"אני עושה הפרשת חלה. מה לברך אותך?" עניתי לחברה שסימסה לי מזל טוב ליום ההולדת. חיכיתי ל"מקליד/ה..." אבל אפילו שני פסים כחולים לא נראו באופק. אנחנו כבר לא טובים בלחכות לתשובה, התרגלנו שאנשים זמינים נון סטופ. חיכיתי כמה דקות, אבל לשבת יש לו"ז מלחיץ משלה. מה כבר חברתי יכולה לבקש? תהיתי. יאללה, נלך על זה ומקסימום אם היא תפתיע בבקשה אקזוטית אחזור להתפלל עליה בהדלקת נרות.
אני אוהבת שבתות שנכנסות מוקדם. על פניו זה אמור להלחיץ, אבל בין אם שבת נכנסת ברבע לחמש ובין אם היא נכנסת בשבע ורבע, אני מאחרת להדלקת הנרות באותו מספר דקות. אי לכך ובהתאם לזאת אני עושה הפרשת חלה, תמיד. להכול אני מוצאת זמן, רק לא לחכות לתשובה מחברה על מה להתפלל. אז התפללתי. אחרי שעה היא ענתה: "רק להודות על מה שיש ולשמור על כולם בריאים". "ביקשתי בשבילך הרבה יותר", עניתי. "אמן אמן. את מרגשת אותי. תודה".
אני לא גרויסע־מציאה, אז מה?
שיחת ווטסאפ אגבית באמצע הכנות לשבת הייתה יכולה לפרוח לי מהראש בקלות. אבל לא. היא נתקעה שם. כל רגע הרגשתי שעוד רובד של לימוד מגיע אליי במתיקות. אז מה למדתי?
א. מה אכפת לך לאהוב את עצמך?
אם נניח לרגע את האופציה שאין לה אמונה ביכולת הברכה שלי (אישה חכמה וצודקת), הרי לא אני המברכת. זו המצווה, זה אבא יתברך. אז למה היא לא קפצה על ההזדמנות לבקש עולם ומלואו? האמת, התבאסתי שחברתי ביקשה רק בריאות. לא כי זה לא חשוב, אלא כי היא גימדה את כל הברכות הנוספות שהייתי רוצה בשבילה. תהיתי למה אין לה אומץ לבקש הכול מכול כול. לליאור שי ז"ל, חבר שלנו שנפטר לפני שנה, הייתה מנטרה: "מה אכפת לך לאהוב את עצמך?" נשמע שטותי לא? כולנו אוהבים את עצמנו, לא? אנחנו יודעים שלא. רובנו לא חיים בשלום עם עצמם. מתפיסת המראה שלנו, שנלחמת בחירוף נפש בעולם הפילטרים, ועד לרגשות האשם בלילה. על איך שהתנהגנו, על המילים המיותרות שדיברנו, המעידות ועיגול הפינות מתוך עצלות. אנחנו מסתכלים בראי ויודעים את האמת המרה: שאנחנו לא א־גרויסע מציאה. מי שלא אוהב את עצמו לרוב מרגיש שאינו ראוי. להצלחה, לשמחה, לזוגיות או לברכות אין סוף. אנחנו חסרים באמונה שמגיע לנו יותר מרק לשמור על הקיים. כאמרתו של רבי שמחה בונים מפשיסחה, אנחנו מאמינים גדולים בפתק בכיס השמאלי שמזכיר לנו ש"אנוכי עפר ואפר" ושוכחים שבכיס השני אמור להיות פתק שעליו כתוב "בשבילי נברא העולם".
בנוסף לכך, אנחנו הנשים ממעטות להתפלל על עצמנו, לבקש נטו בשבילנו, בלי שנחשוב שזה אנוכי מצידנו. איך אני יודעת? בכל פעם שאני כותבת טור נשי שמעודד אותנו להעצמה, אני מקבלת עשרות מיילים של תודה: "שכחתי שזה אפשרי", "שכחתי שיש לי את הצורך בכלל לקחת פוס לעצמי", "שכחתי כמה כיף זה להתעמל/ לשבת בשקט על חוף הים/ לקבל מסאז'/ לנשום בלי שמישהו יצעק אמא". אנחנו רגילות לג'נגל אי אילו כדורים באוויר, ולבקש שאף כדור לא ייפול וייפגע. אנחנו סופר וומניות, שכועסות על עצמנו על כל מקרה שכדור נפל, אבל שוכחות להתפלל על מי שמחזיקה את כל הכדורים האלה.
ב. מה אכפת לך לאהוב מישהו אחר?
