אם עוד לא שמעתן את השם מעיין פרתי או פספסתן את רעמת התלתלים השופעת שלה על המסך, אתן כנראה לא על הערוץ הנכון בשלט.
פרתי (34), היא ה=כתבת לענייני צרכנות בחדשות 12, זו שפותחת את מהדורות החדשות ומעלה על סדר היום הציבורי מושגים כמו 'יוקר מחיה' ו'עליות מחירים', מביאה ללב הפריים טיים תחקירים סנסציוניים, נאבקת בהטעיות צרכנים, והכי חשוב: לא נותנת לשום יבואן או רשת מזון להפחיד או לעצור אותה. בספטמבר האחרון היא אף זכתה בפרס ׳אבירת יוקר המחיה׳ מטעם ׳הסתדרות העובדים הלאומית׳ כאות הוקרה על פועלה בנושא.
די מהר מתחילת שיחתנו היא מבשרת שעליות המחירים שחווינו בחודשים האחרונים צפויות להימשך. למה זה קורה? כי חברות היבוא והמזון הגדולות הנסחרות בבורסה - כך היא מסבירה - מעוניינות בסוף השנה לחלק דיבידנדים לבעלי המניות ולהוכיח כי הן שוות את ההשקעה. "במקרים רבים מי שגוזר את הקופון השמן הם היבואנים, אבל מעבר לכך הבעיה גדלה כשכל אחד מבעלי התפקידים שמספקים לנו את המוצרים הוא בעל רעב אין סופי לרווח גבוה של כמעט 100%, ולמה? פשוט כי הם התרגלו! הם התרגלו לכך שהישראלים משלמים, והצרכן הישראלי התרגל לשלם. גם אם מחיר העגבניות יגיע ל=11 ש"ח - אנחנו נקנה".
רוצה לקבל מגזין נשים לחודשיים בדמי משלוח בלבד?
ש: קצת מייאש. את מאמינה שיש לנו כוח כצרכנים ליצור שינוי?
"מה הברירה, להמשיך לקנות ולהימחץ תחת העול הכלכלי? נכון שלא פשוט לגור כאן אבל מבחינתי, לרדת מהארץ זו לא התשובה. אני אדם אופטימי מטבעי ומאמינה שגם אם לא נצא כל יום להפגין ברחובות, כציבור, יש לנו כוח לשנות דברים. בממשלה האחרונה היו ניסיונות להוריד את יוקר המחיה ואם נמשיך לשמור על הנושא הזה בראש סדר העדיפויות ונקפיד לצרוך את המוצרים הזולים יותר ולא לקנות את אלו שמחיריהם הועלו, אני בטוחה שזה ישפיע. דוגמא לכך ראינו לפני מספר חודשים כששבוע אחד, פסטה מסוימת נשארה על המדפים, והייתה לכך השפעה על החלטות החברה. לכן אני מאמינה שחלק מהדברים אכן בידיים שלנו.
"בנוגע ליבואנים ולרשתות המזון, אני שואלת: מה יקרה אם ירוויחו קצת פחות? אם יעשו 13% או 10% רווח. מבלי שזה ישמע פופוליסטי, אפשר להתנהל יותר בצניעות. ברגע שהאנשים הנכונים, כאלה שבאמת אכפת להם, יאיישו תפקידים כמו שר האוצר או תפקידים בכירים במשרד הכלכלה, משהו פה יתחיל להשתנות".
חדורת מטרה
האירוע שאולי עיצב את מסלול חייה והוביל אותה למקום שבו היא נמצאת היום, קרה הרבה לפני שהתרגלה תאורת האולפנים, בתקופה שבה הייתה סטודנטית ועבדה כרכזת בארגון ידידים שפעל למען נוער בסיכון.
