מי את הציונות הדתית?

מערכת הבחירות האחרונה ובעיקר תוצאותיה מהדהדות שאלה ציבורית גדולה. מיהו הציבור הדתי לאומי (המכונה גם ציונות דתית)?

כדי לענות, נחזור מעט לשורשי התנועה הפוליטית. בתחילת המאה הקודמת איגד הרב יצחק יעקב ריינס את הדתיים שהיו חברים בתנועה הציונית תחת סיעה שנקראה סיעת המזרחי. סיעה זו הייתה תחילת דרכה הפוליטית-מדינית של הרעיון הציוני-דתי (ולכן ישנם חרדים שקוראים למגזר- מזרוחניקים). האידיאולוגיה שסביבה התאגדה סיעת המזרחי הייתה אידיאולוגיה ציונית שלא מוותרת על חלקי התורה, בדגש על עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.

עם הקמת מדינת ישראל, תנועת המזרחי התבססה כתנועת הציונות הדתית וכעבור מספר שנים התאחדה עם תנועת הפועל המזרחי לתנועת המפד"ל המיתולוגית.

נראה שבאותם ימים האידיאולוגיה שהובילה המפלגה הייתה המכנה המשותף שסביבו התאגד הציבור שהזדהה עם התנועה. הציונים הדתיים היו אלו שהשתייכו אידיאולוגית לתנועה.

עם ההזדהות הגדולה יצאו מפעלים גדולים, שהמפורסמים והמוכרים שבהם הם גוש אמונים וישיבות ההסדר שהפכו להיות סמל אייקוני של הציבור הדתי לאומי. האייקון המשמעותי ביותר של אנשי הציונות הדתית הפך להיות הכיפה הסרוגה. בהדרגה נוצר מצב שהסמל המזהה של הציבור היה הכיפה, ולאו דווקא האידיאולוגיה שהיא ייצגה. ברבות הימים, התנועה האידיאולוגית הפכה להיות תנועה סוציולוגית-חברתית של מגזר חובשי הכיפות הסרוגות.

תפנית משמעותית נוספת חלה עם הקמתה של תנועת ש"ס. עד להקמתה של תנועת ש"ס היו רבים מהציבור המסורתי שפנו לתנועת המפד"ל לאור ההזדהות עם הרעיון הציוני דתי. אנשים שאהבו את המדינה ואת הציונות מצד אחד, ומאידך כיבדו את היהדות והרגישו שייכות עמוקה אליה.

אלא, שבשטח, הציבור המסורתי לא היה מקובל בציונות הדתית מאחר ולא השתייך חברתית לתנועת הכיפות הסרוגות. הקמת תנועת ש"ס נתנה מענה לאותו ציבור ולמעשה ניתקה את הציבור המסורתי שהיה שייך למפד"ל והעבירה אותו לתנועת ש"ס. אפשר גם לומר שהרב עובדיה זצ"ל לא הקים את תנועת ש"ס לבדו. הצורך החברתי שנוצר בעקבות המפד"ל שהפנתה עורף למסורתיים מחד, והמפלגה החרדית האשכנזית מאידך, יצר דלת פתוחה שאליה נכנס הרב עובדיה זצ"ל.

אירוע משמעותי נוסף שהשפיע על הציבור היה הגירוש מגוש קטיף בשלהי תשס"ה, 2005. הגירוש גרם לערעור גדול באידיאולוגיה הציונית דתית אצל רבים. אחת מהתוצאות הייתה חידוד של המכנה המשותף החברתי- הכיפה הסרוגה, וערעור נוסף על האידיאולוגיה.

מערכות הבחירות האחרונות, ובעיקר בממשלת בנט-לפיד הקצינו בצורה משמעותית את הפער בין האידיאולוגיה לבין הציבור. בנט שהציג את עצמו בעולם הפוליטי על פי כל האייקונים החברתיים- מנכ"ל מועצת יש"ע, שירות קרבי משמעותי וכיפה סרוגה- מכר את כל הערכים המסורתיים של התנועה, תמורת כסא ראש הממשלה. מעשה זה היווה זעזוע עמוק בציבור ועורר אותו לחיפוש עצמי.

נראה שהפריצה של מפלגת הציונות הדתית, שהובילה להצלחתה המסחררת בבחירות, הגיעה בעקבות זיהוי מדויק של משבר הזהות המגזרי. בנקודה זו, החזירה המפלגה את המכנה המשותף של בוחריה להיות האידיאולוגיה ולא האייקונים המגזריים. המסורתיים הרבים שהצביעו לבן גביר הזדהו עם רעיון ולא עם סגנון חברתי מגזרי. המפלגה חזרה להיות מפלגה של אידיאולוגיה ולא לעסוק במגזריות שטחית.

אידיאולוגיה לעולם לא משתנה. זה עניינה. זהו הקו שחורז בין הציבור שהשתייך למפלגת המפד"ל המסורתית ובין הבוחרים שהעלו את מפלגת הציונות הדתית לגודלה בכנסת ה-25.

הציונות הדתית היא תנועה שרואה קשר הכרחי בין התורה ובין המפעל הציוני. נברך את נבחרי הציבור שלנו שימשיכו לעסוק באידיאולוגיה החשובה של תקומת הלאומיות הישראלית בארצה על פי ערכי התורה ויביאו ברכה לציבור האידיאולוגי שהם מייצגים. כמו כן, שימשיכו להתעלות מעל המגזריות הקטנונית יתנו לתהליך האיחוד להבשיל ויפתחו מחדש את הדלת בפני הציבור המסורתי שקשור אליהם הרבה יותר מבחינה אידיאולוגית מהציבור שקשור רק עפ"י הסממנים החיצוניים.

הכותב הוא ר"מ במכינה הקדם צבאית בקשת, רמת הגולן, וחבר בארגון תודעת זהות