יום אחד הבת הצהובה למשעי שלי חזרה מהגן מלאת שמחה: "אמא, תמר ואני עבדנו על כל הילדים שאנחנו תאומות". בלעתי חיוך. תמר היא ילדה מקסימה, אבל אי אפשר לחשוב שהיא והבת שלי יצאו מאותו הרחם. הוריה עלו בילדותם מאתיופיה, סביי וסבתותיי מאזור רומניה. אבל לא התכוונתי לנפץ לבת שלי את בועת האחווה הנהדרת. "נו, ומה חשבו הילדים?" שאלתי. "כו־לם האמינו", היא הכריזה בניצחון מוחץ.
הסיפור הזה הולך איתי כבר כמה שנים. בהתחלה שמחתי בו מאוד. לגדל ילדים בעיר שיש בה אנשים מכל עדות ישראל היה יעד, מטרה שהצבנו לעצמנו כשעברנו לגור בלוד. קיוויתי שהילדים שלי גדלים להיות עיוורי צבעים, כאלה שלא רואים הבדלים בין הילדים בגן או בבית הספר. מבחינתם כל ילדה יכולה להיות תאומה וכל ילד יכול להיות חבר.
לקח לי כמה שנים להבין שעיוורון צבעים איננו מספיק. הוא היה יכול להתאים בעידן שבו כולם מקבלים את כולם, לזמן שבו באמת אין גזענות, לא ממוסדת ולא עממית. אבל אנחנו עוד לא שם. ועד שלא נגיע, נדרש פיצול ראייה. עין אחת שרואה את כולם כשווים, ועין שנייה שבודקת איפה בכל זאת יש פערים. איפה יש בת מהשכבה שלא רוצים לקבל דווקא אותה לאולפנה, באילו מקומות עבודה אין אנשים מהקהילה ולמה דווקא נערים בצבע מסוים, שהולכים לידך על המדרכה, מעוכבים על ידי המשטרה.
בסקר שקיים 'הקונגרס הישראלי' בקיץ שעבר נמצא שרק 38 אחוזים מן הישראלים טענו להיכרות מעמיקה עם יוצאי אתיופיה. קשה לדעת מה הוגדר כהיכרות מעמיקה. אבל ברור שאם אין בסביבה שלך אנשים יוצאי אתיופיה, לא תהיה לך היכרות איתם. וכי איך תהיה?
די לעשות מזה עניין, אני כבר שומעת את חלקכם מגיבים בביטול. בכל כמה שנים יש כאן גל עלייה גדול, ובדיוק כמו במערכון של לול במקום לקבל אותם יפה אנחנו ממציאים עליהם איזו סטיגמה. זה שורף כמה שנים אבל אז זה עובר. אז זהו שלא. ראשית, מהלך בינינו דור שלישי ורביעי לעליות של ראשית המדינה שעוד סוחב פצעים מוגלתיים מהיחס ומהגישה של המדינה ובוניה בראשית שנותיה ולפרקים גם היום. שנית, אם נחזור שוב לסקר, 63 אחוזים מן המשיבים אמרו כי הם נתקלו בביטויי גזענות כלפי יוצאי אתיופיה בסביבתם הקרובה. זה אחוז גבוה מאוד, גבוה מדי. יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד כדי להגיע ליעד של יחס אל יוצאי אתיופיה כאל שווים. העליות הגדולות היו לפני שלושים וארבעים שנה, יותר מדי זמן.
ובגלל זה כל כך חשוב לדבר וללמוד על הסיגד. העובדה שהחג מצוין ומדובר בחלקים גדולים של מערכת החינוך מהווה תיקון גדול. ראשית, יש כאן מיזוג גלויות, הרכבת לוח שנה יהודי־ישראלי גדול ועשיר שיש בו חגים מעדות ישראל השונות, ובו כל אחד תורם את הערכים היהודיים שלו לתוך לוח של גאולה וקיבוץ גלויות.
