תוצאות האמת
אני כותב שעה ורבע לפני תוצאות המדגם, יום או יומיים לפני תוצאות האמת, וחושב לעצמי שהתבגרנו. לא משנה במי אתה תומך, לא משנה מי המועמד המוביל שלך לראשות הממשלה, לכולם ברור שאיש מהמנהיגים אינו מחזיק בכיסו את המפתחות לגאולה השלמה. אני לא מזלזל בבחירות. הלכתי, הצבעתי, התרגשתי. תמיד אני מתרגש ברגע הזה כאילו ממני אישית מנעו קלפי במשך אלפיים שנה. אבל תוצאות האמת באמת לא נמצאות שם בכנסת, הן נמצאות כאן אצלנו, העם. אנחנו אדונים לגורלנו ובידינו ליצור כאן חברה טובה, ערכית, אופטימית ומאמינה. אומרים שבמערכת הבחירות הקירות מדברים אליך ואחר כך אתה מדבר אל הקירות. אבל במערכת הבחירות הזאת הקירות כמעט לא דיברו אלינו, ואיש כבר לא נאיבי מספיק כדי לדבר אליהם בחזרה. אין הדבר תלוי אלא בנו, העם שבארץ, ובו, אבינו שבשמיים. וגם בהם כמובן, נבחרי העם, אבל זה רק גם.
פוקס
חביבים עליי במיוחד אנשים ששם המשפחה שלהם כמו קבע את גורלם. חייכתי כשהעלו לשידור את "כתבתנו ירדן סקופ", התפלאתי על הסופרת סמדר שיר, לא הופתעתי שחתן התנ"ך הראשון היה עמוס חכם, אבל יותר מכולם מלהיב אותי שם הסוקר: קמיל פוקס.
געוואלד
שמעתי השבוע פרשן ערבי מומחה למפלגות ערביות שהסביר על "קמפיין הגעוואלד" של אחת המפלגות במגזר, וחשבתי לעצמי: ערבים דוברי יידיש, בטח משיח כבר כאן.
סקרים
קולמוסים רבים נשברו על שאלת הפער המפתיע שיש בכל פעם מחדש בין הסקרים לתוצאות האמת. מצביעים שבוחרים לשקר לסוקרים, קמפיין מוצלח של הרגע האחרון, ועוד כהנה וכהנה תירוצים קלושים שמזכירים לי את ימיי בבית הספר. פלא איך אף אחד לא עלה על האמת הפשוטה: אין שום פער בין הסקרים להצבעה. אנשים מצביעים בדיוק כמו בסקרים, אחד לאחד. אלא מה, בפרק הזמן שבין ההצבעה ועד הספירה, בקלפי, במקום הסמוי מן העין, שם גם לקדוש ברוך הוא יש מה לומר. הוא שולח יד ארוכה מן השמיים ומערבב אותם כרצונו, הוא פוסל כמה פתקים ומוסיף כמה משלו. הרי אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן מכריזים עליו מן השמיים. אז ככה מכריזים.
איך נראה אברהם אבינו?
יש איזה פער בלתי נסבל בין איך שאנחנו מדמיינים דמויות מימי התנ"ך, המשנה או התלמוד ובין איך שהן היו באמת, במציאות. אני מניח שאם נתבקש לצייר את הלל נקבל דמות של אדם זקן עם חיוך טוב על פניו, גופו שברירי ועדין, זקנו לבן וכולו אומר רכות. אני מניח שאם נתבקש לצייר את שמאי נקבל דמות חמורת סבר שפיה קפוץ ועיניה חודרות ותרות אחר כשלים ובעיות. וגופו? גופו גם הוא רך ורופס. סוף סוף מדובר בתנא בן תורה, ביקור בחדר הכושר איננו חלק מסדר יומו.
כך בדמיון המצוי שלנו. ובמציאות? המציאות שונה בתכלית. הלל עבד כחוטב עצים, כך על פי הרמב"ם בפירושו למשנה, כלומר גופו היה רחוק מאוד מגוף רכרוכי. פעם אחת בלבד בחיי לחצתי יד לאדם שעובד כחוטב עצים, עד היום האצבעות שלי זוכרות את הרגע. להלל היו בדיוק כאלה ידיים, עוצמתיות, חזקות. היה לו גם גוף כזה, חסון ומוצק.
ושמאי? מי שמצפה לפנים קשוחות ומבט קפוץ יופתע לגלות חיוך מתמיד על השפתיים, הן שמאי הוא בעל ההדרכה בפרקי אבות לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, וכידוע האמרות בפרקי אבות הן אומר חייו של הדובר, כזה היה, כך הדריך. כל אדם מתקבל בחיוך. וגופו של שמאי? גם הוא היה רחוק מאוד מגופו של תלמיד חכם גלותי שיושב כפוף גב ולומד לאורה של עששית עצובה – שמאי ככל הנראה היה בנאי. מיותר לומר איך נראה גופו של בנאי.
שמעתי פעם על ילד שחזר מהגן ושאל את אמא שלו: "שמאי היה ערבי?". ככה זה אצלנו, מי מעלה על דעתו פועל בניין יהודי. ופועל בניין מלא תורה, תנא קדוש? זה כבר בכלל מרחיק לכת, אז אנחנו מדמיינים גוף עלוב. אבל זה לא היה ככה, ממש לא.
