדנו.
אחרי התייעצות זריזה החליט לנדסברג השכן שאפשר להשאיר את גוף המנגל הפוך, זה לא ביג דיל. אבל אני כאמור ממוצא יקה ואם אני אשאיר את המנגל בנוי בניגוד להוראות אני לא אצליח להירדם בלילה במקרה הטוב, ובמקרה הרע אלך באישון ליל ואחליף את המנגל שלי בזה של לנדסברג השכן.
אז ניחמתי את אשר עשיתי, פירקתי לגורמים ובניתי מחדש. לקראת חצות המנגל כבר עמד איתן וחיכה לעבור לעשייתן וול דאן.
"אבל הגז איפה?" שאלה היעקבינית חדת העין.
"גז חיש ונעופה!" עניתי, שוב בלי שום קשר לכלום. אשתי זרקה לכיווני מבט רושף שלדעתי היה מדליק בן רגע את בלון הגז שלמזלנו לא היה ברשותנו עדיין.
הצצה זריזה מעבר לגדר העלתה את הידיעה המודיעינית שברשות השכן שלמה קיים בלון גז שהוא לא צריך בזה הרגע. אז שאלתי את הבלון ממנו מתוך ידיעה ברורה שאין קבוע יותר מהזמני ושסיכוייו של שלמה לראות את בלון הגז הזה שנית משולים לסיכויים שלי להחזיר לו אותו. לא נורא שכנון, זה סופו של כל בלון.
באותו יום אירחנו חברים לערב בשרים וחנכנו את המנגל החדש. הבשרים שימחו את לב האורחים והמחמאות את לב המארחים.
למחרת עמדתי בגינה וככל אדם מהיישוב הקפתי את עצמי בשכנים והכרחתי אותם להאזין לנפלאות מנגל הגז שלי. כולם אכן היו מרותקים, אבל אז טפחו על גבי במה שהיה נדמה דווקא כרחמים.
בנצי הואיל בטובו לפתור את החידה. "זה נורא חמוד שיש לך מנגל גז, יעקבי", הוא חייך אליי כמו שמחייכים לילד שעולה כיתה רק בגלל שלהורים היו קשרים בהנהלה, "אבל אם אתה באמת רוצה להיות בחבר'ה, אתה חייב מעשנה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***