הקולות הכשרים

גורל המדינה

כשכולם נאספו בקלפיות כדי להכריע באחריות של מבוגרים את גורל המדינה, הוצבו גם קלפיות בגן חב"ד שאליו הולכת נכדתי מעיין בת השלוש וחצי. גם שם היו תאים בתכלת, והונחו בהם פתקים עם אותיות. ת – לימוד תורה. ע – עזרה לזולת. לב – אהבת ישראל. שפה – שמירה על שפה נקייה, ה – התנדבות. מצ – מצווה.

כמה תמים, כמה מתוק, כמה נכון. תודו שבא לכם להניח את כל מלחמת הבחירות בצד, להתנער מכל המפלגות המוכרות ולבחור בכל הפתקים של הגן. הרי לא יעלה על הדעת שעזרה לזולת לא תעבור את אחוז החסימה, ואיך אפשר להנהיג מדינה בלי אהבת ישראל? אבל אנחנו כבר מבוגרים ומפוכחים ויודעים שהעולם הוא לא גן של ילדים, ובמערכת הבחירות האמיתית משתלחים זה בזה ומפלגת שפה של השפה הנקייה לא מגרדת את אחוז החסימה. כי ככה זה, אין ברירה, צריך להילחם, להפשיל שרוולים, לחבוט זה בזה ולנצח. תמימים היינו בגן. זה נגמר.

ואולי, במחשבה שנייה, אולי התמימים הם אנחנו, המבוגרים, שטועים לחשוב שאנחנו והפתקים ששלשלנו לקלפי הם שיכריעו את גורל המדינה. אולי הכול תלוי בהבל פתקיהם של הילדים הקטנים הללו, אולי המפלגות היפות מהגן שלהם הן שיכריעו את גורל המדינה. אולי.

חולדה הנביאה

ביום שלישי בבוקר גיליתי תפוח נגוס בסלסילת הפירות שעל השולחן הגבוה במטבח. זו בוודאי מעיין (הנכדה מהקלפי של גן חב"ד) או צופיה שקטנה ממנה בשנה, חשבתי לעצמי. מן הסתם אחת מהן נגסה וחבל היה לה להשחית תפוח כמעט שלם בגלל ביס אחד - והחזירה לסלסילת הפירות. לקחתי את ה"בל תשחית" על כתפיי החוטאות והשלכתי לפח.

ביום רביעי בבוקר גיליתי שכל הפירות שלמים ויפים אבל הפעם ביס אנושי באגס אחד. חייבים להסביר להן בהזדמנות שאם מתחילים מסיימים, ואם לא מסיימים משליכים, בטח הם למדו בשנה שעברה בגן על קדושת שביעית ושאסור לזרוק, ואני משלם את מחיר התוספת שביעית.

ביום חמישי בבוקר זה היכה בי: כל הפירות שלמים וקיווי אחד נגוס בקליפתו. זו לא ילדה. לא חשבתי על עכבר, איכשהו שד או רוח רפאים נראו לי האופציות ההגיוניות יותר. איזה מכרסם יסתפק בביס אחד בפרי, לא ישאיר כל לכלוך על השולחן וילך לדרכו? ובכלל לא חשבתי שעכברים אוכלים פירות. ליתר ביטחון אמרתי לעצמי שאקנה מלכודת, אבל היה יום עמוס ושכחתי.

ביום שישי בוקר נדמה היה לי שהעכבר הסתלק מעצמו. הסלסילה הייתה שלמה, אבל מבט נוסף הסגיר בננה אחת נגוסה, ביס אחד בתחתיתה. עכבר אנגלי כנראה, נימוסי שולחן משובחים, עבודה נקייה. הנחנו מלכודת, זה הזמן להכיר מקרוב את האורח, אבל האורח צנוע ויוצא בלילות. סילקנו את המלכודת לפני שבת. תכננתי להכניס את הפירות למקרר אחרי סעודת ליל שבת, ושכחתי. בשבת בבוקר, הפתעה - שתי בננות נגוסות, ביס אחד בלבד בכל אחת, ושאר הפירות שלמים. הנותן לעכבר בינה להבחין בין חול לשבת, בננה־משנֶה עשה לו - שני ביסים, שתי בננות, אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור. במוצאי שבת, באחת בלילה, נלכדה חולדה. שחררנו אותה על גדות מבואות הירקון, שם תעשה לה מלווה מלכה כיאה לחולדה שומרת שבת.

