תוצאות הבחירות, על פי ספירת רוב הקולות, מלמדות שהציבור הישראלי מעוניין לראות ממשלת ימין לאומית, כזו שמכונה "ימין על מלא". גוש הימין זכה לניצחון משכנע וברור שאמור לסתום את הגולל על ממשלת אחדות מכל סוג שהוא ולחייב הקמת ממשלה של גוש הימין בלבד, אולי גם כזאת שתיישם לראשונה בתולדות מדינת ישראל את חזון הימין בכל התחומים.
הניצחון של בנימין נתניהו מובהק, אך הניסיון מראה שיו"ר הליכוד אוהב לבדוק אפשרויות נוספות, ולהוסיף לממשלה שלו לפחות מפלגה אחת שלא מגוש הימין בתואנות שונות ומשונות. זה היה ניכר בחלק מהממשלות הקודמות שהרכיב, רק שהפעם זה יהיה קשה יותר. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, המפלגות הדתיות והחרדיות יחד מחזיקות 34 מנדטים, יותר מאשר הליכוד.
החשש העיקרי, למרות שכל חברי הכנסת של הליכוד ונתניהו עצמו מכחישים אותו מכול וכול, הוא שקמפיין הדה־לגיטימציה שעושים בגוש השמאל־מרכז ובחלק מכלי התקשורת ליו"ר עוצמה יהודית חבר הכנסת איתמר בן גביר ישפיע על נתניהו במהלך הרכבת הממשלה.
המסר שעובר מהליכוד אל חברות הגוש מאז פרסום מדגמי הבחירות הוא אחד: הממשלה הבאה תתבסס על מפלגות גוש הימין וכל הרחבה תהיה לאחר שייקבעו קווי היסוד שלה. נתניהו יודע שהמחנה שלו יקבע את מרכז הכובד של הממשלה והוא לא מעוניין לריב עם אף אחד, אבל בהסתמך על ניסיון העבר הוא בהחלט עלול לנסות במקום לריב להחליף את אחד השחקנים או להגדיל את הממשלה כדי להפחית את האיומים על שלמותה.
נתניהו, כך אומרים לנו גורמים פוליטיים, גם יודע עובדה נוספת: גוש הימין זקוק לממשלה הזאת ויתקשה מאוד להצביע נגד הקמתה גם אם המפלגות לא יקבלו בדיוק את מה שהן רוצות. נתניהו בעצם יאמר לראשי המפלגות: אני אתן ככל יכולתי, אבל לא בטוח את מה שתרצו - אחרת לא תהיה ממשלת ימין.
המוקש בדתות
אם בנימין נתניהו אכן ידבק בתרחיש הזה, שנראה הנכון ביותר למימוש תוצאות הבחירות, תוקם בישראל ממשלה שתורכב אך ורק מנציגי גוש הימין שיחזיקו ברוב, גם אם לא גדול במיוחד.
בעזרת הרוב הזה נתניהו יכול לקבל ראשון את המנדט להרכבת הממשלה ויהיה קשה מאוד לנשיא המדינה יצחק הרצוג לנהוג באופן אחר, שכן יהיה מדובר גם במי שמספר הממליצים שלו הוא הגדול ביותר וגם במנהיג המפלגה הגדולה ביותר בכנסת.
לכאורה, זו ממשלה שהאינטרס העליון שלה הוא לשמור על לכידותה, כדי להעביר מהלכים ולהוציא לפועל את שלטון הימין באופן מובהק, שלא כפי שהיה בעבר בחלק מהנושאים. במצב כזה כל אחת מהמפלגות תצטרך לקחת אחריות גדולה במיוחד על חבריה כדי למנוע מצב שבו כל ח"כ יכול לחשק את הממשלה ולאיים על שלמותה. כאב הראש של נתניהו יהיה לא פשוט במצב זה, שכן הוא יצטרך להרכיב ממשלה באופן שלא ייראה קיצוני מדי מחד, ומאידך הוא יצטרך לספק הישגים למפלגות השונות.
