כשדניאל חנניה בן ה־19 חזר לביתו לפנות בוקר מבית החולים, לאחר שפציעתו בפיגוע הירי בחברון טופלה ולקראת הלווייתו של אביו רונן הי"ד שתוכננה להמשך אותו יום, הוא החל לספר סיפורים מיוחדים על דמות האב שנרצח, וגם תיאר את הנס שאירע לו כשזכה להישאר בחיים אחרי הפיגוע הקטלני. אבל המבט היה גם הלאה, מאמין ונחוש: "התחברנו מאוד לעיר האבות, אנחנו רואים את המשך שהותנו כאן כקיום צוואתו של אבא".
משפחת חנניה לא הייתה מוכרת מאוד בקריית ארבע עד לרצח במוצאי השבת האחרונה סמוך לשכונת גבעת האבות. לפני שנה עזבה המשפחה את קריית מלאכי ובאה להתגורר בקריית ארבע, סמוך לקברי האבות והאימהות. האב רונן נהג לפקוד בקביעות את מערת המכפלה וקברי ישי ורות הסמוכים. ליבו הטוב וחיוכו התמידי זכורים בלב החברים שהכירו אותו בקריית ארבע, כמו גם מעשי החסד והאמונה העמוקה שאפיינו אותו. כדורי המחבל שגדעו את פתיל חייו קטעו גם רצף של שנות שקט שתושבי קריית ארבע זכו להן, אבל לא הפתיעו כלל, למרבה הצער, את ראש המועצה, אליהו ליבמן.
"לצערנו היה מדובר בפיגוע ידוע מראש. חששנו שחלילה יקרה שם אירוע, ואכן שילמנו מחיר כבד", מספר ליבמן, שמתקשה להסתיר את תסכולו. על הציר שבו אירע הפיגוע, שבמהלכו נרצח רונן חנניה הי"ד ונפצע קשה איש כוחות ההצלה הוותיק של קריית ארבע, עופר אוחנה, הוצב במשך עשרים השנים האחרונות מחסום ביטחוני – 'חסם אשמורת'. המחסום הוצב על ידי צה"ל לאחר שהציר הפתוח לתנועת ערבים, שעובר ממש על ציר הכניסה לקריית ארבע, הפך במשך השנים לציר דמים שבו נרצחו מרדכי ושלום לפיד, יחזקאל מועלם, דני ורגס, שרית פריגל ודוד כהן, ה' ייקום דמם. לפני כשישה חודשים נודע לליבמן כי מערכת הביטחון מתכוונת להסיר את המחסום, וכל הנורות האדומות נדלקו מיד בראשו של מי שהיה גם קב"ט חברון במשך 25 שנה.
ליבמן החל לקיים פגישות וסיורים עם שורה של גורמים בצה"ל, והסביר להם כי הסרת המחסום מסכנת את חיי התושבים, תגרום לאובדן המשילות באזור ותהיה בבחינת מתן פרס לראש עיריית חברון – טרוריסט בעל עבר רצחני בזכות עצמו, שביצע את הפיגוע בבית הדסה. "אמרתי להם שהמחוות הללו, שהצמרת המדינית, המשפטית ובג"ץ רוצים לתת לעיריית חברון, יבואו על חשבון חיי היהודים". לאחר שבצה"ל הוסבר לליבמן כי מדובר בהחלטת דרג מדיני, הוא לא התעצל ופנה גם לשר הביטחון בני גנץ. משלא נענה, החל ליבמן בפרסום חומרים שיציפו את הסכנה דרך התקשורת, ובהם שב והתריע מפני פתיחת הציר לערבים.
אבל כצפוי, המערכת נעתרה יותר לבקשות עיריית חברון בלחץ המינהל האזרחי מאשר לראש מועצה שדואג לחיי תושביו היהודים. אומנם, מסכים ליבמן, שום חסם לא יכול לעצור הרמטית את הטרור, אבל הניסיון הוכיח שסגירת הציר במשך עשרים שנה הייתה גורם משבש ומרתיע למי שקם בבוקר וחשב לבצע פיגוע ביהודי קריית ארבע. "ללא המחסום, כפי שקרה בפיגוע הזה, המחבל יכול פשוט להגיע עד לזירה, לרצוח ולפצוע, לחזור לרכב ולנסוע או להמשיך רגלית בחזרה לשטחי חברון שנמצאים בשליטה הביטחונית של הרשות - שם ודאי אין מי שימנע מהם לבצע פיגוע".