שבלולים

כל אחד והגשם הראשון שלו. יש כאלה שאוהבים את קולות הטפטוף, את נקישת המים על החלונות. יש כאלה ששומעים את הקונצרט הזה תוך כדי לגימת מרק ביתי חם שמכריז רשמית על פתיחת החורף. יש אוהבים את הריח שמעלה האדמה אחרי שהרוותה את צימאונה, גם אני מהם. ולבטח יש חקלאים ובעלי עצי הדר בחצר ששמחים סתם כך על הברכה השמיימית שתיתן לחלוחית בפירות. יש שמפלס הכנרת עולה על דעתם ויש שסתם כך חסים על הכביסה שעל החבל. יש מן הסתם לא מעטים שמצטנפים ביראה בבתיהם וחושבים לעצמם: הנה שוב מגיע הקור ואין לנו במה להתחמם, ואחרים שיש להם במה לחמם את הגוף אבל ענן של דכדוך נערם על נפשם עם הגשם הראשון. לפחות למענם ראוי לשקול מחדש את השם "היורה". מי יכול לשמוח כשמכוונים אליו קנה?

כל אחד והגשם הראשון שלו, ואני - יש לי משיכה ילדותית אל החלזונות שיוצאים מחוריהם עם גשם ראשון. דווקא מפני שהם הולכים נגד הזרם, ואולי בעצם לקראתו. בשעה שכל האנשים מתכנסים בבתיהם כדי לא להירטב, הם דווקא מוציאים את הראש מן הבית. השמיים מדברים אליהם, מה פתאום שיחמיצו את הרגע? וכשטורים־טורים של חלזונות גדולים מזדחלים על הדרך המובילה אל בית הכנסת, אני שואל את עצמי איפה הם היו עד עכשיו. הם גדולים למראה, לא נראה שנולדו זה עתה. גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמיים וארץ. מי יודע? אולי חלזונות ממשיך הקב"ה לברוא יש מאין.

לא להסתכל אחורה

לפעמים אסור להסתכל אחורה, כי אם תסתכל אחורה לא תוכל עוד ללכת קדימה. כי כשמאחוריך סדום, ואתה עצמך בחרת לגור בה – היא גם שלך הסדום הזאת, היא חלק ממך. ואם תלך קדימה ותביט אחורה לא תצליח לצאת ממנה לעולם. לא משנה כמה תרחיק ללכת, היא תלך איתך לכל מקום, היא תגדיר אותך. לפעמים צריך לחתוך את העיסוק בעבר. לא לחזור עליו בתשובה לעת עתה, לא לחפור בו, לא לדוש בו. לבנות הווה טוב יותר שלא נועד לתקן את מה שהיה ולא נועד להתעמת איתו, הוא נועד להיוולד מחדש. רק אחר כך ביום מן הימים יהיה אפשר להביט אל העבר. לא תוך כדי הבריחה, לא כל עוד נפילות העבר נושפות בעורפנו.

פיצול אישיות

למה היה ראוי לוט שאברהם ייצא בעבורו למלחמת העולם הראשונה? מפני שממנו עתיד לצאת המשיח. אבל זה רק מחמיר את השאלה, למה שהמשיח ייצא מאדם כזה? אם תשאלו את השפת אמת הוא יאמר: בזכות הרן, אביו, שאומנם התלבט ארוכות בין אלוקי אברם לאלילי נמרוד, והכריע רק אחרי שאברם ניצל מכבשן האש, אבל אחרי שהכריע לקח סיכון והושלך לכבשן. והנה לנו, פיצול האישיות הרוחני של הרן מוליד ילד מפוצל לא פחות: לוט שמצד אחד מחובר לאברהם ומצד שני נמשך לסדום, ובסדום נמשך הפיצול, שכונה מושחתת אבל הוא הצדיק בסדום שמכניס אורחים במקום שאוסר לארח. אבל גם האירוח מפוצל: הוא מוסר את נפשו להגן על אורחיו מתאוות ההמון אבל באותה נשימה מפקיר את בנותיו. והנה, נולדים לו מבנותיו שני ילדים שמהם ייצאו אומות מפוצלות: כל הבנים מוקצים ולעולם לא יוכלו להתגייר, הם לא קידמו אותנו בלחם ומים, כלומר לא הכניסו אורחים והמשיכו את רוח סדום. והבנות? הבנות יכולות להתגייר ויש מהן שיעשו זאת, ובראשן רות, שממנה ייצא המשיח.

אבל למה? למה לא יכול משיח להיות בנם של קדושים, צדיק בן צדיק?

אולי מפני שאם היה כזה, היה נעשה משיח לצדיקים בלבד. אבל כדי לתקן את כל העולם צריך מישהו שבא משם, מעולם הסיבוך אל עולם התשובה, אחד שיצליח לתקן את כל המפוצלים, ואף למטה מזה.

לתגובות: [email protected]

***