נתניהו עצמו מעוניין מאוד שתיקי החוץ, האוצר, הביטחון, המשפטים והחינוך יישארו בידי הליכוד. גם תיק התקשורת הוא אסטרטגי מבחינתו. עם תיק אחד אין בעיה כלל. אף מפלגה בגוש לא הכריזה שהיא מעוניינת להחזיק במשרד החוץ, ובגזרה הזאת נתניהו יכול להיות רגוע. ייתכן מאוד שיריב לוין, הח"כ הבכיר של הליכוד אחרי נתניהו, יתיישב במשרד הזה כאיש אמונו, אבל בשבועות האחרונים צף ועלה שמו של אחד המקורבים ביותר לנתניהו, השגריר בוושינגטון לשעבר רון דרמר, כמי שמיועד לתפקיד שר החוץ. ועדיין, ייתכן שהמציאות הפוליטית תגרום לראש הממשלה המיועד ללכת על האופציה מתוך מפלגתו.
חבר הכנסת דודי אמסלם אמר שירצה את תיק המשפטים או שלא יהיה שר כלל ונתניהו, שיחסיו עם אמסלם הורעו בחודשים האחרונים, יכול גם להשאיר אותו בלי משרד ממשלתי ולהותיר כיסאות לאחרים. אם תיק המשפטים יישאר בידי הליכוד יש לא מעט טוענים לכתר, ביניהם אמיר אוחנה שכבר כיהן בתפקיד ונתניהו היה מרוצה ממנו.
לא מעט מחברי הליכוד מצפים לקבל מנתניהו תפקידים – אם בממשלה כשרים וסגני שרים ואם בוועדות הכנסת. נתניהו יידע מה יש לו בשבילם רק אחרי שיסגור את כל הקצוות. חבר הכנסת אלי כהן, לדוגמה, מצפה לתיק האוצר או הכלכלה שבו כיהן בעבר. השר יואב גלנט היה רוצה מאוד להתיישב בכורסת שר הביטחון ולתקן, לפחות מבחינתו, את תחושת העוול שהוא חש מאז סוכל מינויו לרמטכ"ל בעבר.
לכאורה, לנוכח המשרדים שהקימה ממשלת השינוי לנתניהו יש לא מעט מה לחלק. ייתכן שירצה גם להקטין את מספר המשרדים כקונטרה לממשלה הקודמת שדיברה על יעילות וכיהנו במסגרתה 27 שרים, בלי להזכיר את סגניהם.
ומה עם השותפות לקואליציה בתרחיש הזה? נתחיל במפלגת הציונות הדתית. יו"ר הליכוד לא מתכוון כנראה לוותר על תיק הביטחון שאותו הוא מייעד לאחד מבכירי הליכוד שהוא בעל ניסיון ביטחוני משמעותי. נתניהו ישמח לשלוח את חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' להתמודד עם תיק האוצר וגם יציג לו זאת כהישג גדול מאוד. מדובר בתיק שסיכויי ההצלחה בו, במיוחד בתקופה זו של יוקר המחיה, נמוכים. מצד שני, סמוטריץ' התגלה כמינוי מבריק במשרד התחבורה והוא עשוי להפתיע גם את נתניהו עצמו ולהצליח לחולל את השינוי הנדרש בתוככי האוצר. נתניהו, כך לפי גורמים בליכוד, יציע לסמוטריץ' גם את הקמת המשרד לענייני התיישבות שיכול להתאים מאוד לחבר הכנסת אופיר סופר או לחברת הכנסת אורית סטרוק.
במפלגת הציונות הדתית מעוניינים להניח את היד גם על המשרד לשירותי דת, אבל שם צפוי להם מאבק עם ש"ס. ההנחה היא שבין שניים לשלושה משרדים יגיעו לידי המפלגה, בנוסף לתפקידים נוספים כמו סגני שר וראשי ועדות. הבעיה של נתניהו עם מפלגת הציונות הדתית תהיה רצונה לקבל תפקיד ביצועי הקשור למערכת המשפטים – שר או אולי יו"ר ועדת החוקה לחבר הכנסת שמחה רוטמן. בתפקיד האחרון חפצים גם במפלגת עוצמה יהודית, ולמרות ששתי המפלגות ינהלו ככל הנראה משא ומתן עצמאי ייתכן שבליכוד יצטרכו למצוא פתרון שירצה את כל הצדדים.