כשאחד החניכים עמד לנשור מבית הספר, היא הגיעה לביתו כדי לשוחח עם הוריו והמחזה העצוב שנגלה בפניה חקוק בזיכרונה עד היום. "הבית היה ריק, היו שם רק מזרונים וכיסא פלסטיק שהובא לכבודי. גיליתי שהמשפחה עלתה מארגנטינה ללא כסף או רכוש ושהנער, במקום ללמוד, עוזר לאביו לעבוד בשוק כדי שיהיה להם מה לאכול. יצאתי משם בוכה ופניתי לחיים הכט שאיתו עבדתי ברדיו 'קול רגע' והיה תחת ניהולו. הסיפור נגע לליבו והוא קיים משדר התרמה שבזכותו הצלחנו לגייס למשפחה ריהוט חדש, מיטות, מחשבים לילדים ותלושי מזון. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש לי ולאנשים בכלל יכולת לשנות חיים של אחרים לטובה, וההבנה הזו מלווה אותי עד היום".
היא נולדה וגדלה בעכו, ילדת סנדוויץ׳ בין שתי אחיות. אביה עבד כנהג אוטובוס ואמה עסקה בהוראה. "גדלתי במשפחה מרוקאית צנועה וחמה", היא מתארת ומפתיעה כי בשונה מהתדמית הטלוויזיונית המוצלחת שלה, כילדה הייתה לא מקובלת חברתית. "עד סוף כיתה ט׳ סבלתי מחרמות, רציתי לעבור בית ספר, אבל בעכו לא היו לי יותר מידי אפשרויות. בדיעבד אני מבינה שהתקופה הקשה הזו חיזקה אותי. כיום, בעבודה שלי, אני מרגישה שהילדה הקטנה שהייתי עדיין מלווה אותי באופן כזה שגם אם יאיימו עלי או ינסו להפחיד אותי, אני לא מתרגשת. אני הרבה יותר חזקה נפשית בעקבות האירועים שעברתי".
השינוי המיוחל קרה בכיתה י׳ כשעלתה לחטיבה והתקבלה ללהקת בית הספר, מטעמה הופיעה בריקוד ושירה. "למדתי במגמת תיאטרון והניסיון הזה עזר לי. גם המרקם החברתי בכיתה השתנה והחיים שלי עברו מהפך. תמיד הייתי חברותית, אבל פתאום היה לי עם מי לשתף ורצו בחברתי".
העיסוק בריקוד ומשחק נשאר כתחביב והמשיכה לתחום העיתונות נולדה כששירתה כמ"כית בחיל האוויר. "התחלתי להתעניין יותר במה שקורה סביבי, לקרוא עיתונים ולהקשיב לחדשות". דווקא כשסיפרה להורים שהיא מתעניינת בתחום התקשורת הם הסתכלו עליה כאילו נפלה על הראש.
ש: למה בעצם?
"עניין הלימודים היה מאוד מהותי בבית. ההורים שלי דאגו שנמצא מקצוע טוב וכיוון בחיים. אחיותיי הלכו לתחום ההנדסה והם חשבו שאלך בעקבותיהן לתחום דומה מאחר שגם אני טובה במתמטיקה. הם רצו שאלמד מקצוע שבו קל להשתלב. עולם התקשורת נחשב מקום שמאוד קשה להיכנס אליו ללא הקשרים הנכונים".
כשהשתחררה משירותה הצבאי, התגרשו הוריה במפתיע ופרתי החליטה לעבור לדירה משלה. "זו הייתה מציאות לא פשוטה לצאת מהבית בגיל 21 מבלי לדעת מה אני עושה עם חיי, אבל הייתי עם רגליים על הקרקע וידעתי שעלי להתרכז בעצמי ובמטרות שלי. וויתרתי על הטיול שאחרי הצבא והחלטתי להשקיע את מירב המאמצים בעבודה ובחיסכון עבור המגורים והלימודים שתכננתי".
בבקרים היא עבדה כרכזת בארגון ידידים, בערבים ניהלה אולם אירועים ובזמן שנותר העבירה שיעורים פרטיים. וכך, על אף רעשי הרקע בסביבתה הקרובה, לאחר שלוש שנים עברה למעונות הסטודנטים והחלה להגשים את החלום וללמוד במסלול לתואר ראשון בתקשורת במכללה האקדמית בעמק יזרעאל. משסיימה את התואר, המשיכה לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית, וסיימה בהצטיינות.
את משמעות העבודה העיתונאית, עוד לא הבינה בשלב ההוא, אבל אז כבר נולד בה הרעב להצליח בתחום. "בשיעור הראשון ללימודי עיתונות נאמר לנו שמתוך כיתה שלמה, אולי חמישה מאיתנו יהפכו באמת לעיתונאים והחלטתי שאני חייבת להיות אחת מאותם חמישה".