ליבמן הוקפץ בעצמו לזירת הפיגוע בזמן אמת יחד עם שניים מבניו. הוא מתפעל מהתפקוד האזרחי של אנשי הביטחון וההצלה של הקריה, ומתאר כי כעת מתגוררים בבניין אחד בקריה שלושה גיבורים שחיסלו מחבלים בזמן אמת, אחד מהם בפיגוע האחרון. לאחר שזירת הפיגוע פונתה, נשאב ליבמן אל שלל תפקידיו בניהול המועצה בשעת חירום, כשתחתיו פועלים גופי הרווחה והביטחון כדי לתת מענה לתושבים. העשייה האינטנסיבית בימים שמאז הפיגוע לוותה אצלו בתחושה מורכבת ולא פשוטה: "עשיתי כל השתדלות שלא יפתחו את המחסום הזה, ובסוף זה מתנפץ לך מול העיניים. לא פשוט שתושב נהרג לך ליד היישוב אחרי שהתרעת שכך יקרה". אבל לצד זאת, ליבמן משדר גם נחישות והמשך היאחזות נחושה במקום, כולל דרישה מכל ממשלה שתקום "להחזיר את הביטחון ולגבות מחיר מהטרור. לעשות מעשה שובר שוויון שיגרום לכך שמחבל לא ירצה לפגוע ביהודי. שיהרסו את הבית שלו ושל כל החמולה, שיגרשו את כל החמולה אל מחוץ לגבולות המדינה, לגבות מחיר מהאזור שבו התרחש הפיגוע. ככה הם מעצמם כבר לא ירצו לפגע".
הרמטכ"ל, שהגיע למחרת הפיגוע לקריית ארבע, שמע מליבמן טענות ברוח זו. "אמרתי לו שהם מטפלים במחבלים בפינצטה, בצורה הזו רק מנציחים את הטרור. הוצאת מחבל אחד, יקום מחבל אחר. צריך טיפול מערכתי, חריש עמוק, ליצור נוסחה שתכריע את הטרור ולא תגרום להם לרצות לקום בבוקר לפיגוע נוסף".
חמישה חודשים מאז הסרת המחסום הספיקו למחבלים כדי להוציא לפועל פיגוע קטלני; יהודי שנרצח ועוד כמה שנפצעו לימדו את מערכת הביטחון את הלקח, במחיר יקר מדי. בעקבות הפיגוע הושב חסם אשמורת למקומו. ליבמן יכול רק לייחל ששכר הלימוד הזה יותיר את המחסום על מקומו ולא יאפשר ניסויים נוספים על חשבון דמם של תושבי קריית ארבע.
"הגזענים זה אתם"
תרגיל באזרחות: יהודים הגיעו לבקר חבר בשכונה ירושלמית, המון ערבי התנפל עליהם ורגם אותם באבנים. האירוע התפתח לעימות דו־צדדי, שבשיאו רוצצה גולגולתו של אחד היהודים באבן על ידי הערבים, וערבי נוסף הותקף בלום. כיצד תנהג מערכת האכיפה הישראלית? א. תעצור את הערבים שהחלו במהומה. ב. תטיל עוצר קולקטיבי על השכונה שבה מותקפים יהודים דרך קבע. ג. אל תיראו מופתעים, אתם יודעים בדיוק מי ייעצר בסיפור הזה ומי לא.
בשבוע שעבר נלקחו למעצר ולחקירה בשב"כ שני צעירים יהודים בחשד למעורבות בתקיפת ערבי בשכונת שמעון הצדיק. על המעצר הושת הצו החריג של מניעת מפגש עם עורך דין, מה שמיד העלה צמרמורת בגוום של כל מי שזוכרים את פרשת העינויים של עצורי דומא ושל העצור מפרשת המטיילים שהותקפו ליד אריאל (פרשה שהסתיימה בסגירת התיק), שבחסות מניעת המפגש עברו התעללות קשה מצד חוקריהם בשב"כ. איסור מניעת המפגש מתמיה עוד יותר לאור העובדה שמדובר בעבירות קלות יחסית, שביחס אליהן לא מופעל איסור דרקוני שכזה בדרך כלל.
