"זה בוקר לא קל", מתארת חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא (יש עתיד) את הבוקר הראשון שבו הפסיקה לכהן כחברת כנסת. "באופן כללי זאת תקופה לא קלה. לוקח זמן לקום על הרגליים. אבל בסוף קמים. זאת הייתה תקופה מאוד מורכבת בשבילי. בשלוש השנים מאז שעזבתי את הכנסת נפטרו אבי, אמי, גיסתי ודודתי האהובה, שהייתה בשבילי כמו אמא שנייה. זה פטיש פרופורציות אדיר. זה גורם לך להבין שאתה צריך תמיד לעשות ותמיד לפעול. הפלטפורמה חשובה, אבל היא לא הדבר היחיד. אפשר לתרום ולהשפיע הרבה גם מחוץ לכנסת".
אחרי שעזבה את הכנסת לביא הצליחה להתברג בעמדות השפעה: "הייתי יושבת ראש מרכז הרצל, היום אני בקרן הקולנוע, הוצאתי עוד ספר ואני מובילה מיזם חברתי. בסוף מי שמאמין שהוא יכול וצריך לתרום - ימצא את הדרך לכך. אבל", היא משתפת בכנות, "אלה משפטים שאני יכולה לומר היום. לא הייתי יכולה לומר אותם לפני שלוש שנים".
רבים בישראל סבורים כי הכנסת היא מקום עבודה יציב למדי. אחרי הכול, חלק מחברי הכנסת נמצאים בה כבר משנות ה־90. על אחרים אנחנו שומעים כל יום במהדורות החדשות, כך שנדמה שהם תמיד היו שם. אך העובדות מספרות אחרת: בכל מערכת בחירות כ־40 חברי כנסת מאבדים את מקומם והולכים הביתה.
גם אחרי הבחירות האחרונות תמונת המצב לא צפויה להשתנות. בין חברי הכנסת שייעלמו מהכנסת הבאה נמצאים אלה שהחליטו מראש שלא יתמודדו הפעם: ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט, השרה תמר זנדברג, השר עיסאווי פריג', השר יועז הנדל, סגן השר מאיר יצחק הלוי וחברי הכנסת בני בגין, יובל שטייניץ, ניר אורבך, נירה שפק, ענבר בזק, ג'ידא רינאווי־זועבי, מאזן גנאים, אוסאמה סעדי וצבי האוזר. אל הרשימה המכובדת הזאת כדאי להוסיף את השר לשעבר יעקב ליצמן, שפרש לפני כמה חודשים לאחר 30 שנות כהונה בכנסת.
ואם הרשימה הזאת נראית לכם ארוכה, לאחר הבחירות צפויים להצטרף אליה עוד רבים אחרים, חלקם חברי כנסת שנים ארוכות, שלא הצליחו להיכנס לכנסת ה־25. חלקם הגיעו למקומות לא ריאליים בפריימריז במפלגותיהם, כמו צחי הנגבי בליכוד, ניצן הורוביץ במרצ והשרים עמר בר לב ונחמן שי במפלגת העבודה. חלקם הקימו מפלגות עצמאיות שלא היה להן כל סיכוי להיכנס לכנסת, כדוגמת אביר קארה ואלי אבידר, וניסו את מזלם בריצה עד הסוף. חלקם באמת האמינו שמפלגותיהם יעברו את אחוז החסימה, כמו איילת שקד וחברי סיעת מרצ, ורק לאחר ספירת הקולות, ואולי אפילו רק לאחר שהושלמה ספירת המעטפות הכפולות, גילו שיראו את הכנסת הבאה מהבית.
בעקבות הריענון הנוכחי לכנסת ישראל, עם היוודע תוצאות האמת, החלטנו לצאת לפרויקט מיוחד עם חברי כנסת לשעבר שמספרים על הימים שאחרי הכנסת, על ההסתגלות המחודשת, ההשלמה עם הפרידה ממשכן הדמוקרטיה הישראלית, האכזבה, הכאב והדרך החדשה. כל אחד יכול היה לדבר בעיקר על חוויותיו האישיות, אך חלקם גם שיתפו בסיפורים על חבריהם למליאה שעברו דרך לא פשוטה והעדיפו לא להיחשף.