האתגר הגדול ביותר של בנימין נתניהו יהיה לפצח את נוסחת בן גביר. יו"ר עוצמה יהודית הצהיר שהוא מעוניין בתיק ביטחון הפנים. זה אומנם לא תרחיש בלתי אפשרי, אבל סביר שנתניהו יבקש לתת לבן גביר משרד עם פוטנציאל לפחות מהומות. הוא ינמק זאת בנימוקים שונים שלא ברור אם בעוצמה יהודית יקנו. ייתכן שתיק נוסף יוצע למפלגתו של בן גביר וזה יהיה בשבילו הישג גדול, אבל נתניהו יכול גם להציע ראשות ועדה בכירה, אולי אף ועדת החוקה.
ביהדות התורה שוקלים הפעם לבקש שני תיקים מדרגה בינונית – השיכון והבינוי והרווחה. בעבר החזיקה המפלגה בתיק השיכון באמצעות סגן שר ואלה היו שנים טובות להתיישבות. המפלגה ששנים עמדה בראשות ועדת הכספים לא תוותר בקלות על מקומה, אבל ייתכן שנתניהו יצטרך לרצות הרבה מאוד גורמים ולא יוכל להעניק לה את מה שבעבר היה נחשב נכס כמעט בלעדי שלה. הכול תלוי בעיקר במשה גפני שמעולם לא הסכים לכהן בתפקיד שר, בעוד יעקב ליצמן כיהן כשר בפועל וייתכן מאוד שגם מחליפו יצחק גולדקנופף יהיה מעוניין בכך. אם יהדות התורה תתעקש על ועדת הכספים על חשבון משרד ממשלתי קיים סיכוי גבוה שהיא תקבל את מבוקשה.
גם ש"ס באופן מסורתי מבקשת את משרד הפנים ליו"ר אריה דרעי וזה יקרה גם בפעם הזאת. עם ההתחזקות בכוחה, יבקשו במפלגה לשלוט גם בתיק הפריפריה (המשרד לפיתוח הנגב והגליל) ויהיו מעוניינים גם במשרד לשירותי דת, מה שעלול לגרום כאב ראש רציני במלאכת המרכבה אם גם במפלגת הציונות הדתית יתחרו על התיק.
הכוח אצל נתניהו
מכיוון שחובת ההוכחה בעיקר על יו"ר הליכוד, הוא עלול לפעול כבעבר ולרצות לא להיות תלוי לגמרי במפלגות גוש הימין. לשם כך, על פי גורמים בליכוד, אכן תוקם ממשלה שבסיסה גוש הימין אבל נתניהו ינסה להוסיף לתוכה עריקים המזוהים עם הימין ממפלגות אחרות או כאלה שיוכלו להסכים עם קווי היסוד של הממשלה. זה נשמע כמו תרגיל פוליטי מבריק, אבל כשמורידים את הדברים לרמה המעשית מדובר בסיכויים נמוכים עד קלושים מאוד.
במחנה הממלכתי פרסמו ביום רביעי הצהרה שלפיה הם נשארים באופוזיציה ולא מתכוונים להצטרף לממשלה של גוש הימין. מבט אל תוככי המפלגה מגלה מעט מאוד מועמדים פוטנציאליים לעריקה: מי שבונה על זאב אלקין, נניח, יכול לשכוח מזה. מצד אחד זו יכולה להיות התקפלות מפוארת שתחזיר אותו למפלגה שבה צמח, אבל הדם הרע שנוצר בינו ובין אנשי הליכוד נראה כבר כפער בלתי ניתן לגישור. גם שרן השכל לא תרוץ עכשיו לזרועות נתניהו. על גדעון סער כמובן אין מה לדבר.
