אם מישהו היה אומר לי לפני עשור שמדי שבוע אעשה את דרכי הביתה ממקום עבודתי בשפלה הביתה לגב ההר בשעות ערב מאוחרות, ואחצה לבדי כפר ערבי עוין רחב ידיים, הוא היה זוכה לתגובת ביטול מיידית וצחוק בצד.
אבל צוחק מי שצוחק אחרון, ואת הדרך הזו אני עושה כבר כבקיאה ורגילה, רגילה גם לחששות שמלווים כל נסיעה כזו.
בחודשים האחרונים החששות הפכו עבורנו למציאות יומיומית מאיימת: הכבישים נסגרו לסירוגין מאימת הפורעים הערבים, וכשהם נפתחו היתה זו רק שאלה סטטיסטית מי ייפגע ומי לא, מי ייצא בנס ויחזור הביתה בשלום ומי "רק" ייפצע או "רק" יספוג נזק לרכב. כך או כך, לחזור הביתה צריך, אז נכנסים לאוטו ומתפללים עוד יותר חזק לשמירה המעולה ביותר – זו של שמיא.
אבל באותן נסיעות פגשתי גם מלאכים-שומרים נוספים. לצערי, אלו לא היו לובשי החאקי שפוזרו זעיר פה זעיר שם לאורך הכפר, כדי "לתת תחושת ביטחון" כלשון המערכת (שמתם לב לביטוי הבלתי-נתפס הזה? הצבא הפך לפסיכולוג שצריך לייצר תחושות, במקום פשוט לספק את הביטחון עצמו).
בחשכה שאפפה את הכפר, בכבישים הריקים, התהלכו להם בחופשיות חבורות חבורות של צעירים יהודים, שכמעט לא היו צריכים לנקוט פעולות מיוחדות מעבר לנוכחות יהודית אמיצה ופשוטה. כשראיתי אותם תוך כדי נסיעה, הציף אותי גל של ביטחון, שמחה וגאווה יהודית, תחושות שלמרבה הצער אף אחת מהן לא מוענקת כיום לתושבי גב ההר בידי כוחות צה"ל.
בציבוריות הישראלית צה"ל הוא טאבו שאסור לבקר או לתקוף, החיילים צריכים לקבל פרחים, עוגות וצ'ופרים, והם אפופים הילה כמעט קדושה. ובכל זאת, מי שחי את השטח יודע היטב שהחיילים זקוקים לדברים אחרים לגמרי, ואת הטאבו סביב המערכת הזו חיוני מדי פעם לשבור.
החייל הפשוט אולי באמת רוצה למסור את נפשו כדי להילחם באויב הערבי למען אחיו היהודים, אבל אין לו כלים מינימליים כדי לממש את הרצון הפשוט הזה. הוא חי תחת מערכת צבאית ומשפטית שכובלת את ידיו מכל כיוון אפשרי כשהוא רק מנסה למלא את תפקידו. מאידך – הוא עצמו בדרך כלל לא חלק מהנוף הטבעי של יהודה ושומרון, הוא רק ילד שגדל בראשון לציון או בקיבוץ דגניה, ויתכן בהחלט שהוא פשוט מפוחד מכל הסיטואציה.
אל הוואקום הזה נכנסים התושבים, במנעד רחב: מבוגרים ובעלי משפחות, נשים וילדים, ועד למי שמכונים "נערי גבעות". כל אלה מבינים אחרת לגמרי ומדויק לגמרי מהו ביטחון ומהי משילות. ההפגנות לסוגיהן השונים שהתקיימו על בסיס קבוע במרחב המותקף יום יום בכבישי יהודה ושומרון, היו המענה הביטחוני היחיד להרמת הראש הנועזת של האויב הערבי.
המחאה האזרחית שהלכה והתרחבה, של אלה שמבחינתם הגיעו מים עד נפש כפשוטו – בדיני נפשות עסקינן – הכריחה את הצבא סוף סוף לנער מעליו את שכבת האבק העבה של פסיביות, הכלה ופחד, ששיתקה אותו לא מעט. פתאום ראינו יותר חיילים, פתאום הרחוב הערבי שוקק האויבים בכפר שמתחתנו הידלדל קמעה, החנויות סגורות, המאזן נטה במעט לטובת הצד היהודי.
מי שחי את השטח בגב ההר בחודשים הללו, ולא ניזון רק מקשקושי הרשתות או דובר צה"ל ושר הביטחון, רואה בבירור שרוח האומץ והגבורה נושבת מכיוונם של אותם צעירים יהודים תושבי האזור לכיוונם של חיילי צה"ל, ולא ההיפך.
בעינינו ראינו איך בעיצומו של יום צועדים במרכז חווארה צעירים בידיים חשופות, ללא כלי נשק וללא קסדות, ומבהירים לאויב שמולם שיהודים אינם ברווזים במטווח. החיילים והשוטרים המאובטחים בכל אמצעי אפשרי חיפו עליהם במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב בחרו להתנכל להם.
אז בפעם הבאה שדובר צה"ל מסיט את הדיון אל "תקיפת המג"ד" ומערכת האכיפה עסוקה בלכידות סרק ברוטליות של "התוקפים", כדאי לזכור שכרגיל מדובר בספין. למלא את תפקידם האמיתי הם מפחדים, אז מה יותר נוח מלהשליך רפש על מי שממלאים את התפקיד הזה במקומם? אבל לנו אסור להתבלבל.
אנחנו מייחלים ליום בו אזרחים לא יצטרכו לצאת להגן על עצמם מחוסר ברירה, אבל עד שזה יקרה – לגיבורים ללא מדים בהחלט מגיעים גם כמה פרחים.