מי שהתיישבו לשוחח איתנו בגילוי לב ובכנות הם חברי הכנסת לשעבר איתן כבל (העבודה), עליזה לביא (יש עתיד) ואורן חזן (הליכוד) - הרכב מגוון של חברי כנסת מהימין, מהמרכז ומשמאל. גם הדרך שעשה כל אחד מהם שונה: יש מי שכיהן כמעט שני עשורים, ומי שאחרי קדנציה אחת מצא עצמו מחוץ לרשימת מפלגתו. יש מי שהפסיד בפריימריז, ומי שהודחה מהרשימה על ידי יו"ר מפלגתה.
"לכל ח"כ יש תחליף"
הראשון שהתיישב על הכיסא שלנו הוא גם הוותיק שבחבורה. חבר הכנסת לשעבר איתן כבל נכנס לכנסת לראשונה עוד בשנת 1996. הוא כיהן כשר ללא תיק והיה יו"ר ועדת הכלכלה. במשך 18 שנים הוא כיהן כחבר כנסת מטעם העבודה עד לבחירות סבב א', אי שם בשנת 2019. באותה מערכת בחירות הוצב רק במקום ה־15 ברשימת העבודה, לאחר שסיים במקום התשיעי בפריימריז ונדחק אחורה על ידי השיריונים של יו"ר רשימתו באותם ימים, אבי גבאי. גם בלי השריונים הוא לא היה מצליח להיכנס לכנסת, שכן העבודה קיבלה שישה מנדטים בלבד. לקראת סבב ב' החליט שלא להתמודד, ולמעשה פרש מהחיים הפוליטיים. כיום הוא ממש לא מצטער על החלטתו שלא לנסות להיבחר שוב.
אתה מתגעגע לאדרנלין של עבודת הכנסת?
"יש חיים אחרי הכנסת, יש חיים ובגדול. אין לי שום געגוע לכנסת ולחיים כחבר כנסת", הוא נחרץ, "היה לי מספיק. אהבתי את הכנסת מיומי הראשון בה ועד יומי האחרון, אבל מיציתי. אתה יודע, חברי כנסת לא גודלו במבחנות או הובאו לישראל בייבוא אישי. יש תפיסה שגויה שלפעמים רצה במסדרונות הכנסת שאין לנו תחליף. אז לכל אחד יש תחליף ונציגי ציבור תמיד היו. לא כולם היו טובים כמו קודמיהם, אבל תמיד היו אנשי ציבור. וזה גם אומר שתמיד יש חיים בחוץ".
איך נראה הבוקר שאחרי הפרישה?
"זה לא פשוט להרבה אנשים. אתה עובר ממצב שבו אתה במרכז העולם וכולם מתקשרים אליך לימים שאף אחד לא מתקשר אליך. לוקח זמן להתאקלם. לי היה מזל גדול והצלחתי להתברג באזרחות די מהר, אבל רבים אחרים לא מצליחים להסתגל לחיים מחוץ לכנסת בקלות רבה. אני מסודר במקום טוב, אני גם נמצא המון בטלוויזיה וברדיו. אני מאלה שהצליחו להסתדר יופי בחוץ". ואכן, כבל מסודר היטב: הוא מכהן כחבר דירקטוריון בחברת גז, ובין לבין משמש פרשן ברדיו 103 ובתוכניות של הזכיינית קשת.
הקושי הוא בגלל שהטלפון הפסיק לצלצל? ירידת האדרנלין שבמעבר מהכנסת לחיים האזרחיים?
"אין ספק שזה חלק מהעניין, במיוחד לחברי כנסת שטרם הרגישו שהם מיצו את עצמם. לא פשוט לעשות את המעבר הזה גם מהבחינה הנפשית. אני מכיר חלק מחבריי וחברותיי שקשה להם עם זה. אבל זה יותר מכך, יש גם את העניין הכלכלי. אנשים שיוצאים מהכנסת הם אנשים שעד לפני רגע חילקו הוראות לאנשים אחרים, החזיקו בהמון כוח. זה מאיים בחוץ. בוסים לא תמיד רוצים להעסיק אנשים עם רזומה כזה".
