האם יעלה על הדעת שאדם שהורשע בחברות באירגון טרור, יכהן בתפקידים ממלכתיים בכירים במדינה? אז מה אם מדובר בעורך-דין? תארו לכם מצב שבו פעיל ימין שהורשע ואף ישב בכלא בגין פעילות טרור, יכהן, למשל, כממלא מקום נשיא המדינה ואפילו יהיה מועמד לתפקיד נשיא המדינה? הזוי, לא?
השאלה הזו מעסיקה רבות את פרשנינו הפוליטיים ואת המערכת הפוליטית כולה כבר כמה שבועות. אני מניח שהשם שקפץ לכולם למקרא השורות הללו הוא איתמר בן גביר, אבל אני התכוונתי דווקא לדב שילנסקי זכרונו לברכה.
בדיוק לפני 70 שנה, בחול המועד סוכות תשי"ג, ב-5 באוקטובר 1952, נעצר בקומת המרתף של בניין משרד החוץ בקריה בתל אביב צעיר בן 29 בשם דב שילנסקי, כשבתיקו מטען חבלה במשקל 3 ק"ג, שבה היו 25 אצבעות חומר נפץ. מנגנון השעון אשר צריך היה לפוצץ את הפצצה כבר היה מופעל.
שילנסקי נעצר והואשם כי הוא חבר במחתרת שהתכוונה לפעול נגד הסכם השילומים שנחתם חודש לפני כן, ב-10 בספטמבר 1952. הוא נידון ל-21 חודשי מאסר, שוחרר לאחר שריצה שני שלישים מתקופת המאסר, המשיך ללימודי עריכת דין, הצטרף בשנות ה-70 למערכת הפוליטית מטעם הליכוד, והגיע בכנסת ה-11 לתפקיד יו"ר הכנסת. בשנת 1993 התמודד מטעם הליכוד על תפקיד נשיא המדינה מול הנשיא שנבחר, עזר ויצמן.
נזכרתי בדמות נוספת – הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל. באפריל 1950 נמנה הצעיר מרדכי אליהו עם חברי 'ברית הקנאים' - מחתרת שמטרתה הייתה כפיית חוקי הדת היהודית במדינת ישראל והקמת מדינת הלכה. הרב אליהו, שכּונה "יאיר", עסק בקבלת חברים לקבוצה, בגיוס הון לפעולתה ובאיתור מקומות מחבוא לנשק. במאי 1951 נעצר עם עוד 40 מחברי הארגון.
במשפטו הודה ב־24 סעיפי אישום, בהם גרימת נזק לאטליז, הטפה להשמדת תיקי יוצאי צבא, החזקת מכשיר מסוכן, החזקת נשק, גרימת נזק למכוניות שנסעו בשבת ושליחת מכתב איום בחבלה לנהגי מוניות שייסעו בשבת. הוא נדון לעשרה חודשי מאסר. במשפטו אמר: "הרגשתי כי ליהודים יש הרגשת נחיתות הגורמת ליחס של זלזול אליהם מצד הזולת, דבר המשפיע גם על המנהיגות. בח' בניסן תש"י נפגשנו בפנימיית ישיבת 'פורת יוסף' שבירושלים, והחלטנו על ייסוד ארגון שמטרתו החדרת גאווה יהודית. [...] האמנתי כי באמצעות המחתרת נוכל להשליט חיי תורה במדינה".
לימים הודה שטעה בפעילותו: "אני מודה בטעות שעשיתי... את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה בהחלט מוטעית". (מתוך ספרו של יאיר שלג 'אחרי רבים – להטות?' עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006).
מרדכי אליהו המשיך במסלול הרבנות, עד שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר ברבנות במדינת ישראל – הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון.
חבר נוסף באותה 'מחתרת קנאים' היה שלמה לורנץ – לימים ח"כ מטעם אגודת ישראל, ואף יו"ר ועדת הכספים של הכנסת.
אפילו משה דואק, האזרח ישראלי שהשליך רימון יד בכנסת ב-29 באוקטובר 1957 וגרם לפציעתם של כמה חברי כנסת – הפצוע הקשה ביותר היה שר הפנים משה שפירא, שהיה בסכנת חיים של ממש, ומאז נוסף לו השם חיים – לא נפסל שנים אחרי ששוחרר מהכלא מלהתמודד לכנסת ה-12 במפלגת "תרשיש" ("נוער! נוער! נוער!") שלא עברה את אחוז החסימה, אבל גם לא נפסלה בידי בג"ץ.
לא הצבעתי לאיתמר בן גביר בבחירות האחרונות. אני חולק על לא מעט מדעותיו של איתמר בנושאי דת ומדינה, וגם סגנונו לא תמיד מקובל עלי. אבל אי אפשר להשליך מהתנהגות של נער בן 19 לאישיותו כיום. משרד החוץ האמריקני הביע 'הזדעזעות' מכך שאיתמר בן גביר השתתף בעצרת זיכרון לרב מאיר כהנא ז"ל. חבל שהם, וגם לא כל העיתונאים שהידהדו את הודעתם, לא התייחסו לדברים שבן גביר אמר באותו כנס: "היום אני לא הרב כהנא ואני לא תומך בגירוש של כל הערבים, ולא אחוקק חוקים נפרדים בין יהודים לערבים". ומה היתה תגובת הקהל, לכאורה קהל היעד הטבעי של בן-גביר? קריאות בוז קולניות.
צריך אומץ לב ציבורי לבוא לאזכרה של מנהיג תנועה, ולהגיד ברבים שדרכו לא מקובלת עליו. משל למה הדבר דומה? לחבר כנסת ממרצ שהיה מגיע לאזכרה לשולמית אלוני או ליוסי שריד ומכריז שבתנאים מסויימים אפשר להחיל ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון.
אפשר לתמוך באיתמר בן-גביר, אפשר להתנגד לו, מותר אפילו להיאבק מול השקפתו המדינית או הדתית – אבל תעזבו בבקשה במנוחה את סמל הקדילק של רבין ז"ל. הוא ממש לא רלוונטי לדיון.