כשהגיע הטלפון שביקש ממני להנחות מעגל שיח באסיפה הישראלית, התכנסות של תנועות נוער מכל הקשת ביום רצח רבין, הייתי צריכה להסדיר את הנשימה. התחושות הקשות שעלו בי הפתיעו. לא ידעתי עד כמה הקושי והכאב עוד קיימים שם, מתחת לעור. איך העיסוק בנושא עדיין מסעיר אותי. תהיתי אם יש טעם להשתתף, האם יש עם מי לדבר, האם הפעם לא יצביעו עליי במבט יורה אש ויגידו לי "את רצחת".
הרי הייתי שם, ממש שם פיזית, בכיכר מלכי ישראל, בליל הרצח. ויום אחר כך הלכתי אחרי ארונו של ראש ממשלת ישראל. ולמרות שהפגנתי נגדו בכל רגע פנוי (בצורה מכבדת, בלי "בוגד", בלי "שקרן" ואפילו בלי לרדת לכביש) הייתי המומה מהמעשה. כאבתי עד תהומות נשמתי. איך אחרי גלות ארוכה, שנגרמה משנאה פנימית, נרצח כאן ראש ממשלה. איך זה קרה במשמרת שלנו, ואיך בכלל קמים מזה. אבל לא נשארתי בהרהורים האלה הרבה זמן. לא יכולתי. מחשבות האבל שלי נקרעו מעליי ביד גסה. אני וכל חובש כיפה או לובשת חצאית היינו אשמים מיידיים ברצח. לא הוזמנו להיות חלק מהיגון. היינו הסיבה לחורבן. עדר שעירים לעזאזל במשפט אוטומטי שהתחדש מדי שנה.
השבוע, אחרי שדבריו של בצלאל סמוטריץ' באזכרה ליצחק רבין גרמו לסערה גם בתוך המגזר, הבנתי שיש כאן חברה שלמה מצולקת. מגזר שלא יכול היה לעבד את האירוע הזה כמו שצריך, לאוורר את הרגשות, לדבר על ההלם והכאב. אפילו לא לבדוק אם ואיפה הוא טעה. בכל פעם שדיברו על הרצח הוא נאלץ לומר וידוי או להרים ידיים ולהדוף טענות חוזרות כמו גלים עכורים שלא פוסקים אף פעם. השנה היה זה יאיר גולן שאמר אחרי הבחירות "רצחו וירשו" ויו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, שהקדימה את עצרת הזיכרון כדי לסחוט את לימון האשמה של הימין לפני הבחירות. הקדמת האירוע, אגב, נעשתה בניגוד לדעתה של משפחת רבין, שהחליטה להיעדר מהעצרת הפוליטית כדי לא לצבוע את האב בצבעי פירוד. זה היה בשבילי האיתות הראשון שאולי בכל זאת משהו השתנה בשנים האלה.
מה שגרם לי להחליט סופית שאגיע ואהיה חלק מהאסיפה הוא סבב הבחירות החמישי והשיח הקשה שהיה סביבו. החלטתי שאני חייבת לבוא ולנסות להקשיב ולדבר, שכבר אי אפשר להישאר בבית. יהיה מה שיהיה, אני בפנים.
ואז הגיעו תוצאות הבחירות, ואיתן עוד גל קשה של זוהמה ברשתות החברתיות ובתקשורת. דמוניזציה בלי מעצורים על הממשלה הנבחרת ונבואות אפוקליפסה על המדינה המתמוטטת. יצאתי לתל אביב עם חששות, אבל ידעתי שהעובדה שאני בצד המנצח מטילה עליי כרגע יותר אחריות.
מפגש לבבות
שני קולות נאבקו בתוכי. האחד מתרעם: מהיכן ההסתה הזאת? מה החירפון הזה? תראו לי ימני אחד שאמר אחרי הבחירות הקודמות שהוא לא יתגייס לצה"ל, תראו לי ימני אחד שהתכוון לרדת מהארץ. והקול השני אמר: הם המומים. הם חוששים. היה כאן רצף קרבות של שלוש וחצי שנים. פעם צד אחד ניצח בהורדת ידיים ופעם הצד השני, ופתאום נוק־אאוט, והנפילה על המזרן כואבת וזה קול הזעקה.
כשהגעתי לכיכר הבימה (כי כיכר רבין בשיפוצים) הלב התרחב. יש משהו ברשתות החברתיות, במציאות הסלולרית שאנחנו לכודים בה, שלא מספר את הסיפור האמיתי. אלפי בני נוער מכל קצות הקשת, ומבוגרים, הרבה מאוד מבוגרים, יצאו לפגוש לא רק את עצמם ואת תיבת התהודה שלהם, ולא הסתפקו בהקלדה זועמת או בשתיקה מתקפלת. הם עשו מעשה ובאו לפגוש אנשים שונים מהם.