ברגע שהיא כתבה "את מרגשת אותי", הלב שלי חטף קווץ'. לחברה שלי אמור להיות ברור שאני רוצה בשבילה את כל הטוב שבעולם ומתפללת שה' יברך אותה בו. אבל אנחנו כבר לא מורגלים שמישהו מבקש עלינו ברוחב לב. נתינה בלי אינטרס הפכה לזרה לנו. בוודאי פשטנו מעלינו את הציפייה הזאת מאנשים רחוקים, אפילו שמסתמן שיותר קל לשמוח בשמחת רחוק מאשר אדם קרוב. אם חברה מופתעת או מתרגשת שאני מבקשת בשבילה הרים וגבעות, אני צריכה לתקן משהו. איך הגענו למצב שאנשים מופתעים שאנחנו מתפללים על אחרים ומברכים אותם מתוך אהבה ונדיבות לב? בכלל, מה אכפת לנו להתפלל על אחרים שאך טוב וחסד ירדוף אותם? זה עולה לנו משהו? זה מקטין את ההקשבה של ה' לתפילות שלנו? לה' יש רק חמש דקות ביום להקשיב לנו, ורק מה שנכנס בחמש הדקות הללו יתקבל? למה לא להתפלל ברוחב לב על אחרים? זה יצמצם את השפע האלוקי שמכוון אליי? אנחנו טועים לחשוב שאם למישהו אחר יש משהו, זה כנראה בא על חשבוני. מה קרה ללהאמין שאין מלכות נוגעת בחברתה? אושר, בריאות איתנה, נחת יהודית מהילדים, זיווג הגון, הריונות קלים, זוגיות בריאה ומשמחת, עבודת ה', קידוש השם, שמחה, אמונה, ביטחון, יראה, תפילה. כשיש למישהו אחר את כל הטוב הזה, זה לא אומר שהוא לוקח אותם ממה ששלי. יש מלאי אין־סופי מבעל השפע.
ג. להודות על הטוב.
צודקת החברה. הלוואי שהייתי זוכרת יותר להודות על הטוב. לראות את הטוב כל הזמן, על אמת. לברך עליו בכוונה, עם הבנה על מה אני מודה. הלוואי שהייתי זוכה להתבונן תמידית על החיים שלי בידיעה שכל זה בחסד ניתן. הלוואי שהייתי יותר שמחה בחלקי. הלוואי שהייתי מבקשת את שחברתי ביקשה. הלוואי שכולנו היינו. היה פה נעים יותר. יש לנו כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים, אפילו אם נדמה לנו שלא כך המצב. להיות בהודיה על מה שיש? דווקא בזה אנחנו חסרים. דווקא על זה ראוי להתפלל לתוספת.
לא גרועות יותר מאנשי סדום
בשבת שחלפה קראנו על אברהם אבינו שעמד והתנצח עם הבורא שלא ישמיד את סדום על אנשיה. אנשי סדום היו האנטיתזה של אברהם. זה לעומת זה נבראו. איפה שאברהם אבינו נהג ברוחב לב - הם קמצו ידם. רשעים היו ורשעותם ומעשיהם האיומים לא היו כמוסים, זו הייתה גאוותם. אברהם אבינו ידע הכול, ולמרות זאת הוא העז לעמוד ולהתווכח עם ה' להצילם, עמד והתפלל עליהם כאילו היו חבריו. גם אם יש ימים שאנחנו מרגישות לא ראויות או לא מאמינות בעצמנו מספיק כדי לבקש ברכות אין סוף, אף אחת מאיתנו לא מאמינה שהיא רשעית כמו אותם רשעים. אף אחת מאיתנו לא תחשוב לחתוך את כפות רגלי האורחים, או תחכה לסקול את האורח של השכן. אז אם אברהם אבינו האמין שצריך להתפלל על כאלה אנשים איומים, לבקש את היקר ביותר, החיים, מה אכפת לכם להאמין שאתם טובים וראויים ולהתפלל על עצמכם?
חברה שלי, ביקשתי בשבילך שתהיי מאושרת. שתרגישי שאת מגשימה את עצמך בכל יום מחדש. שלא תפסיקי לרצות להתפתח ולהתעצם. שתהיה לך נחת מהבן שלך, שתזכי לראות אותו צומח להיות אדם מופלא. ביקשתי בשבילך זוגיות איתנה מלאה בחברות, ריגוש, מקום להניח את הראש ולהסיר את עול העולם, מישהו לגדול לצידו, להזדקן איתו. ביקשתי בשבילך בריאות לך ולאהובייך. ביקשתי בשבילך פרנסה בקלות, שלא תיאלצי להחסיר שום פינוק כי אי אפשר. ביקשתי בשבילך צחוק, חברות טובות, שמחת חיים.
אני מקווה שלא ביקשת את כל אלו, לא מהטעות לחשוב שהם לא מגיעים לך, אלא כי יש לך כבר הכול.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***