א. בבריתם של ישעי' משה
מלאכת מחשבת היא חלוקת העליות לתורה בשבת קודש, ועל-כך יסכימו איתי, ללא ספק, עמיתיי הגבאים בכל מקום שהם. יש את אלו שמגיעה להם עלייה על-פי ההלכה, כגון חתן לפני או אחרי חתונתו; ויש כאלו שאמורים לקבל עלייה לפי המנהג, כגון שבת שלפני יום הולדת. ויש גם כאלו שבנושא מסוים הנקרא באותו פרשה מיוחדת, כבוד הוא לתורה ולבית הכנסת שהם יעלו לתורה, מישהו כמו ר' ד"ר ישעי' שאפיט.
את דרכו החל לפני 30 שנה, בארגון "ברית יוסף יצחק" בירושלים, ומאז מל כבר יותר מ-8 אלף יהודים! רובם כאן ברוסיה, וברובם הגדול מדובר במבוגרים.
מאז שהחל את דרכו כמוהל, יש כבר היום ב"ה עוד מוהלים, בכדי לעמוד בביקוש הרב, אבל התואר 'המוהל של רוסיה' שייך במיוחד לר' ישעי', שכל נימול מתויק ומסודר אצלו לפרטי פרטים.
חוויות רבות ומרתקות חווה ר' ישעי' במשך השנים. "במיוחד זכורה לי ברית של ילד בן שמונה ימים שנערכה בבית הכנסת 'בלשוי ברוניא - חב"ד' במרכז מוסקבה. תוך כדי ההכנות, התברר לי, כי אביו של התינוק עוד לא נימול ואף לא הסבא, ומיותר לציין שבאותו יום נימולו שלשה דורות של יהודים בזה אחר זה"... הוא משתף אותי בבוקרו של יום בראשית השבוע, דקות לפני שממהר לערוך שתי בריתות.
ובשבת שעברה, לקראת העלייה השביעית בפרשת לך-לך, בה מצווה אברהם אבינו על קיום מצוות ברית מילה, הכרזתי בקול: "יעמוד ר' ישעיהו משה בן אברהם"!
ב. עם ישראל חי!
הלימוד דומה פחות או יותר כמו בכל ערב, אך בהבחנת ההתרגשות שנשמעה מעבר לקו הטלפון, התעניינתי להבין מה שונה הפעם.
כמו אז גם השנה, ליל ט"ז במרחשון הוא גם התאריך הלועזי בין ה-9 ל-10 בנובמבר, כאן נכנסו הפורעים הנאצים, תקפו כל יהודי שנקרה בדרכם, רצחו בדם קר, זרעו הרס וגרמו לשריפה וחורבן בית הכנסת המפואר במרכז העיר קיניגסברג, שאותותיה נראו במקום עד לפני מספר שנים מועטות.
בדיוק 84 שנה אחר-כך, יושב לו שלשום אברך צעיר, שליחו של הרבי לעיר 'קניגסברג', שמאז עברה העיר לידי השלטון הרוסי, שונה שמה ל'קלינינגרד', ולומד דף גמרא יומי בחיות, כמו בכל יום. אבל היום בהתרגשות מיוחדת. לימוד בתוך בית הכנסת היחיד בכל רוסיה של היום, ש'זכה' גם הוא להיות קורבן לאכזריות הנוראה, באותו ליל נורא - ליל הבדולח שנחרט לדורות, כתוצאה ישירה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס ימ"ש, שבמשך תקופה ארוכה הסית ודרבן הכנת תשתית לפוגרומים ביהודים, כתחילה של מבצע להשמדת העם היהודי היל"ת, על-ידי היטלר ימ"ש.
שנים חלפו, בית הכנסת שוחזר, וקול התפילה והתורה שוב נשמע בין כתליו הגבוהים, ומעידים יותר מכל, כי עם ישראל חי!
בסיום הלימוד, בעודי יושב בבית הכנסת 'מארינה רושצ'ה' במרכז מוסקבה, עודכנתי מהחברותא שמעבר לקו - בני הרב אברהם ברוך, על השארת האור בבית הכנסת במשך כל אותו הלילה, כאות וזכרון נצחי, כמו בעוד ערים שונות באירופה.
ג. לימוד לדיינים
"ויכוח גדול פרץ יום אחד בינינו לבין הנהלת חלקת הקבורה הסמוכה, ובחוסר ברירה אחרת התייצבנו לדין תורה בבית הדין של 'העדה החרדית' בירושלים. הם העלו את טענותיהם על בעלות המקום, עם הוכחות כאלו ואחרות שניסו לגייס, ואני ועמיתיי למלאכת הקודש, עמדנו כחומה בצורה, בטענה ברורה על בעלות הנהלת כולל חב"ד על שטח זה, שהוא חלק בלתי נפרד מחלקת הכולל".
