אפריל 89'. מיליוני ישראלים משכימים לפנות בוקר כדי לצפות בנבחרת ישראל בכדורגל במוקדמות מונדיאל 1990 נגד נבחרת אוסטרליה. 7:30 בבוקר שעון ישראל, הנס קורה כאשר כדור שהורחק מוצא את עצמו 30 מטר מהשער האוסטרלי, וחלוץ הנבחרת האגדי אלי אוחנה שועט לעברו, משתלט עליו, עובר שני שחקנים ו"שער!", הצעקה הבלתי נשכחת של השדר האלמותי נסים קיוויתי, שער שייזכר לדורות כאחד מהרגעים הגדולים והבלתי נשכחים של הכדורגל הישראלי.
השבוע פרצה הסערה התקשורתית התורנית בעקבות המכתב החריף ששיגר חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' ליושב ראש מנהלת ליגת העל בכדורגל ארז כלפון, לנוכח החלטתו של האחרון לשבץ משחקי ליגה רבים בשעה מוקדמת במהלך השבת בעקבות המעבר לשעון חורף, החלטה שמשמעותה הדרת ציבור שומרי השבת מהמגרשים. בעקבות הסערה קיננה בי המחשבה מה היה קורה לו אוחנה היה גדל בבית של שומרי שבת. התשובה הכמעט ודאית היא שאותו סלאלום בלתי נשכח באצטדיון בסידני לא היה מתרחש, והכדורגל הישראלי היה מפסיד את אחד השחקנים החשובים והמשפיעים ביותר בדורות האחרונים.
האמת הפשוטה היא שכל ילד שומר שבת מבין מהר מאוד שאת אהבתו הגדולה למשחק הקבוצתי הפופולרי בעולם כדאי שיאפסן כבר מגיל צעיר בארגז החלומות, כדי להימנע מהצורך לבחור בינה ובין אהבת השבת ושמירתה. אמת נוספת היא שבמצבו העגום של הענף בוודאי שאין לנו את הפריבילגיה למנוע לכתחילה מכמחצית מהילדים והנוער בישראל את הרצון להפוך יום אחד לשחקני כדורגל בליגת העל. התוצאה היא ויתור מראש על כל ניסיון לשחק כדורגל באופן מקצועי, וענף שמאבד אין־ספור כישרונות פוטנציאליים רבים שיכלו להפוך לאוחנה הבא או לאגדות כדורגל נוספות כמו ברקוביץ', רביבו או בניון.
אם היה מדובר באישה שנמנעת ממנה האפשרות לשחק, היו זועקים כולם על אפליה מגדרית. אם היה זה שחקן מהמגזר הערבי, מדינה שלמה הייתה יוצאת להפגין בשם השוויון. אבל כששחקן שומר שבת מבקש לקבל הזדמנות שווה להגשים את חלומותיו באופן שלא יתנגש באמונתו, מזדעקים כולם דווקא על כפייה דתית והזכות לשוויון של אותו שחקן נעלמת מהשיח.
ההחלטה ההיסטורית לקיים את רוב משחקי ליגות הכדורגל דווקא בשבת אינה חקוקה באבן. מלבד קהל הצופים הגדול שנמנעת ממנו האפשרות לצפות במשחקים, ישנם אלפי נערים ובוגרים שמוותרים על החלום ואחרים שמגיעים לכדי חילול שבת כדי להגשימו. דווקא בענף הכדורגל שנחשב כגורם מאחד ומקור לגאווה לאומית חוצת גבולות, דתות ומגזרים, נוצרה מציאות שאינה מעניקה הזדמנות שווה לחלק מהאזרחים בשל אמונתם. אנחנו משלמים לא רק מחיר ספורטיבי, אלא גם מחיר חברתי שמעמיק את השסעים בחברה הישראלית שאותם אנחנו נלחמים לרפא.
הפולמוס חסר הפרופורציות שפרץ בתחילת השבוע, ולא לראשונה, סביב סוגיית קיום משחקי ספורט בשבת, מעניק משמעות חדשה לאמרה המפורסמת של אגדת הספורט טל ברודי "אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה. לא רק בספורט – בהכול". שכן בישראל 2022 יש מקום לכולנו על המפה הספורטיבית. ספורט משמש ברחבי העולם לבניית אמון חברתי עמוק וגורם מאחד. ראו את העיסוק בקריקט באנגליה, כדורסל בארצות הברית, כדורגל חופים בברזיל והרשימה עוד ארוכה. למרות המורכבות, על כל הגורמים המעורבים בדבר להבין שהספורט שייך לכולנו.
"עוד שבת של כדורגל" אומרות מילות השיר הידוע. עד כה הייתה זו שבת של כדורגל נטולת שומרי שבת, אז אולי הגיעה השעה למצוא פזמון אחר לספורט הלאומי של כולנו.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטג, מנכ"ל בלומברג תקשורת
***