מי כן מסתדרים יחסית מהר?
"אלה שהיו אנשי אקדמיה בכירים או בעלי עסקים פרטיים. אבל כמה כאלה יש? מעט מאוד. הרוב היו שכירים לפני כן ועכשיו צריכים למצוא את מקומם כשכירים בחוץ, אבל עם רזומה של חבר כנסת".
אחד מאלה שהצליחו להסתדר מהר הוא חבר הכנסת לשעבר אורן חזן. אבל לפני שהוא מספר את סיפורו ואת חוויותיו האישיות הוא רוצה להוסיף על דבריו של כבל. "יש הרבה חברי כנסת לשעבר שלא מוצאים את עצמם. חלקם חיים כל החיים אחר כך בצער ובבדידות. סיפרו לי חברים שהיו בכנסת באותם ימים שלי, שהם מתחננים שיזמינו אותם לישיבות של ועדות ודברים בסגנון, כדי שהם יוכלו להמשיך להרגיש שהם עדיין חשובים. יש הרבה חברי כנסת לשעבר שאני מכיר אישית שהלכו לחתום אבטלה בלשכה, והיו מוכנים למכור את כל הערכים שלהם כדי לחזור לכנסת דרך מפלגות כאלה ואחרות. יש רבים שזה לא פשוט להם. לא כולם נופלים על הרגליים. יש כאלה שהגיעו לפת לחם ממש".
חזן, כאמור, לא נקלע לקושי שחוו חבריו למליאה. את הכנסת הוא עזב לאחר קדנציה אחת בלבד, בה כיהן כחבר בכמה ועדות, אך היא הותירה רושם רב בציבוריות הישראלית. שורה של אירועים סבבו אותו, הבולט שבהם היה הסלפי שצילם עם נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ. לקראת סבב א' ניהל נתניהו קמפיין בתוך הליכוד על מנת לדחוק אותו מהרשימה, והצליח בכך. "אני לא כועס על נתניהו על זה. יש דברים אחרים שאני כועס עליו בגללם, אבל לא על זה", הוא אומר. לאחר שנבחר במקום לא ריאלי בפריימריז פרש חזן מהליכוד והתמודד לכנסת תחת מפלגת צומת. המפלגה, כצפוי, לא הייתה קרובה לאחוז החסימה וקיבלה 2,430 קולות בלבד.
כשהוא מדבר על ההבדל שבין הכהונה בכנסת ובין החיים שאחריה הוא מציג הבדלים של שמיים וארץ, באופן הכי מילולי: "הקפיצה הזאת מהכנסת לאזרחות היא כמו צניחה חופשית ממטוס. כשאתה בכנסת זה כמו כשהדלת של המטוס נפתחת. יש המולה, תזוזות, רעש, אדרנלין בשמיים, טירוף מוחלט. ואז המצנח נפתח, ופתאום שקט ודממה. זה ההבדל בין החיים בכנסת ובין החיים מחוץ לכנסת".
למה זה קיצוני כל כך?
"כי זאת באמת מציאות קיצונית. כשהייתי בכנסת היו חודשים שנסעתי 12 אלף קילומטר. היו ימים שהתחלתי אותם באילת, עברתי לצפון וחזרתי לאילת. ברמה הזאת. הייתי בכל מקום בארץ. כשאומרים שהטלפון מפסיק לצלצל, זה באופן טוטאלי. כשאתה חבר כנסת כל העולם רוצה בקרבתך. כולם רוצים להצטלם איתך וכולם רוצים שתהיה לידם. אבל דקה אחר כך - כולם נעלמים. הם מחפשים מישהו אחר להיצמד אליו, כי בסוף זה עניין של אינטרסים".
זאת הטראומה הכי גדולה של מי שעוזב את הכנסת?