התחקירנית הכי טובה
כשהבינה שכדי להתברג במקומות עבודה טובים בסיום התואר עליה לצבור ניסיון כבר כסטודנטית, אזרה אומץ והתקשרה לחיים הכט שהקים וניהל את תחנת הרדיו האזורית ׳קול רגע׳ (ראשי התיבות רדיו גליל עמקים. א.ס), ושכנעה אותו לקבל אותה לריאיון. מיד בסיומו הודיע לה שהתקבלה לעבודה.
היא החלה בעריכת משדרים והפקת תוכניות ואט אט התקדמה להכנת תחקירים והפכה לקריינית החדשות בתחנה. במשך שנתיים עבדה שם עד לסיום התואר, ובעידודו של חיים הכט החליטה לנסות את מזלה בטלוויזיה ועברה להתגורר במרכז.
"המעבר למרכז היה ממש שוק בשבילי. שלושה ימים אחרי שעברתי לפתח תקווה, הבנתי שאני עדיין לא בשלה לכך וחזרתי לעכו לצבור כוחות. אחרי כמה חודשים שוב עברתי למרכז, הפעם לגבעתיים. התחושה הייתה שבמרכז הקצב אחר, האוויר אחר והחיים אחרים לגמרי. פתאום היו המון אנשים, מכוניות ורעש. הרגשתי ממש כמו בסרטים: הילדה מהפריפריה שמגיעה לעיר הגדולה וכל ההמולה של העיר והבניינים הגדולים סוגרים עליה והיא לא מבינה לאן היא הגיעה. אני זוכרת שירדתי מהרכבת מעכו ואמרתי לעצמי: 'לאן אני הולכת עכשיו?'. המעבר היה קשוח, ואז התחלתי לחפש עבודה, תהליך שהיה פשוט סיוט".
ש: עד כדי כך?
"עברתי עשרות ראיונות איפה שרק היה אפשר. החל מתוכניות בוקר, עבור בתחנות רדיו, וכלה בחברות הפקה ואתרי אינטרנט. למעשה הלכתי לכל כלי תקשורת שמצאתי, ואני חייבת להודות שאנשים התנהגו אלי בצורה נוראית. ישבו מולי מראיינים שאחרי פחות משתי דקות אמרו לי שאני נראית להם לא מתאימה. ככה, בפנים. היום כבר יש יותר קבלה ורצון לגוון בפסיפס האנושי, אבל עולם התקשורת של לפני 8 - 9
שנים, כשרק התחלתי, היה די מקובע. אם רציתי להגיע למקומות עבודה טובים ונחשבים, הייתי צריכה להשתחרר משירות בדובר צה"ל, או לכל הפחות להיות ממשפחה 'נכונה' ובעלת קשרים. מאחר וברזומה שלי לא היה אף אחד מהם, הדרך שלי למקום שבו אני נמצאת היום, הייתה הרבה יותר סיזיפית. הייתי צריכה לעבוד קשה יותר וכל הזמן להוכיח את עצמי". כדי לחזק את טענתה, פרתי מוסיפה כי גם לחברת החדשות שבה היא עובדת, ניסתה להתקבל שלוש פעמים.
היא מספרת שבתקופה ההיא, כשלא מצאה עבודה, הספקות החלו לכרסם, אך לאחר שורת ראיונות, התקבלה לבסוף כתחקירנית בתוכנית של שרון גל בערוץ 14 (ערוץ 20 לשעבר א.ס) ולאחר מכן כתחקירנית בתוכנית ׳אורלי וגיא׳ בערוץ 13. מלאת האמביציה המשיכה לכוון גבוה, למערכת גדולה יותר, חיכתה להזדמנות שבה יזהו את יכולותיה וזו לא אחרה לבוא. כאשר אחת התחקירניות ב׳חדשות 12׳ (חדשות 2 דאז א.ס) יצאה לחופשת מחלה, עורכת התוכנית ׳שש עם עודד בן עמי׳ זכרה אותה מהריאיון והתקשרה להציעה לה את המשרה. "התאבדתי על המשרה הזאת. במשך שלושה חודשים עבדתי באמוק כי ידעתי שזו ההזדמנות שלה חיכיתי. השגתי מרואיינים איכותיים, הבאתי כותרות ועשיתי תחקירים שהגיעו אפילו למהדורה הראשית. כנראה שעשיתי משהו נכון, כי לקראת סיום התקופה הודיעו לי שאני נשארת. למעשה הייתי בטיול במילאנו והתחקירן שעבד איתי, ולימים הפך לבעלי, שלח לי את ההודעה שבה הודיעו לי שאני נשארת. עמדתי שם על סירה במהלך סיור ושאגתי משמחה כשכל האנשים סביבי מביטים ולא מבינים מה עובר עלי", היא נזכרת.
