קשה היה לחמוק בימים שקדמו לבחירות מצמד המילים שחזר על עצמו שוב ושוב מעל כל במה תקשורתית: אחוז החסימה. השאלה שנידונה שוב ושוב באולפנים הייתה מי מבין המפלגות תעבור את אחוז החסימה, ומי מסתכנת בשריפת עשרות אלפי קולות שילכו לפח.
לאורך כל מערכת הבחירות היה ברור שמפלגות גוש השמאל הן אלה שנמצאות בסכנה מוחשית יותר ליפול מתחת לאחוז החסימה, כשבצד הימני - למעט הבית היהודי של איילת שקד - כל מפלגות הגוש היו בטוחות מעל אחוז החסימה. ככל שעברו השעות התבררה המפלה הקשה שספג השמאל בבחירות. גם בל"ד, שלאורך כל הדרך הייתה צפויה להיות מתחת לאחוז החסימה, וגם מרצ, שנאבקה בו לאורך הקמפיין, סיימו מחוץ לכנסת.
למעט אנשי בל"ד, איש לא האמין שהם יצליחו לעבור את אחוז החסימה. אך יחד עם זאת רשמו סאמי אבו שחאדה ומפלגתו הישג נאה למדי, כשקיבלו יותר משלושה אחוזים מקולות הבוחרים, ובסך הכול כ־139 אלף קולות. עד ליום רביעי שעבר בשעות הערב מרצ קיוותה שתצליח לעבור את אחוז החסימה, אך בסוף סיימה עם כ־4,200 קולות פחות מהרף הנדרש. שתי המפלגות יחד איבדו למחנה מתנגדי נתניהו כ־290 אלף קולות, וגרמו לכך שלגוש הימין יש בכנסת הבאה, שתושבע ביום שלישי הקרוב, רוב של 64 מנדטים. יש לציין שגם לו שתי המפלגות היו עוברות את אחוז החסימה נתניהו היה מנצח עם 61 מנדטים.
זאת לא הפעם הראשונה שבה אחוז החסימה במתכונתו הנוכחית, לאחר שעלה ל־3.25 אחוזים לקראת בחירות 2015, יוצר עיוות דרמטי של תוצאות הבחירות. מדינת ישראל נסחפה אל תוך המערבולת הפוליטית של שלוש וחצי השנים האחרונות בגלל שלוש מפלגות, הפעם מהימין, שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה בבחירות הראשונות של שנת 2019. 'הימין החדש' איבדה לגוש כמעט 139 אלף קולות, זהות קיבלה 118 אלף קולות, וגשר של אורלי לוי־אבקסיס קיבלה קרוב ל־75 אלף קולות. בסך הכול הימין קיבל בבחירות ההן מספר קולות ששווה ל־65 מנדטים בכנסת, אך תוצאות האמת הצביעו על תיקו.
כבר בתחילת מערכת הבחירות האחרונה ביקשו קולות רבים במערכת הפוליטית להחזיר את אחוז החסימה אל רף שני האחוזים, אותו רף שהיה נהוג בישראל משנת 2004, עד שיו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן דרש להעלות אותו במטרה "לחזק את היציבות השלטונית". מי שסירב ליוזמה שתוריד את אחוז החסימה הוא ראש הממשלה היוצא, יאיר לפיד, במהלך שלמפרע עלה לו בבחירות הללו.
היום כבר ברור שהעלאת אחוז החסימה לא הביאה ליציבות השלטונית שאותה שאפו להשיג במהלך. "אי אפשר להתווכח עם עובדה אחת פשוטה: העלאת אחוז החסימה לא יצרה שום יציבות פוליטית", אומר ד"ר אסף שפירא, ראש התוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה. "הרעיון היה שהעלאת אחוז החסימה תוביל להורדת מספר המפלגות המשתתפות בבחירות, וכשיש פחות שחקנים אמורה להיות יותר יציבות שלטונית. שני החלקים לא קרו. גם לא קטן מספר המפלגות, וגם לא נוצרה יציבות שלטונית. יכול להיות שאולי בעתיד זה כן יקרה, אבל נכון להיום לא. יחד עם זה, חשוב לזכור שלא מדובר בבעיה העיקרית שיש לנו בפוליטיקה הישראלית, אפילו לא בצמרת הרשימה".
למה? הרי זה מה שהכריע בבחירות הפעם וגם גרר אותנו לכל הסבבים הקודמים.
"כי תמיד יש אחוז חסימה. ברגע ששיטת הבחירות שלך היא שיטה יחסית, כלומר שהמושבים מתחלקים לפי החלק היחסי של הקולות, תמיד יהיה אחוז חסימה. גם אם לא קבעת משהו, יהיה אחד כזה, והוא ייקבע לפי מספר המושבים בפרלמנט. לכן זה לא משהו שאפשר להימנע ממנו".