גם אברהם אבינו רחוק כל כך מכל הציורים הילדותיים. הדמות שנוטים לצייר פחות או יותר בתווי פניו של ר' אריה לוין היה עשיר בקנה מידה עולמי, טייקון כלכלי של ממש, ומצביא שהוביל צבא לניצחון במלחמת העולם הראשונה־ראשונה נגד ברית צבאית של הכוחות הכי גדולים באזור.
אולי אנחנו עדיין שבויים בעולם של הגדרות מוחלטות: איש צבא אינו תלמיד חכם ותלמיד חכם אינו מצליחן עסקי. בעל מכולת אינו פוסק הלכות (ספרו את זה לחפץ חיים) ובנקאי אינו בקיא בש"ס (ספרו את זה לרב קהתי). מאוד ברור לנו שיש יששכר ויש זבולון וכדאי לבחור צד. אבל אברהם אבינו כמו הלל ושמאי ורבים אחרים במהלך הדורות לא בחרו צד, הם פשוט לא ראו סתירה בין הצדדים.
שאלות מוסריות מהמלחמה ההיא
מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה של רעים נגד רעים עוד יותר. מן הצד האחד ארבעה מלכים בהנהגת כדרלעומר, הוא על פי חז"ל היוזם של מגדל בבל ומשליך את אברהם אבינו לכבשן האש. על שלושת המלכים שנלחמו לצידו לא נאמרו דברים שליליים. מולם ניצבו חמישה מלכים שהשמות שלהם אומרים הכול: ברע מלך סדום (רש"י: ברע - רע לשמיים ורע לבריות), ברשע מלך עמורה (ברשע - שנתעלה ברשע), שנאב מלך אדמה (שנאב - שונא אביו שבשמיים), שמאבר מלך צביים (שמאבר – שם אבר, לעוף ולקפוץ ולמרוד בקב"ה), ומלך בלע היא צוער – התורה בחרה להעלים את שמו של המלך, אבל מה כבר אפשר לצפות ממי שמולך על עיר בשם בלע.
אני מניח שאם היו שואלים אותנו בעד מי אנחנו, היינו מן הסתם תומכים ברביעייה. הם הרע במיעוטו. בטח לא היינו מתייצבים לצד מלכי סדום ועמורה וחבר מרעיהם. אבל אברהם אבינו נלחם לצד הרעים יותר, ואפילו החזיר למלך סדום את אנשיו השבויים. הכול בגלל לוט. כלומר הכול בגלל שמהאיש הזה שבחר בסדום ואיבד את קרבת אברהם עוד ייצא משיח וגאולת ישראל וגאולת עולם. וזה העלה לי המון מחשבות על סיוע למשטרים רעים כשזה האינטרס הישראלי, ומתי כן ומתי לא, וקשה להקיש מן העבר הרחוק על כאן ועכשיו, אבל לבטח זה הופך את הדיון למורכב יותר.
בושם אינטרנטי
כמו בושם שמטלטלים אותו וריחו ניכר, כך היה אברהם עובר ממקום למקום וריחו נודף. הנדודים והטלטלות הפיצו ריחו בעולם.
שנתיים אחרי הקורונה אני מרגיש שהטלטלה הזאת, בצד הצער והקשיים, הפיצה המון בשמים בעולם, בשמים טובים מכל עבר. אשתף בדבר הקרוב לליבי ומן הסתם יעיד על רבים אחרים.
לפני שמונה שנים זכינו בכפר סבא להקים את בית המדרש הקהילתי. הוא נקרא כך מפני שהמחשבה הפשוטה הייתה שבית מדרש במקום נועד לבני העיר. באה הקורונה וסגרה את שערי בית המדרש, בא האינטרנט והפיץ את הבשמים של התורה שנלמדת בו. דווקא מצוקת הקורונה וההסתגרות בבתים הגבירה את הדרישה לבירור רוחני, וכך התגבשה קהילה ארצית סביב בית המדרש שכבר אינו רק קהילתי.
בסוכות ההוא של ימי קורונה לא יכולנו לצאת לטייל והמצור הסוכתי הוליד רעיון: עשר דקות של תורה בעשר בבוקר, "עשר בעשר", שנמשך מאז בכל בוקר. ופתאום נולד לימוד תורני שלם שסובב סביב תגובות וחידושים ששולחים לומדים מרחבי הארץ ואפילו מן העולם. לימוד תנ"ך יומי (הרב מוטי דשא, מומלץ בחום), שיעורים רבים אחרים, ופתאום הבושם הקטן שלנו מצטרף לכל כך הרבה בשמים רוחניים, שעולים מבתי מדרש ברחבי הארץ ומבשמים את העולם מאז הקורונה. נדמה שכולם שומעים ולומדים לפחות משהו ביום, בדרך לעבודה, בפקקים, תוך כדי הבישולים. זה הבושם שהתחיל להפיץ אברהם ולא נפסק מעולם, ומופץ עכשיו מכל עבר. ריח גן עדן.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***