ש: ואחרי כל ההתרגשות, מה זה אומר בפועל, להיות תחקירנית בחברת החדשות?
"זה אומר להשיג את המרואיינים שהסיפור הכי נוגע וקרוב אליהם ולהביא את האייטמים הכי חמים. בפועל הייתי צריכה להבין ולשלוט בספקטרום מאוד רחב של נושאים וזה די קשה, אבל מבחינתי זה היה חלום שהתגשם. האישור הזה שהם ראו וזיהו את מה שיש לי לתת, הגביר בי את המוטיבציה והחלטתי לחזור עם 'רעל בעיניים' ולהמשיך להראות שאני התחקירנית הכי טובה שיש בחברת החדשות".
נוגעת בכיס
במשך שנתיים וחצי עבדה כתחקירנית, עד שבאופן מקרי התפנתה משרת כתב/ת ב׳תוכנית חיסכון׳ והתפקיד הוצע לה.
ש: תפקיד כזה מוצע בדרך כלל לעובדים וותיקים ואת היית תחקירנית צעירה יחסית. למה לדעתך הציעו אותו דווקא לך?
"באמת היו אנשים עם יותר ניסיון ממני אבל אני חושבת שהוכחתי שאני יכולה להביא משהו קצת אחר. תמיד ניסיתי להסתכל על הדברים בצורה יצירתית והשתדלתי להביא את הסיפורים עם הזוויות המיוחדות והנקודות שעוד לא נגעו בהן. בנוסף, אם נסתכל על תמהיל העיתונאים שיש בארץ, אז יש בי משהו מעט שונה. אני ׳הבת של השכן׳, אישה מאוד נגישה, נוסעת באוטובוסים, נעדרת פאסון שמאפיין לחלק מאנשי התקשורת, וכשאנשים פוגשים אותי ברחוב הם מרגישים בנוח לפנות אלי ודבר איתי. כנראה שזה חלק מהייחודיות שבי".
פרתי נכנסה לתפקיד ככתבת כללית ויכולה הייתה לעסוק במגוון נושאים, אבל אט אט הסיקור התקשורתי שלה החל להתמקד בתחום הצרכנות.
"עד אז לא דיברו הרבה על יוקר המחיה, על השוואות ועליות המחירים ונושאים דומים, וכך מצאתי את הנישה שלי ונוצר הטייטל ׳כתבת לענייני צרכנות׳. כמי שבאה מהפריפריה, היה חשוב לי להכניס את הפריפריה לחדשות ולתת מקום לעובדה שבפריפריה התושבים סובלים מחוסר תחרות בפער ניכר מאשר במרכז, ואין בכלל מודעות לנושא. בנוסף, במהלך העבודה הבנתי שכתב יכול לעסוק בתחומים שונים, לחלקם יתחבר יותר ולחלקם פחות, אבל כשהעניין נוגע לכיס שלנו ולכסף שאנחנו מוציאים - הנושא רלוונטי לכלל הציבור ומעניין את העניים והעשירים כאחד. למשל טיסות לחו"ל או חוגים לילדים לא יעניינו את כולם, כי לא לכולם יש אפשרות לשלם עליהם. אבל אוכל ושירותי רפואה אלו דברים שכל אזרח צריך ומשלם עליהם, ולכן אני חושבת שהנושא של צרכנות נבונה נוגע בהרבה אנשים וגם בי. הרבה פעמים אני מרגישה שאני 'נכנסת למקררים' של אנשים, אבל זה אך ורק כי אני חושבת שעלינו להיות בעלי ראיה מפוקחת ולבחון מה אנחנו קונים ועל מה משלמים".