יחד עם זה, ברור שיש הבדל בין אחוז חסימה נמוך ובין מה שיש כאן. אנחנו מדברים על מאות אלפי קולות שהלכו לפח.
"קודם כול, בישראל אחוז החסימה לא גבוה במיוחד. ברחבי העולם המספרים נעים בין שני אחוזים לחמישה אחוזים. בישראל אנחנו די באמצע. וחוץ מזה, אחוז החסימה השפיע על התוצאות גם כשהוא היה נמוך בהרבה. ב־92', כשרבין חזר לשלטון, הוא ניצח למרות שהגוש שלו קיבל פחות קולות, כי התחיה לא עברה את אחוז החסימה שעמד רק על אחוז וחצי, והבחירות ההן שינו את ההיסטוריה של המדינה. זה לא כל כך משנה מה יהיה אחוז החסימה, הוא תמיד יהיה חלק מהמשחק. גם הטענות על שריפת הקולות לא הוגנות, כי מספר המצביעים גדל דרמטית. באחוזים, המצב לא מאוד שונה".
אם אחוז החסימה לא משמעותי במשחק הפוליטי, מה כן?
"אחוז החסימה בוודאי משמעותי, אבל הוא תמיד יהיה משמעותי, בלי קשר לגובה שלו. וזה נכון לכל כללי המשחק של הבחירות. ג'ורג' בוש עלה לשלטון בשנת 2000 בגלל 500 קולות של יהודים בפלורידה שבכלל לא ברור שהם ידעו שהם מצביעים לבוש. אלה פשוט הכללים. מה שצריכות המפלגות השונות לעשות זה להיערך בהתאם לכללי המשחק שכולם יודעים מראש. בסבב א' גוש הימין לא התאים את עצמו, והימין החדש וזהות נפלו, בסבב הזה השמאל לא התאים את עצמו, ומרצ ובל"ד נפלו".
לא עומד במבחן המציאות
"אחוז החסימה הוא משהו שרירותי לחלוטין. כל מטרתו היא לעודד יציבות שלטונית. אם הוא לא מבצע את התפקיד שלו, אין לו זכות קיום", אומר פרופ' אשר כהן, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומומחה לפוליטיקה וממשל.
הפעם אחוז החסימה דווקא עודד יציבות.
"נכון. אבל לכל הכאוס הזה נגררנו בגלל אחוז החסימה, שב־2019 לקח ניצחון מוחץ של הימין ויצר מצב של תיקו מזויף. זה משהו שרירותי לחלוטין, אבל בפועל הוא פוגע בייצוגיות של הקול הישראלי. הפעם אנחנו מדברים על יותר מ־400 אלף קולות שהלכו לפח. סדר גודל של שמונה מנדטים".
מה הבעיה הגדולה ביותר בעיניך באחוז החסימה שיש בישראל?
"השרירותיות שלו. זאת בעיה רוחבית בכל כללי מערכת הבחירות שלנו, אבל בסוגיית אחוז החסימה זה הכי בולט. הוא פשוט לא יעיל, ובעיקר יוצר עיוותים של רצון הבוחר. הוא חייב להיות נמוך יותר, או שייתנו לו מעטפת משלימה שתדאג לכך שלא ילכו קולות לאיבוד. הכוונה היא לשינוי הסכמי העודפים ולעבור לבריתות עודפים, כך שכמה מפלגות יוכלו להיכנס בברית עודפים אחת, ואם אחת המפלגות לא עוברת את אחוז החסימה שאר המפלגות בברית מקבלות את הקולות שלה".
זה די מחמיץ את מטרתו של אחוז החסימה, הרי אז לא יהיה שום אינטרס למפלגות שאין להן סיכוי לעבור לפרוש מהמרוץ.
"ומה קורה עכשיו? היה ברור שבל"ד לא תעבור את אחוז החסימה, זה שינה למישהו? היא לא התמודדה בגלל זה? איילת שקד הייתה באותה סיטואציה, וגם היא לא פרשה. הטיעון שזה עוזר לצמצם את מספר המפלגות פשוט לא עובד במבחן המציאות. ונניח שאפילו הבית היהודי עוד היו סבירים. תסתכל בתחתית הרשימה, עם המפלגות של אביר קארה, הדר מוכתר, מתנגדי הקורונה, ירון זליכה ומפלגת הפיראטים. ביחד כל המפלגות האלה קיבלו עשרות אלפי קולות, ואף אחת מהן לא התקרבה לאחוז מקרב המצביעים. אז זה פשוט לא עובד. עוד דבר שלא עובד, כמו שכבר רמזתי מקודם, הוא מודל הסכמי העודפים שלנו. שים לב שלליברמן לא נשאר עם מי לחתום על הסכם, כי היו חמש מפלגות באגף שמאל. אותו הדבר לשקד. ואז נוצר מצב שבו בגלל המגבלה שלא ניתן לחתום על הסכם עם יותר ממפלגה אחת, מפלגות נשארות בודדות והגושים מאבדים מנדטים. צריך לעשות שינויים נרחבים בכללי המשחק כדי שהייצוג שלנו יהיה כמה שיותר רחב".