"לרוב כן, לי פחות. אני המשכתי לקבל טלפונים וחשיפה תקשורתית גם אחרי שעזבתי את הכנסת. הייתי ב'אח הגדול' פעמיים, רואיינתי בלי סוף ואנשים המשיכו לפנות אליי. לעומת זאת הייתה לי אכזבה אישית עמוקה, תחושת החמצה קשה מהקדנציה הקצרה שנקטעה. כאב לי, ועד היום זה עוד צובט לי. החלטתי אז לקחת הפסקה מהחיים הציבוריים, לא מאוד ארוכה אגב, ולחשוב מה אני יכול לעשות שלא יפגע ביכולת שלי לחזור לשליחות ציבורית, ויום אחד גם לכנסת". עד שישוב לזירה הציבורית, כפי שהוא מתכנן, מנהל חזן עסקים שונים, ובמקביל כאמור כיכב בשלוש תוכניות ריאליטי, ואף ניצח בתוכנית 'האח הגדול'.
היה שלב שבו גם לך נגמרו הטלפונים?
"הטלפונים לא, אבל הלו"ז כן. זה לא קרה בגלל שעזבתי את הכנסת אלא בגלל הקורונה. כשעזבתי את הכנסת הלו"ז שלי היה מלא שנתיים קדימה, הזמינו אותי להמון הרצאות. אבל אז הגיעה הקורונה וביטלה הכול. בסוף לבורא עולם היו תוכניות משלו".
שומרים מרחק מהטרללת
מי שחוויותיה מהיציאה מהכנסת שונות מאוד מחוויותיהם של כבל וחזן היא חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא. לביא הייתה חברה מטעם מפלגת יש עתיד בשתי כנסות במשך שש שנים, וכיהנה כיושבת ראש הוועדה למעמד האישה. לקראת סבב א' היא הודחה מהרשימה על ידי יאיר לפיד. בשיחה איתנו היא מסבירה שלא הופתעה מהמהלך של לפיד, אך הוא כאב לה ביותר.
"זה כאב. אני נבעטתי על ידי לפיד. העזיבה שלי לא הייתה רומנטית או משהו כזה. הייתי בהלם כשזה קרה, ולקח לי זמן לעמוד על הרגליים. הייתי מאוד נאמנה למפלגה ולדרך שלה. לא פיתחתי במקביל דברים אחרים ליום שאחרי. היה לי תקן באוניברסיטת בר אילן שהם שמרו לי אותו במשך חמש שנים. זה משהו שהם לא היו חייבים לעשות, אבל הם ממש היו נדיבים בנושא. אבל אחרי חמש שנים הייתי צריכה להודיע להם אם אני חוזרת לאקדמיה או שאפשר לקחת לי את התקן. ביררתי עם המפלגה את הנושא, ואמרו לי באופן חד־משמעי שאני איתם ואין לי מה לדאוג. זמן קצר אחר כך מצאתי את עצמי נבעטת מיש עתיד", היא מספרת.
כלומר, איבדת גם את המקום בכנסת וגם את היכולת לחזור לעבוד.
"כן. בסוף חזרתי לבר אילן, אבל זה לקח זמן. זה לא היה מיד. אנשים צריכים להבין שבשביל לא מעט חברי כנסת, המעבר לכנסת הוא הקרבה. זה נכון גם לגברים וגם לנשים. אני אומרת את זה בהרצאות כדי שמי שחושבים על הכיוון הזה יידעו מה המשמעות של המעבר לכנסת".
מתי בעצם הבנת שאת בדרך החוצה מהכנסת?
"כשראיתי שיש עתיד עוברת שינוי. כשהתחלנו היה קו מאוד ברור. קו של אחדות בין חילונים לדתיים, בין שמאל, מרכז ודתיים. לזה אני הצטרפתי. בהמשך זה השתנה, וברגע שראיתי את זה הבנתי שזמני קצוב, שאני כבר לא מתאימה לפורמולה של המפלגה הזאת".
למה זה הוביל?