לפי שעה ועל פי הצהרות המחנה הממלכתי ויש עתיד התסריט הזה נראה הכי פחות הגיוני. אומנם לנתניהו יש עבר עשיר בתחום הרצון לצרף מפלגה גדולה מהגוש השני, אבל הפעם נראה שאין לו שותפים אמיתיים שמעוניינים בכך.
אומנם יכול מאוד להיות שנשיא המדינה יצחק הרצוג יפציר בבני גנץ וביאיר לפיד לשקול ממשלת אחדות, אבל בשביל השניים ממשלה בראשות נתניהו נחשבת לגבול בל יעבור. גנץ ולפיד היו שם ואינם מוכנים לחזור על החוויה. הרצוג ידע לפרוט היטב על המיתרים של השניים כשהובילו את הקואליציה, ואולי רק הוא יכול להניע מהלך כלשהו – שעלול לטרוף את כל הקלפים.
קשה לדמיין ממשלה שבה יישב בני גנץ או יאיר לפיד עם איתמר בן גביר. להפריד בין מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית יהיה קשה מאוד, שכן מטרתן היא למקסם את ההישג יוצא הדופן בבחירות. גם אם זה יקרה, נתניהו יקבל אולי הכשרה בדעת הקהל של מתנגדיו אבל יציבות שלטונית לא תהיה לו. אם בגוש הימין הוא מנהיג יחיד וברור, כשאחד ממנהיגי גוש השמאל־מרכז יצטרף, יחסי הכוחות והאינטרסים ישתנו מהותית.
בבואו להרכיב את הממשלה הבאה, בנימין נתניהו יצטרך לערוך מגוון של שיקולים. מי שעמד בהבטחותיו לעריקי ימינה שסייעו להפלת הממשלה הנוכחית ניסה לשווק הפעם תדמית שונה מהעבר, כך שיהיה ברור שיכבד את מילתו והבטחותיו.
בגוש הימין יודעים זאת ויודעים שהציבור רוצה שינוי. נתניהו יהיה האדריכל שיטפל בפאזל הקואליציוני, תוך שהוא מאזן בין אינטרסים ויודע שהוא עומד להשאיר מאוכזבים בדרך וגם להסכים למהלכים משמעותיים במערכת המשפט או הביטחון שספק אם היה מקדם מצד עצמו.
גם החברות בגוש, כל מפלגה ודרישותיה, צריכות לעשות את החשבון שלהן כך שהממשלה הבאה תוכל להתקיים. לא צריך להתרפס בפני הליכוד, אבל גם לא לעשות שרירים מיותרים. ברור שלא כל המפלגות יקבלו את מה שציפו לו בדיוק, אבל כל השותפות דיברו במהלך מערכת הבחירות על חשיבותה של הקמת ממשלת ימין שעולה על כל אינטרס אחר.
אין ספק שנתניהו ישתמש בטיעון הזה מול כל אחת מהשותפות כדי להוריד את תג המחיר מבחינת תפקידים ביצועיים, אבל גם הוא צריך להבין שכדי שהשאיפה הגדולה שעליה דיבר תצא אל הפועל כבר בשבועות הקרובים – הוא יצטרך לחלק את התיקים בצורה ריאלית ואחראית ולהדוף ביקורות מתוך מפלגתו שלו למען החזון של ממשלת ימין אמיתית.
הכוח, בסופו של דבר, בידי נתניהו. אסור לטעות בכך. הוא מתכוון להנהיג את ממשלת הימין, אם יקים אותה, ביד רמה ולהכתיב את הטון ואת הקצב. עם המעמד המחוזק מהבחירות ובסיועו של אריה דרעי שנתניהו מחשיב מאוד את דעתו ומתייעץ איתו רבות, נתניהו יישב למלאכת המרכבה עם הרבה מאוד תהיות ועם תקווה אחת עיקרית בלב: שהתצרף יתחבר לממשלה יציבה שתיישם את מדיניות הימין בצורה הברורה ביותר ותמשול בישראל ארבע שנים.
***