על הפרשה הוטל גם צו איסור פרסום, לבקשת המשטרה ובאישור בית המשפט, צו שהוסר ביום שלישי האחרון. יותר משחשף ביטול הצו את פרטי הפרשה, הוא חשף שוב את ערוותה של מערכת המשפט והאכיפה הישראלית, הבוחרת שוב ושוב להתאנות באופן סלקטיבי מובהק רק לצד אחד במקרים מסוג זה. בזמן שאתם קוראים את השורות הללו, ככל הנראה לפחות אחד מהצעירים משתחרר בדיון בבית המשפט בתנאים מגבילים, אבל גם אם השניים כבר לא יימצאו מאחורי סורג ובריח תחת איומה של חקירת שב"כ, העוול המשפטי צריך להיזכר.
יסודו של העוול, כפי שמסביר עורך הדין נתי רום מ'חוננו', שייצג את אחד העצורים, הוא בהצגה המעוותת של המקרה בפני בית המשפט. הניתוק של תקיפת הערבי – "אירוע חמור שלא צריך לקרות", הוא מדגיש – מנסיבות האירוע כולו, הופך את הטיפול בתגרה שהתפתחה בזירה לחד־צדדי לחלוטין. המקרה המדובר אירע במהלך ימי חג הסוכות. קבוצת בחורים יהודים הגיעה לביתו של תושב שכונת שמעון הצדיק, טל יושובייב, שמותקף באופן קבוע על ידי שכניו הערבים. הבחורים ביקשו לחגוג בביתו את שמחת בית השואבה, כשהמנגל כבר מתחמם והמוזיקה מתחילה להישמע ברמקולים. אבל אז החליטו השכנים הערבים שהאירוע אינו מוצא חן בעיניהם, ומטר אבנים וסלעים הושלך אל חצר משפחת יושובייב. היהודים יצאו להבריח את הפורעים, ובמהלך העימות רוצץ אחד הערבים את גולגולתו של איתמר אלקובי בן ה־17 באמצעות סלע מטווח אפס. אלקובי הובהל לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם כשהוא מונשם ומורדם. רק לאחר מספר ימים שבה אליו הכרתו. לאחר 12 ימי אשפוז הוא השתחרר מבית החולים, אבל נכונה לו עוד דרך ארוכה של טיפולים.
נוכחות המשטרה בזירת ההתפרעות הייתה מועטה ולא יעילה. היהודים יצאו להגן על עצמם, מחשש שאל בית יושובייב יושלך בקבוק תבערה, כפי שקרה בעבר. אפילו אמבולנס התקשה להגיע למקום באופן מיידי כדי לפנות את אלקובי הפצוע, וחבריו נשאו אותו על גבם כדי לפנותו מהמקום.
פצוע הראש השוכב מונשם ומורדם בהדסה לא הטריד יתר על המידה את מנוחתה של משטרת ירושלים. האב, דב אלקובי, סיפר בריאיון כי יום לאחר האירוע הוא פנה מיוזמתו למשטרה כדי לדווח לה על שהתרחש, לאחר שלא קיבל מהם שום פנייה מוקדמת. במוקד 100 ענו לו ש"שמעו משהו" על אירוע שהתרחש אתמול, מה שעורר את תמיהתו של אלקובי, שכן הסיפור התפרסם מיידית בכלי התקשורת. המוקדן המנומנם ביקש ממנו פרטים על האירוע ולאחר מכן הבטיח לשלוח לו קישור שדרכו יוכל האב להעביר תיעודים וסרטונים לצורך חקירת המשטרה.
אבל אז, כמו דלי קרח שניתך על ראשם, ניעורו חוקרי המשטרה והשב"כ. התברר כי במסגרת ההתגוננות היהודית הותקף גם אחד הפורעים הערבים באמצעות לום. כאן המערכת כבר התגלתה בשיא כוחה, וכאמור, בשבוע שעבר נעצרו שני הצעירים היהודים ונלקחו לחקירת שב"כ כשהם מנועים במשך שישה ימים מלפגוש עורך דין. השניים נעצרו בחשד לתקיפה ועבירות נוספות, שיוחס להן מניע גזעני, מה שמוסיף לחומרת ההאשמה.