"לעבודה מטורפת מסביב לשעון. זה היה קצב רצחני. עשיתי לילות כימים בכנסת באותם ימים. זה לא רק חוקים שהעברתי, והעברתי 25 חוקים בשש וחצי שנים בכנסת, אלא גם המון עבודה בוועדות שניהלתי. כשאני מדברת עם קולגות שבאו לעשות טוב, ובסוף הם התברברו במשך ארבע שנים, הלב נחמץ. אני עבדתי כל הזמן, והקצב התגבר כשהבנתי שאני בדרך החוצה".
אם תשאלו את לביא, היא עדיין לא אמרה את המילה האחרונה שלה בעולם הפוליטי. "אני לא יודעת אם אני אחרי הפוליטיקה. אני לא חושבת שסיימתי. אני מחכה לזמן הנכון לחזור", היא אומרת.
כי החיידק הפוליטי לא מת עדיין?
"זה לא זה. זאת תחושת השליחות. אני לא מרגישה שסיימתי את עבודתי בכנסת. היא נקטעה כשנזרקתי מיש עתיד, אבל יש לי עוד מה לעשות ומה לקדם בכנסת".
הרצון לחזור לכנסת אינו ייחודי ללביא. שורה ארוכה של חברי כנסת ושרים בכנסות האחרונות אינם נמצאים בפרלמנט הישראלי באופן רציף. בשביל חלקם מדובר אפילו בקדנציה שלישית. כמו כן, רבות מהעריקות בשנים האחרונות נועדו למעשה לעזור לפוליטיקאים למצוא לעצמם בית חדש בבית הנבחרים. הדוגמאות הבולטות ממערכת הבחירות האחרונה הן כל רשימת תקווה חדשה שהתחברה עם בני גנץ, מתן כהנא, מיכל שיר ועידית סילמן.
גם חזן אומר שהוא מתכנן לחזור יום אחד לכנסת. "בוודאי שהרצון לחזור לכנסת קיים, אבל לא כרגע. כרגע יש לי פרויקטים אחרים לעשות", הוא אומר.
למה לא רצית לחזור במערכת הבחירות הנוכחית? אפילו היו בליכוד עוד פריימריז.
"נכון, אבל אני לא רוצה לחזור לכנסת הזאת. היו לי הרבה הצעות לאורך כל הסבבים האחרונים, יכולתי להיות היום שר. אבל זאת לא כנסת שאני רוצה להיות בה. היום הכנסת מלאה באנשים שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם. שום דאגה לציבור, שום תחושת שליחות. שום הבנה שהכנסת זה לא מקום עבודה. לכן העדפתי לא להיכנס לתוך הטרללת הזאת עכשיו".
לביא מסכימה איתו, ומדגישה שהכנסת של היום אינה מוסיפה כבוד רב לפרלמנט הישראלי. "מה שהלך כאן בארבע השנים האחרונות היה איום ונורא, במיוחד מאז שנתקענו בסבבי הבחירות הבלתי נגמרים. אני שואלת את עצמי האם באמת הייתי רוצה להיות חלק מהכנסות האלה, להתערבל בכל הרדידות הזאת? היום אני כבר לא יכולה להיכנס לטוויטר כי השיח הפך למאוד לא נעים. זה לא היה ככה, זה הפך לבלתי אפשרי. אין מקום למסרים מורכבים, וכשזה המצב, מה בדיוק אני יכולה לעשות בכנסת כזאת?"
בסוף שם מתקבלות ההחלטות.
"נכון. מדובר בפלטפורמה חשובה מאוד, כמו שאמרתי. שם עוברים התקציבים, שם יש את הבמה הכי טובה לקדם רעיונות, ושם עוברים החוקים. אבל בסוף, בשלוש השנים האחרונות מי שהחזיק את המדינה היו ארגוני החברה האזרחית. הכנסת לא תפקדה ולא עשתה את מה שמוטל עליה. אף אחד לא בודק את החוקים שחוקקו ומוודא שהם מיושמים, אף אחד לא מפקח על התקציבים שהעברנו ובודק מה קרה איתם. הכנסת בשנים האחרונות עסוקה בלסדר לעצמה סידורי עבודה. לכן אני לא מוצאת את עצמי חוזרת לכנסת כזאת. כשיבשילו התנאים והכנסת תחזור לשפיות, אני ממש לא פוסלת את זה".