"בסוף זאת שאלה של התארגנות ולא של אחוז החסימה", אומר שפירא. "הימין למד היטב מסבב א', וידע להתארגן בצורה טובה כך שכמעט כל הקולות שלו יעברו את אחוז החסימה. השמאל לא ידע לעשות זאת. בסוף, וזה נראה לי ברור לכולם היום, מרצ והעבודה לא באמת יכולות לרוץ בנפרד. אין לזה שום הצדקה. האלקטורט שלהן כמעט זהה. אין שום סיבה שהן ירוצו כל אחת לבד. בהתארגנות נכונה יותר הקולות האלה לא היו הולכים לפח, ואני משער שבפעם הבאה הם ילמדו את הלקח. בסוף יש יתרון מובהק אחד באחוז החסימה כמו שהוא היום, וזה שמפלגות עם חבר כנסת אחד או שניים לא נמצאות בכנסת".
מה בדיוק היתרון בזה?
"פחות יכולת לסחוט ופחות פיצול פוליטי. מחקרים הוכיחו מעבר לכל ספק שכמות הפיצולים הפוליטיים משפיעה ישירות על היציבות השלטונית".
אלא שאחוז החסימה הגבוה יצר, פרט לחוסר היציבות הפוליטית ואיבודם של מאות אלפי קולות, לא מעט רשימות לא יציבות שיכולות להתפרק בכל רגע, אלה שזכו לכינוי "בלוק טכני". בולטת מכולן בכנסת הבאה היא רשימת הציונות הדתית, שלמעשה כבר מתפקדת כשלוש סיעות שונות - הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם, שמנהלות כל אחת משא ומתן נפרד מול הליכוד. גם ביהדות התורה, שכבר שלושים שנה רצה במתכונתה הנוכחית עם שתי מפלגות שמרכיבות אותה, מנהלים הצדדים משא ומתן בנפרד. בגוש השמאל מדובר באירוע הרבה יותר דרמטי. הרשימה המשותפת התפרקה רגע לפני סגירת הרשימות כשבל"ד החליטה לרוץ באופן עצמאי. בלוק טכני נוסף בגוש השמאל הוא מפלגת המחנה הממלכתי, שמעטים מאמינים שתשרוד לאורך כל הכהונה כבלוק אחיד.
אתה מדבר על היציבות שבמניעת פיצולים פוליטיים, אבל במקום זה קיבלנו את הבלוק הטכני.
"נכון, פוליטיקאים בסוף מוצאים פרצות, כי יש להם אינסטינקטים פוליטיים בריאים וזאת המומחיות שלהם, ויכול להיות שאנחנו נצטרך למצוא פתרון חוקי לבעיה הזאת. ויכול להיות שאז ימצאו פרצה אחרת, כי בישראל אין באמת כבוד לכללי המשחק הפוליטי. בעיקרון, מטרת העל של העלאת אחוז החסימה לא הושגה, אך לא זאת הבעיה במערכת הפוליטית בישראל".
כהן חולק על שפירא מכול וכול. לטענתו, מציאות הבלוקים הטכניים היא נזק שעוד מוקדם לדעת כיצד הוא יעצב את המערכת הפוליטית הישראלית. "הרעיון היה שרשימות דומות יתאחדו ויהיו פחות מפלגות ופחות פיצול פוליטי וכך היציבות השלטונית תגבר. קרה הפוך. במקום רשימות קטנות שרצות בנפרד, הרסנו את הרעיון של רשימה אחידה ויציבה. עברנו מרשימות כמו הליכוד והעבודה לבלוק שאתה לא יודע האם מחר בבוקר הוא עדיין יהיה יחד. היחידים שאיכשהו שומרים על יציבות במודל הזה הם יהדות התורה, ואם היה אחוז חסימה נמוך יותר גם הן היו מתפצלות. אנחנו עוד לא יודעים איך המצב הזה ישפיע, אבל ברור שזה לא בריא. כללי המשחק היום לא מעודדים הקמת רשימות יציבות, בגלל שורה של דברים, ובסוף זה מוביל למצב שבו גם אמון הציבור במערכת הפוליטית פוחת, כי אנשים מרגישים שעושים מהם צחוק".