שנית, חג הסיגד הוא כל כולו חג של חידוש הברית עם הקדוש ברוך הוא, חג של היטהרות וקדושה, של כיסופים לירושלים. טוב לעשות התכווננות מחודשת 50 ימים אחרי יום כיפור, ובמיוחד אם זה גורם לנו לקבל אלינו משהו מהמורשת המיוחדת של יהודי אתיופיה. אם אנחנו עוברים לעמדה של מקבלים ולומדים, זה כבר נראה ומרגיש אחרת.
מה מרגש בטייס אתיופי?
לפני שלוש שנים טסנו, קבוצת יוצאי אתיופיה עם קבוצת עיתונאים, לסיור באתיופיה בעקבות הסיפור של ביתא ישראל. ראינו ארץ יפהפייה וירוקה, ביקרנו בכפרים שאין בהם מים או חשמל, היינו בבתי עלמין יהודיים ושמענו על ההיסטוריה המפוארת של היהודים במדינה. עלינו על הר הסיגד באמבובר, שם עצמנו עיניים ויכולנו לדמיין את המוני העם לבושים לבן עולים אליו, נרגשים, לקראת המעמד הקדוש.
באחד הערבים דנה המשלחת בידיעה גדולה בעיתון שסיפרה על הטייס האתיופי הראשון בחיל האוויר. אנחנו העיתונאים חייכנו מאוזן לאוזן, אחלה בשורה. שותפינו למסע התחלחלו. העובדה שחוגגים הישג כזה, הם הסבירו, מדגישה שיש כאן משהו מיוחד. מין יוצא דופן כזה, יעד רחוק שאחרים מבני העדה לא יכולים להגיע אליו. אנחנו לא הבנו: זו כותרת שחוגגת שבירת תקרת זכוכית, זה פרגון מעומק הלב. הם הביטו בנו כמעט בייאוש: אנחנו כמוכם בדיוק. לא חכמים פחות ולא בעלי יכולות פיזיות פחותות. למה לחגוג את מה שאמור להיות מובן מאליו?
כן, כבר יש בינינו רופאים ישראלים אתיופים, עורכי דין, רבנים, אנשי הייטק, חברי כנסת ומה לא, והרמת הגבה היא מיותרת. אבל הדרך שהם עשו לא הייתה קלה. לרבים מהם אין גב כלכלי שמאפשר להם ללמוד בלב שקט. יש שמוותרים על לימודים אקדמיים כדי לפרנס את המשפחה. אבל מצד שני, הם כאן כבר כל כך הרבה שנים, זה אמור להתקבל בטבעיות.
גיבורי העלייה הופכים למודל
ואחרי הקשיים בואו נדבר על בניין. טרילוגיית ספרי הקומיקס של יוסי ורותי־אנטהון טורצקי על יהדות אתיופיה עושה בדיוק את זה. ספרם הראשון עוסק בהיסטוריה של ביתא ישראל בגלות הארוכה. החלק השני מספר על יונה בוגלה, שהקים בתי ספר לעברית במסירות נפש, ועל אסירי ציון יהודים־אתיופים. הספר השלישי והאחרון, שנמצא כעת במבצע מימון המונים, יעסוק במבצעי העלייה דרך הגיבורים של העליות האלה: פרדה אקלום, דני לימור, זימנה ברהני ועוד. את הספרים כותב בכישרון חיים אקשטיין ומאייר ביצירתיות אלחנן בן אורי.
כל העוסקים בפרויקט מבקשים להנכיח את הגיבורים של יהודי אתיופיה. דמויות שיהוו השראה, קודם כול לילדי הקהילה עצמה, ואחר כך גם לציבור הישראלי כולו. כששאלתי את רותי מהיכן העין הטובה, למרות כל האתגרים שחווים יוצאי אתיופיה, היא השיבה בפשטות שקשיים כבר יש, את המכשולים כולם רואים, אבל כדי להצליח לתקן צריך גם את החיובי, את הביטחון היציב בכך שהגעת מעדה עם עבר מפואר, שיש לך מה להתגאות במוצא שלך. אחרי שאתה בטוח ב"מאין באת" זה כבר יקל על ה"לאן אתה הולך" שלך. כמה שהיא צודקת, רותי. ולא רק בנוגע ליוצאי אתיופיה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***