כבל, כאמור, לא מתכנן לחזור לכנסת. היה לו מספיק מזה, הוא אומר, אך מוסיף עוד משפט חשוב: אם הוא היה צריך להחליט כיום האם להיכנס לכנסת, כלל לא בטוח שהוא היה בוחר במסלול הזה. "יש עליהום הולך וגובר על חברי הכנסת. גם ככה מעמדה של הכנסת לא גבוה במיוחד, בטח לעומת הרשות המבצעת, ובנוסף לזה היא צריכה להתמודד עם עליהום ציבורי נרחב. שוברים כאן כל מוסכמה, ובסוף זה פוגע גם בדמוקרטיה שלנו".
אתה סבור שזה מרחיק אנשים טובים מהחיים הציבוריים?
"בוודאי. וזה לא איזו תגלית גדולה או חידוש מופלג שאני מספר לך כרגע. אתה יודע איפה רואים את זה בצורה הכי ברורה? ברשויות המקומיות. פעם היו לך מועמדים רציניים. אנשים ראויים ומוכשרים שאחרי זה גם מצאת אותם בזירה הארצית. אבל זה כבר לא המצב. אתה תראה שמספר האנשים הראויים שרוצים להיכנס לעולם הפוליטי הולך וקטן. כי למה להם לעשות זאת? לרבים מהם מדובר בירידה בשכר, ועכשיו מתלוות לזה כל ההשמצות שנבחר ציבור זוכה להן. אנשים שואלים את עצמם למה הם צריכים את זה. בסוף, מרוב שזורקים אבנים על הבית, הוא קורס".
ירידה בשכר? חברי הכנסת מרוויחים די טוב.
"נכון, אבל רבים מהם הרוויחו יותר בחוץ. יותר מזה, אני אתן לך דוגמה לאגדה אורבנית שכולם חושבים על חברי הכנסת. ישנה שמועה שחבר כנסת שכיהן בשתי כנסות יש לו פנסיה לכל החיים. אני מוכרח לציין שמנהלת סניף הבנק שלי לא שמעה על ההטבה הזאת. זאת רק דוגמה לשלל תדמיות פשוט לא נכונות שיש על חברי כנסת".
התדמית שדבקה בפוליטיקאים לא הגיעה סתם. פוליטיקאים רבים היו נגועים בשחיתות ויש בכנסת לא מעט רדידות, רדיפה אחר הכיסא ובעיות נוספות.
"תראה, שום דבר אינו המצאה של התקשורת. להכול יש גרעין והכול קיים. אני ממש לא מתעלם מזה. הבעיה היא שכל הבעיות הללו מועצמות, במיוחד בעולם של הרשתות החברתיות. לכן אתה רואה בריחה מהעולם הפוליטי. בסוף זה גלגל. ברגע שהאנשים האיכותיים הלכו והחדשים לא הגיעו במקומם, מי שנכנס הם אנשים פחות טובים. זאת מעין ירידת הדורות הפוליטית".
בלון האגו מתנפח
תוצאות הבחירות הובילו לכנסת שונה מאוד מהקודמות לה. חברי כנסת חדשים רבים למדי החליפו כאלה שכיהנו במשכן אף 15 ו־20 שנה. אני מנסה להבין למי מהח"כים הלשעברים הטריים יהיה קל יותר להסתדר בחוץ, אלה שכיהנו בה תקופה קצרה או אלה שהיו שם שנים ארוכות.
"הכי קשה למי שהיה הרבה שנים. אבל גם מי שהיה מעט שנים, והוא לא איש עסקים מובהק, נתקל בהרבה קושי. בסוף יש כאן עניין אינדיבידואלי, אבל חברי כנסת שכיהנו הרבה שנים במשכן למעשה נמצאים שנים ארוכות מחוץ לעולם התעסוקה הרגיל", אומר כבל.