רוצה לקבל מגזין נשים לחודשיים בדמי משלוח בלבד?
כבר שמונה שנים שהיא בחברת החדשות, מתוכן חמש שנים ב"תוכנית חיסכון", אך נדמה כי בשנתיים האחרונות רעמת התלתלים וחיוכה הקורן זוכים לזמן מסך בתדירות עולה. כשאני שואלת אותה על הפופולריות הנוסקת שלה, היא צוחקת ומסבירה שאולי הסיבה לכך טמונה בכמות הפעמים שבהם אתגרה את הצופים באמירה ׳אל תהיו פראיירים׳. "הישראלים לא אוהבים להיות פראיירים, אבל משום מה דווקא בתרבות הצריכה שלנו בארץ אנחנו הכי פראיירים שיש. והרי איך נסביר שישראלים בחו"ל יעמיסו עגלות של בגדים ומזון בסכום מסוים ובארץ ישלמו על אותם מצרכים פי שלושה וארבעה ולא יגידו כלום? אני באתי והצעתי לאנשים אלטרנטיבות לחיסכון בכסף וככל הנראה זה נגע, כי עובדה שבשנה האחרונה הציבור הגיב לעליות המחירים השונות, או לתחקירים שביצענו על רשתות שונות".
בדבריה מתכוונת פרתי לכתבת התחקיר שעשתה בנובמבר אשתקד, אודות אתר המשלוחים הייעודי של חברת ׳שופרסל׳. האתר שפנה לציבור החרדי הציע למעלה מ=1000 מוצרים שמחירם מוזל בעשרות אחוזים מאותם המוצרים בדיוק שהופיעו באתר הכללי של החברה. פרסום התחקיר הכה גלים ולאחר ניסיונות של החברה להתנער מהאשמות, החליטו בהנהלת הרשת לסגור את האתר הייעודי. בעקבות התחקיר, הוזמנה פרתי לדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת כחלק מהמאבק ביוקר המחיה, ושוב זכתה להעלות את הנושא לראש סדר היום הציבורי.
ש: איך את מסבירה את העובדה ש"יוקר המחיה" הפך לאחד המושגים השגורים ביותר בשיח הישראלי כיום?
"ראשית, כמו שאמרתי, לאנשים אכפת מה יוצא להם מהכיס. שנית, נוצר שינוי בתפיסה של הציבור וגם בעולם התקשורת לגבי תחום הצרכנות ולא מעט בזכות העבודה של כתבי הצרכנות בערוצים השונים. מי היה מאמין שבמדינת ישראל תפתח מהדורת חדשות עם הכתבת לענייני צרכנות בעקבות עליית המחירים הצפויה ולא עם כתב פוליטי או ביטחוני. הציבור התעורר ואני יותר ויותר שומעת מאנשים שנמאס להם. מצד אחד כל החברות רוצות לייקר את המוצרים שלהן אם זה בגלל הקורונה, האינפלציה שעולה או עלויות היבוא שהתייקרו, ומצד שני המשכורות של הישראלים לא עלו והעול הכלכלי רק תפח והפך כבד יותר. אני חושבת שאנשים מעריכים את אלו שנלחמים ביוקר המחיה, כי הם מרגישים שנלחמים עבורם".
לרצות לשנות
אני שואלת את פרתי, למה באמת יקר פה כל כך, והיא תולה את העניין בחוסר התחרותיות המקומם. "השוק בישראל סובל מחוסר תחרות ברמה קשה, הוא מאוד ריכוזי ומספר היבואנים ששולטים בו מצומצם. נוסף לכך, במרוצת השנים הממשלות בישראל לא עשו מספיק בשביל להגביל את הכוח של אותם יבואנים וספקי ענק. בחו"ל למשל, כמעט בכל סופר יש מבחר עצום של טיטולים. בארץ לעומת זאת ישנן שתי חברות ששולטות בשוק ועוד 2 -3 ספקיות שמייצרות עבור מותגים פרטיים. מדף דגני הבוקר נשלט ברובו על ידי חברה אחת ובאופן עקרוני הבחירה שלנו כצרכנים היא לקנות או לא, אבל מה עושים כשאין מבחר? הרי אנחנו חייבים לאכול וחייבים לקנות לתינוקות שלנו טיטולים או תחליף חלב. בשורה התחתונה אין מספיק תחרות ולכן ליבואנים ולחברות יש יכולת לדרוש מחיר גבוה".