החסימה הביאה למתינות
כאמור, אחוז החסימה הועלה לפני בחירות 2015 בהובלת שר האוצר היוצא אביגדור ליברמן. המטרה הרשמית הייתה להגביר את היציבות ולמנוע סחטנות פוליטית של מפלגות קטנות. הסיבה הלא רשמית הייתה להוביל לכך שהמפלגות הערביות יסיימו מחוץ לכנסת. באופן אירוני למדי, ברוב מערכות הבחירות שהתקיימו מאז העלאת אחוז החסימה הייצוג הערבי בכנסת רק הלך וגדל עד שהגיע לשיא של 15 מנדטים. בכנסת היוצאת ובכנסת הבאה יכהנו רק 10 ח"כים של מפלגות ערביות, לאחר שבל"ד מצאה עצמה מחוץ לכנסת. אם להמשיך את האירוניה של המהלך, בעוד ההעלאה נועדה לשרת את המחנה שבו ליברמן היה ממוקם בזמנו, בשבוע שעבר כשמפלגה ערבית אכן נפלה מתחת לאחוז החסימה הדבר פגע בגוש שאליו ליברמן משתייך כיום.
פרט לכך, אחוז החסימה הגבוה גרם לחברי מפלגת ישראל ביתנו להחסיר פעימה. בשלבים מסוימים בליל הבחירות מפלגתו של ליברמן נעה סביב ארבעה מנדטים, מה שהוביל את שר האוצר להביע אכזבה מתוצאות הבחירות. בסופו של דבר מפלגתו סיימה עם שישה מנדטים. פנינו לליברמן בשאלה האם הוא עדיין סבור כי העלאת אחוז החסימה שירתה את הפוליטיקה הישראלית, אך נכון למועד הדפסת הגיליון טרם קיבלנו תשובה.
כשרואים את תוצאות הבחירות, עושה רושם שרוב המפלגות צריכות לתמוך בהורדה של אחוז החסימה.
"ברור שכל הצדדים צריכים לתמוך במהלך הזה", אומר כהן. "קח למשל את מפלגת הציונות הדתית. הרי לסמוטריץ' ולבן גביר יש מטרות שונות לחלוטין, וזה לא יחזיק עוד הרבה זמן יחד. בשמאל ברור שאחרי הסבב האחרון ירצו להוריד את האחוז, וגם יהדות התורה כבר ביקשה זאת לפני המערכת האחרונה. בסוף, לא לעולם חוסן. הפעם אחוז החסימה הפיל את השמאל, ב־2019 הוא הפיל את הימין, ולכן הדבר הנכון לכל הצדדים הוא לחזור לאחוז נורמלי".
למה בעצם 3.25 אחוזים הם אחוז גבוה מדי בעיניך?
"כי אנחנו חברה מאוד מגוונת הן מבחינה מגזרית והן מבחינה אידאולוגית. האחוז הזה פשוט לא מתאים לנו, לכן זה גם לא נכון להשוות אותנו למדינות אחרות. במיוחד גם ששיטת הבחירה אינה זהה בין מדינות. בסופו של דבר לא נוצרה יציבות, הייצוג של גוני החברה בישראל נפגע, וזה גם לא מנע סחטנות, כי כמו שכולנו זוכרים ראש הממשלה הקודם כיהן עם שישה מנדטים".
"בעיקרון, אם יורידו קצת את אחוז החסימה זה לא יהיה קץ הדמוקרטיה, וגם לא הפוך", אומר שפירא. "אבל בסוף זה לא משנה. יש לנו בעיות חמורות יותר. דבר אחד אנחנו כן יכולים לזקוף לזכות אחוז החסימה הנוכחי – העובדה שהוא מיתן את המערכת והיא הפכה לפחות קיצונית".
רוב הציבור בישראל כנראה יחלוק עליך. המפלגות הערביות לא בדיוק התמתנו, ובן גביר, שבעבר היה סדין אדום לכל המערכת, הפך לשחקן מרכזי בה.
"קודם כול, בן גביר עצמו אמר שהוא התמתן. והוא הפך לשחקן מרכזי לא בגלל אחוז החסימה אלא בגלל המציאות במדינה. ההצלחה של הציונות הדתית אינה קשורה לאחוז החסימה, אלא לתחושות של החברה בישראל. וגם להגיד שהמפלגות הערביות הקצינו זה לא נכון. רע"ם בחיים לא הייתה חושבת לקחת חלק בקואליציה לפני שהיא התחברה עם מפלגות חילוניות. היא עברה תהליך, שהחל ביצירת הרשימה המשותפת. זה לא היה קורה בלי אחוז החסימה שהועלה".
נכון לעכשיו עושה רושם שמפלגות הקואליציה הבאה החליטו להניח את סוגיית אחוז החסימה בצד. לפי הדיווחים מהמשא ומתן הקואליציוני הסוגיה כלל לא עלתה, וזה למרות שצפויה הסכמה רחבה בנושא בקרב כל חברות הקואליציה הבאה.
***