חזן: "זה מאוד תלוי במי מדובר. מי שידע לסדר את עצמו ליום שאחרי, ליצור קשרים וכדומה, מוצא את מקומו גם בחוץ. אבל צריך לומר עוד משהו חשוב. רוב חברי הכנסת מגיעים למערכת הפוליטית מתוך אנונימיות מוחלטת. הם לא היו דמויות בולטות בחיים שהיו להם לפני הכנסת. ואז הם מגיעים לכנסת ופתאום יש להם משכורת גבוהה מאוד, שלושה ולפעמים גם ארבעה עוזרים. יש דלקן בחינם ותחנת דלק צמודה. לכל מקום שאתה מגיע פורסים לפניך שטיח אדום ומכבדים אותך. זה בלון שהולך ומתנפח ואתה מתחיל להידבק לכיסא. זה יוצר מצב שחברי הכנסת הפכו לאנשים עם המון אגו, שמגיע מתוך הפוזיציה שבה הם היו, והם בטוחים שאף אחד לא יכול עליהם. התפיסה הזאת לכשעצמה יוצרת המון בעיות. לי היה מזל, כי גם אבא שלי היה חבר כנסת וקיבלתי ממנו המון טיפים שהכינו אותי לעולם הזה".
טיפים שיצרו הבדל?
"בהחלט. אני אתן לך דוגמה פשוטה. הייתי מגיע לחברים שלי במליאה ואומר להם שהם צריכים להירגע. שהם צריכים להוריד את האף למטה, לא להיות זחוחים, לא להתנשא, להבין שהיום הם בכנסת ומחר הם בחוץ. אבל הרבה לא מבינים את זה. תחשוב שמדובר באנשים שאתמול קיבלו החלטות הרות גורל בשביל המדינה, נראה לך שמחר הם יוכלו ללכת לנהל סופר? הם רואים את עצמם כאילו הם בעלי כישורי יתר, וגם החברה רואה אותם ככה. אבל זאת פיקציה. הרי חברי כנסת הם לא בעלי כישורים שאין לאחרים".
אז למי קשה יותר להתאקלם בחוץ?
"לא נעים לומר, אבל למי שכיהן זמן קצר. מי שיש לו רזומה ארוך בכנסת, לרוב גם ידע ליצור לעצמו את הקשרים הנכונים וכך הוא סידר את עצמו מחוץ לכנסת. אתה רואה את זה אצל חברי כנסת שכבר נמצאים תקופה ארוכה במשכן, וכשהם מבינים שהם בדרך לסוף הקריירה הם כבר מתחילים בעיקר לדאוג לעצמם ליום שאחרי. אני יכול לספר לך מה שאבא שלי אמר לי לפני שאני נכנסתי. הוא אמר: 'אל תהיה חמור כמוני, תדאג לעצמך ותעזוב את כל השטויות'. ולמה הוא התכוון? הוא ידע מניסיון אישי שבכנסת מגיעים אליך כל אנשי העסקים, הטייקונים ומה לא בשביל לבקש טובות, והוא פשוט אמר לי: תטווה קשרים ליום שאחרי. ח"כים שכיהנו תקופות קצרות, ולא מגיעים עם מעמד מיוחד מהאזרחות, לא יודעים לעשות זאת. יש סיבה שאת כל התפקידים המיוחדים בעמותות, ארגונים, גופים ממשלתיים או מוסדות לאומיים מקבלים אלה שכיהנו שנים בכנסת, ולא ח"כים שהיו בה שלוש או ארבע שנים".
לביא נותנת תשובה אחרת, כזאת שנשמעת פחות צינית מאלה של כבל וחזן. "בסוף, מי שנופל על הרגליים זה מי שלאורך כל הדרך הבין שהוא לא בא לעבודה אלא לשליחות ציבורית, שהוא נמצא בכנסת לא בשביל לשרת את עצמו אלא בשביל לשרת את הציבור. מי שזה מה שהוביל אותו לאורך הדרך, ימצא את הדרך לתרום גם בחוץ".
***