והאוויר הצלול של הסתיו, והתנועה האינסופית של האנשים, והכיסאות ההולכים ומתמלאים אצל הדובר הזה ואצל הדוברת ההיא, כולם בהתנדבות, הרחיבה את הלב. והחבר'ה הצעירים שישבו אצלי היטו אוזן ועיניים מרותקות. לא פטפטו, לא היו לרגע בסלולרי (בלי שאמרתי כלום קודם, מבטיחה) ורק הקשיבו לדברים הכואבים ששיתפתי. וכשנפתח המעגל לשיחה היו ששיתפו את כאבם משמאל והיו ימנים שכאבו לא פחות, והדיון שם את הפערים במרכז המעגל ולא כיסה עליהם, כי אי אפשר לכסות. השיח היה קצר וחד־פעמי ומהיר, אבל היה כאן מפגש של לבבות ומחשבה משותפת איך יהיה לכולנו נעים יותר, ואיפה האחריות שלנו למתן מעט את השסע הפעור. ואני בטוחה שאף אחד לא חזר לביתו בדיוק כמו שהוא יצא ממנו בבוקר.
ניצחון בבחירות זה כמו חתונה
ואת האחריות הזאת הייתי רוצה שנבחרי הציבור, חברי הקואליציה, ייקחו על עצמם. כן, חברי כנסת ושרים, יש לכם משימה כפולה שתסתור את עצמה לא פעם. אבל אם אתם באמת מאמינים שהיכולת להיות מדינה מצמיחה ובטוחה בשביל עם ישראל מתחילה בבורא עולם וממשיכה באחדות העם ובחוסנו, זה הכרחי.
קודם כול, נבחרתם להוביל מדיניות מסוימת. החקלאים מחכים לכם כדי לחזור ולעבד את שדותיהם בבטחה. בבאר שבע ובמרחבי הנגב, בלוד, בעכו, בכביש 2, בכבישי הגליל, ביהודה ושומרון ובעצם בכל רחבי הארץ ממתינים שתחזירו לכאן את השקט. סוגיית ביטחון הפנים והחוץ לא יכולה להמתין לרגע. וגם יוקר המחייה המייבש ומערכת החינוך הכורעת ממשברים ומערכת המשפט והרווחה והבריאות. אל תיסוגו מהמטרות שהצבתם. העם ידע מה הוא שם בקלפי.
אבל ממש באותה נשימה יש לכם אחריות לאמץ שיח אחר, שיח של מאור פנים, כזה שידבר אל כל העם. מי שעשה כמה סיבובים בכנסת יודע לשתף פעולה עם הצד השני, להתחבר בנושאים חשובים שעל סדר היום ולקדם אותם לטובת האזרחים כולם. תעשו את זה ותדברו על זה. אני יודעת שדברים טובים לא מביאים רייטינג, אבל הם מבריאים את העם. והעם כל כך פצוע.
ויש עוד. הציונות הדתית באמת זכתה להישג חסר תקדים, ואחרי חגיגות השמחה צריך להבין איך מאחים את הקרעים בתוכה פנימה. בבחירות האלה, כפי שחידד נכון פרופסור אשר כהן, רבים מהסרוגים החליטו להתגייס לטובת המשילות והביטחון, והניחו בצד ערכים אחרים שחשובים להם כמו קידום נשים ודת ומדינה. הם הצביעו לציונות הדתית למרות שהם מסכימים רק עם חלק מדרכה. כדאי להידבר עם הצד הזה של המגזר, לתת לו מקום, לראות איך מפלגת הציונות הדתית הופכת להיות בית רחב ומגוון באמת.
רגע, לא סיימנו. יש מגזר שבן גביר ואנשיו הצליחו להגיע אליו כפי שהציונות הדתית מעולם לא הצליחה: הקהל המסורתי. זה קרה גם בעקבות המצב הביטחוני הקשה, אבל גם בגלל רשימה שמורכבת ממזרחיים רבים ומנהלת שיח בגובה העיניים. גם את המגזר הזה חשוב להחזיק קרוב ללב. לראות איך הופכים אותו לשותף ומעניקים לו נתח מעוגת ההנהגה. ציונות דתית מגוונת ורחבה עוברת גם דרך הציבור הזה.
ניצחון בבחירות זה קצת כמו חתונה. עובדים קשה לקראת ערב שהוא שיא, אבל אחרי הריקודים והתמונות מבינים שזו רק ההתחלה. שאומנם חיכינו לרגע הזה, אבל יש כאן עבודה יומיומית, מבורכת ורבה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***