תחילת חודש ספטמבר 1939. בעקבות חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (שרי החוץ של גרמניה הנאצית וברית המועצות), לחלק המזרחי של פולין נכנסים כוחות הצבא האדום.
לאחר מספר ימים של התבססות באזור, הצבא האדום דופק על דלתות בתיהם של מנהיגים ציוניים בכל עיירות מזרח פולין, בינהם נציב בית"ר פולין מנחם בגין ושולח אותם למאסר באזור סיביר (בספרו "המרד" מתאר בגין את התקופה הנוראה הזאת).
נציגי הצבא האדום דופקים גם על דלתו של צבי איסקובר, נציב בית"ר במחוז סטניסלבוב (היום אזור לבוב שבאוקראינה) שנמצא בביתו עם אשתו חנה ושתי בנותיו, גיזה ורות. מאפשרים לו 10 דק לארוז מזוודה, להיפרד מהמשפחה ולוקחים אותו למאסר.
אשתו ובנותיו ניסו ללכת בעקבותיו ועברו את המלחמה בערבות סיביר בשרידות עצמית ובחיפוש נואש אחרי אב המשפחה.
בסוף המלחמה הצטרפה אחת הבנות (רות) לארגון האצ"ל ופעלה בקרב ניצולי השואה בניסיונות להעלות אותם ארצה לארץ ישראל. בהמשך עלו חנה ובנותיה גיזה ורות לישראל, הבנות התחתנו והקימו משפחות וכל הזמן המשיכו לחפש כל בדל של מידע על צבי איסקובר שלא נודע עקבותיו וכנראה מצא את מותו איפה שהוא בערבות סיביר.
רות איסקובר נישאה ליצחק ברנד. נולד להם בן יחיד שהם נתנו לו את השם "צבי מנחם" (צבימי) על שם האב שלא מצאו ומקום קבורתו לא נודע.
אבי, (צבימי ברנד) נפטר לפני 5 שנים. בכל הזמן הוא חינך ולימד אותנו על הדור המופלא ששרד את השואה, הגיע לארץ ישראל והקים מדינה לתפארת ועלינו החובה לשאת בגאון ולהמשיך בחרדת קודש את המשימה של בניית הארץ והמדינה.
לפני כשנה וחצי הגעתי לראיון אצל ראשי תנועת בית"ר העולמית וסיפרתי להם את הסיפור ושאני מרגיש שאני "סוגר מעגל".
היום, ערב שבת, יומיים לפני שאני מוביל משלחת ראשונה וייחודית של תנועת בית"ר לפולין, אני מרגיש את אותה יראת קודש עליה דיבר וחינך אבי ז"ל. לעמוד בראש תנועת בית"ר, בה סבו של אבי היה ממנהיגיה, ולהגיע לאותם גיאות הריגה בהם ניסו הנאצים ועוזריהם להשמיד את עמנו, ולהוביל את אותה תנועה אשר פועלת ומחנכת לאותם ערכים ציונית חשובים שמחברים אותנו כעם היהודי לארצו ולעמוד באותה ארץ ארורה ולהגיד - אנחנו פה, חזקים, נחושים ולנצח נצחים. תל חי.
יגאל ברנד, מנכ"ל הנהגה העולמית של בית"ר