ש: אז מה אפשר לעשות בתור צרכנים?
"להיות יותר ביקורתיים. הקהל החרדי והקהל הערבי הם צרכנים שנהנים ממחירים יותר טובים כי הם לא מכורים למותגים והם קונים מה שיותר זול. הקהל הכללי בישראל מכור למותגים מסוימים וימשיך לשלם את המחיר עבורם, גם אם מחירם יעלה ב=30%. יש ישראלים שנופל להם האסימון והם מחליטים לנסות מוצרים אחרים, אבל יש כאלה שלא.
אם רואים שמחירו של מוצר שאנחנו רגילים לקנות עלה בצורה לא סבירה, אני מציעה פשוט לא לקנות, או לקנות מוצר של חברה אחרת. הלוואי ואנשים היו באים איתי לקניות כדי לראות איך עושים את זה בצורה נבונה".
ש: מה היית עושה בשביל לשפר את תנאי המחיה פה?
"בפעם האחרונה שהייתי בחו"ל שמתי לב שהמע"מ שנגבה שונה ממוצר למוצר, ועל מוצרים בסיסיים המע"מ נמוך יותר משאר המוצרים. אם יהיה בישראל מעין דירוג לפיו על מוצרים בסיסיים יגבו מע"מ מופחת ועל מוצרים שהם מותרות יגבו יותר, זה פתרון שיכול לעזור מאוד לצרכן בארץ. אמנם זה יכניס פחות כסף לקופת המדינה, אבל המדינה תשרוד ולציבור יהיה הרבה יותר קל.
"בנוסף אני חושבת שצריך להילחם בכל מה שקשור לריכוזיות בשוק הישראלי ומי שאמון על כך, צריך להתחיל לחשוב באמת על הצרכן הישראלי וטובתו. עצם העובדה שהגענו לאן שהגענו, מעידה על כך שהרבה מהגופים שהיו אמורים לפקח על התחרות ולדאוג לרמת המחיה וליוקר המחיה שלנו, לא עשו מספיק, אם בכלל. מישהו צריך לנהל את זה במקרו ובראש ובראשונה זו אחריות הממשלה. אבל כשחבר כנסת מרוויח היום פי כמה וכמה ממשכורת המינימום הוא לא ממש חושב על העובד הזוטר שמגיע לסופר ומתלבט אם להוציא את המשכורת שלו על תחליף חלב לתינוקות או על כמה פסטות. כמובן שזה לא כל כך פשוט ויש המון מה לעשות, אבל קודם כל צריך לרצות לשנות ואז אני מאמינה שנהיה בדרך הנכונה".
אפרופו שינויים, אני מתעניינת בשינויים הצפויים בחייה האישיים. יחד עם בן זוגה מיכאל, התחקירן שעמו עבדה (ושמאז כבר הפך למורה להיסטוריה, אזרחות ואנגלית), היא מצפה ללידה ראשונה בהתרגשות מובנת.
"אני ברגשות מעורבים", היא משתפת. "זה קצת מפחיד, כמו לקבל טמגוצ׳י בלי הוראות הפעלה, אבל רצינו את ההיריון הזה הרבה זמן ואנחנו מחכים לילד בציפייה ושקיקה. אני רואה אימהות שעובדות איתי בחברת החדשות ומצליחות לשלב את האימהות והקריירה בצורה מדהימה; מציבות את הגבולות הן מול המערכת והן מול עצמן, על אף שזה לא פשוט בכלל. זה מקצוע תחרותי והישגי אבל אני מקבלת מקולגות שהם הורים, הרבה טיפים לג׳ינגול הצפוי ואני מאמינה שאצליח לעשות את זה. ברמה האישית, אף פעם לא הייתי בחופשה בלי עבודה ולכן אני באה לתקופה הזו פתוחה ללמידה ועם הרבה רצון להיות בתוך ההוויה של האימהות".