בראש הדיינים ישב אז הגאון רבי משה אריה פריינד, רב שאשתו ושמונת ילדיו נרצחו בשואה והוא זכה להינצל ולהגיע לארצנו הקדושה; בילדותי גרנו בקרבת מקום וזכיתי לראותו רבות. בעיקר אני זוכרו בחג הסוכות בחצר ביתו, הדלקת נרות חנוכה בסלון דירתו, ותפילותיו בבית הכנסת של חסידות סטמאר קרוב למקום מגוריו. הוא היה רב של פעם עם חן מיוחד ובלתי נשכח.
הדיין עיין בטענות שני הצדדים שנשמעו בדיונים, והחליט כי 'טוב מראה עיניים משמוע אוזן'.
"הרב פריינד עמד במעלה ההר, הראנו לו במה מדובר, הוא בדק והקשיב, ולבסוף אמר 'רואים בבירור שזה חלק בלתי נפרד מהחלקה הימנית', ובזה פסק לטובתנו - לטובת חלקת כולל חב"ד בהר הזיתים.
נזכרתי בעובדה זו, אותה שמעתי לפני שנים רבות מאאמו"ר שליט"א, שגם היה נוכח בעצמו באותו מעמד - עת למדתי השבוע את דברי רש"י הק' על הפסוק "ארדה נא ואראה" - בא ללמד את הדיינים "שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה"!
ולתמונת השבוע שלי: העבר אין
'אם אנו כבר באזור, אולי נבקר את אשת לוט? הרי למדנו עליה השבוע!' ובכדי לחזק את דברי הילדים, מוסיפה רעייתי בחיוך: 'אולי עוד תוכל לכתוב על זה'... ועם שכנוע כזה, כבר לא נשאר לי מה להתנגד, ויצאנו לדרך הקצרה של כחצי שעה, מהעיר 'ערד' הסמוכה, אליה הגענו אתמול, לרגל ביקור בזק בארצנו הקדושה לכבוד שמחה משפחתית.
אחת האטרקציות שמטיילים רבים באזור ים המלח לא מפספסים, היא הפסל של אשת לוט - הר בצורת נציב מלח שאפשר לראות בנסיעה על כביש 90. וכפי המופיע בפרשתנו - פרשת וירא, הרי כשלוט הוברח עם משפחתו רגע לפני הפיכת סדום, לא נשמעה אשתו לציווי המלאך שמסר להם שלא להביט לאחור, ועונשה המפורסם היה שנהפכה לגוש מלח.
במשך שנים ארוכות נשמעו דעות שונות וויכוחים של היסטוריונים, שנחלקו בשאלה על מיקומו הנכון של נציב המלח, אם הוא אכן אשת לוט או רק חלק מהר שצורתו שונה, בילדותי אבי היקר נסע איתנו גם לראות את אשת לוט, אך בזכרוני זה היה מיקום אחר וצורה שונה. אנחנו הגענו לזה שבכביש 90.
עצרתי את הרכב, יצאנו לאוויר המיוחד והבריא שבאזור זה, שהוא הנמוך ביותר בעולם. לידינו מצד אחד, ים המלח היחיד מסוגו בתבל, ומצד שני עומדים למרגלות הרי סדום. אני מקיש עם אבן על ההר וחתיכות מלח מתנפצות לצדי רגלינו. 'הביטו וראו כאן למעלה, יש הטוענים שזאת אשת לוט'.
בדרך חזור אני מנצל את המומנט לחזור על הסבר ששמעתי השבוע בשיעור של הרב שניאור אשכנזי, השואל מדוע אשת לוט נענשה בעונש חמור כזה, ומדוע היא נשארה לדורות. ובמיטב לשונו הוא מסביר את המסר הנוקב שהתורה הקדושה מלמדת אותנו: כשעוזבים מקום רע או תקופה לא טובה, לא מספיק שיוצאים משם, אלא צריכים גם להוציא זאת מאיתנו! ישנם רגעים שנכון להתבונן אל העבר, אבל רק כשזה יביא תועלת, רוב הפעמים שמבט לאחור עלול לשתק את ההיחלצות מהעבר הנוראי אל מקום החדש והטוב.
פעמים שהבטה לאחור מסמלת חוסר השלמה עם מצב חדש וכמיהה להישאר במצב שלפני. לוט ידע לעזוב את המקום ולהוציאו מלבו ולכן לא הביט אחור, אשתו שלא השלימה עם הבריחה ובתוכה סדום נשארה במלואה, הביטה לאחור ונענשה מיד ולדורות. ללמדנו שהיאחזות בעבר הלא-הטוב והשארת חוויות או מזכרות מאותן תקופות שלא נהגו בהן נכון ומתאים, מערערת את המציאות והורסת את ההווה והעתיד, ואז האדם עלול להיהפך חלילה לנציב מלח חסר-חיים. נשתדל להביט קדימה ולהמשיך בתנופה!
גוט שבת!
שייע