עורך הדין נתי רום, שהוזעק לטפל בפרשה מרגע שהשניים נעצרו, מתאר התנהלות מקוממת של המשטרה, השב"כ ובית המשפט. "בלילה הראשון ביקשתי כל הזמן שיראו לי את צו איסור המפגש עם עורך דין, וסירבו להראות לי צו כזה. כל הלילה לא ישנתי, בשמונה בבוקר שולחים אליי העתק של הצו, שנכנס לתוקף מחמש לפנות בוקר. כלומר, כל שעות הלילה לא היה עדיין צו תקף, ובכל זאת לא נתנו לי לפגוש אותם".
כיסוי הראש המרשים של השופטת תמר בזק־רפפורט מבית המשפט המחוזי בירושלים לא סייע לה בהבנה נכוחה מדי של המציאות שהוצגה לה בבית המשפט על ידי פרקליטי השב"כ, והיא אישרה את המשך הצו הדרקוני של מניעת מפגש עם עורכי הדין. אבל באותו דיון נדהם עורך הדין רום מההיתממות על גבול חוסר האמת בעדויותיהם של אנשי המשטרה והשב"כ. "הדבר היחיד שמבסס אפשרות לקיום חקירת שב"כ ללא עורך דין הוא חקירה ממניע גזעני", הוא מסביר, "אז אני שואל אותם בדיון: על מה מבוסס המניע הגזעני שלכם? הרי גם לשיטתכם, בהודעה לתקשורת שהוציאה המשטרה בעקבות המקרה בסוכות, נכתב שהייתה שם תגרה הדדית, שני הצדדים תקפו זה את זה. אבל הם הציגו לבית המשפט רק את התקיפה של הערבי, למרות שסרטון שבו רואים שהותקפו יהודים הופץ בכל כלי התקשורת. אני שואל את אנשי הימ"ר והשב"כ: אתם לא מכירים שום סיפור שילד יהודי בן 17 נפצע שם קצת לפני כן? הם אומרים: לא! אני עובר אחד אחד שוב ומזהיר אותם שהם תחת חקירה בבית משפט וחייבים לומר אמת. רק אז הם מתחילים 'להיזכר' שהייתה גם תקיפה של יהודי. אני שואל אם יש ערבי שנעצר בחשד לתקיפה - הם מתחמקים ואומרים שהם לא יודעים, אולי בתחנות משטרה אחרות. אמרתי להם: אם ככה, הגזענים זה אתם! אתם מתעסקים רק בצד אחד של הפרשה, הצד היהודי. איך אפשר לרדת לחקר האמת בלי להזכיר מה קרה שם לפני כן, בלי להזכיר את הנסיבות?!"
בדרך פלא, יום לאחר הדיון הזה בבית המשפט נעצר ערבי בחשד לתקיפתו של אלקובי. הוא, אגב, לא נלקח לשב"כ, לא נאסר עליו לפגוש עורך דין, והוא בסך הכול נחקר בתחנת משטרת שלם. את הבית הוא ראה הרבה יותר מהר מעצורי השב"כ היהודים. השבוע, לאחר שפגשו סוף סוף עורך דין, דיווחו העצורים היהודים על חקירות בתנאים קשים. השב"כ אומנם נטה להם חסד הפעם ושיטות החקירה בסגנון האינקוויזיציה נחסכו מהם, אבל גם שהות בצינוק, חקירות בשבת ומניעת שינה ותפילות חורגים הרבה מעבר לנדרש בחקירה בגין עבירות קלות כמו אלה שבהן חשודים השניים.
"הרשויות ומערכת הביטחון רוצות בעיקר לשמור על שקט ומרכזות מאמצים באכיפה כנגד יהודים", מסכם עורך הדין רום. "אירועים כאלה יוצרים בלגן ורעש מבחינתם. לכן ערבי שפוצע קשות יהודי בראשו זה אירוע שמטופל בתחנה מקומית ובכלים רגילים, אבל כשיהודי מעורב הוא יירדף על ידי מערכת הביטחון וישתמשו בכלים קיצוניים נגדו, בדמות מניעת מפגש עם עורך דין, איסור פרסום וחקירת שב"כ וימ"ר. לצערי כוחות הביטחון משקיעים את המאמצים נגד המותקפים - האזרחים הנאמנים, ולא נגד האויב. אני קורא לכוחות הביטחון להתעורר, לפעול נגד האויב ולעצור את גל הטרור. מרשי לא תקף, ולא בכדי בית המשפט כבר סימן את הדרך לשחרורו".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***