כבר אמר מי שאמר שכדורגל זה "עשרים ושניים חוליגנים שרצים אחרי כדור", אבל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר. הרי השוער כמעט לא רץ, ככה שבמקסימום אנחנו מדברים על עשרים חוליגנים שרצים (ובמקרה של נבחרת ישראל הם גם לא רצים רוב הזמן, יותר כמו עשרים חוליגנים שמהדסים בגמלוניות ברחבי המגרש במשך עשרים דקות עד שהם מרימים ידיים).
בכל מקרה, אחרי שיישרנו קו בנוגע לטבע המשחק, בואו ניגש לתורף העניין. המונדיאל מתרגש עלינו ושלא כמו הבחירות בישראל, בפיפ"א (הפדרציה הבינלאומית לכדורגל) מקפידים לשמור על התדירות הזאת קבועה וקשיחה. הם לא מחליטים אחרי שנה וחצי לפזר את הכדורגל וללכת למונדיאל כי ליברמן החליט שהוא לא מוסר יותר לקשר הימני. אני שוב סוטה מהנושא.
הנקודה שאני חותר אליה באותה גמלוניות שבה רצים השחקנים הישראליים היא שלכאורה אין בין המונדיאל ובין הקוראים יראי השמיים של עיתון זה דבר וחצי דבר. התרבות הזאת לא לנו!
והנה סיפור.
במונדיאל של 2002 הייתי תלמיד שיעור א' בישיבת ההסדר בקריית שמונה ואוהד מושבע של נבחרת הולנד, שבזמנו נתפסה כחבורה מגובשת של חסידי אומות העולם ועל כן זכתה לאהדת ישראלים רבים. דנמרק, אגב, הייתה מדינה ראויה ממנה מהבחינה הזאת אבל הנבחרת שלהם הייתה הרבה פחות טובה אז בואו.
את המשחקים של מונדיאל 2002 הבנתי שלא אראה כי הם נפלו כולם על זמני הלימוד בישיבה. אבל רצה מסובב הסיבות ויום אחד קיבלנו הודעה שהרב שלנו לא יוכל להגיע להעביר את השיעור של שתים עשרה בצהריים. הצער על החמצת השיעור התחלף די מהר בשמחה על כך שנגיע ראשונים לחדר האוכל ונזכה לבחור ראשונים מהגולש הזרחני על סגולותיו הרפואיות ומרכיביו הכימיים המוטלים בספק.
ארז היה הראשון שהבין את ההזדמנות שנפלה בחיקנו. "יש עכשיו ברזיל-טורקיה!" הוא הכריז. וכמו כלב זאב מבוית שפוגש פתאום תרנגולת גם אנחנו נזכרנו ברגע מה אנחנו באמת והחלטנו לטרוף את התרנגולת, שהיא משחק הכדורגל.
לא כל המשלים טובים באותה מידה.
צעדנו שלושים תלמידי שיעור א' לכיוון מלון צפון שבקריית שמונה, שם הייתה לא עלינו טלוויזיה ברוך השם, כשאותו ארז הסתובב ואמר ש"בעצם זה ביטול תורה" וסב על עקביו.
המשכנו ללכת אבל לא יכולתי שלא לשים לב שממש כמו שבעים הזקנים שליוו את משה רבנו לפרעה, גם החבר'ה שלנו התחילו להישמט אחד אחד לאורך הדרך עד שנשארתי אני לבדי בדרך לפרעה הברזילאי. זה כבר משל יותר מוצלח, הא.
בכל מקרה החלטתי שבמקום שאין איש כנראה שיש סיבה טובה והסתובבתי גם אני חזרה לבית המדרש. סוף סיפור.
אבל לא צריך להפליג אל מחוזות ביטול התורה כדי לתהות על קנקנו של המשחק.
מגרש הכדורגל הוא מקום אלים וגס, ויעידו על כך אינספור אימהות תמימות שחטאן היחיד הוא שבנן נעשה שופט. וזה עוד בלי לדבר על השחקנים עצמם שלא כולם בדיוק רבי לוי יצחק מברדיטשב ומספיק להיזכר איך זידאן נגח במטראצי כאילו היה שור מועד על סטרואידים.
כדורגל זה גם לא משחק שמעודד יושר ואמת. ראיתם פעם שחקן כדורגל שמסכים עם השופט? אני לא. שחקן כדורגל יכול לקחת חולץ פקקים, לעקור ליריבו את העיניים ואז, עם הישמע השריקה, להרים ידיים למעלה ולזעוק בחרדת קודש: "בקושי ליטפתי אותו!". זכורני מקרה אחד שבו רובי פאולר, זכר חלוץ לברכה, הודה שהעבירה שנשרקה לטובתו לא הייתה עבירה. הוא קיבל גביע על הגינות ואף אחד מכם לא מכיר את השם שלו. מראדונה לעומת זאת הבקיע שער עם היד וכולנו יודעים מי הוא.
משחק הכדורגל גם מקדש את התוצאה והתוצאה בלבד. רוברטו באג'יו סחב את נבחרת איטליה על הגב כל הדרך לגמר מונדיאל 94' ואז בגמר בעט פנדל לשמיים ונכתב ונחתם בספר לוזרים גמורים לאלתר עוד השנה. איפה ההערכה לדרך, למסע, לצמה המוזרה שהוא גידל? קדחת.
אז באיזו אמתלה נתיר לעצמנו צפייה במשחק רב־החולאים הזה? בשביל זה אני פה רבויסיי!
נתחיל בלומר שבידוע שכשיש גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה כנראה שיש בעיה בגזירה. רוצה לומר אם העם צופה, כנראה העם לא טועה. איך אמר בגין, "העם הזה הוא עם חכם ונבון!". אז נכון שאם בגין היה רואה מה הולך היום בטיקטוק הוא היה מסייג את עצמו, אבל לא מתקטננים בלימוד זכות.
אין לי אלא להביט למציאות בעין טובה ולומר שאהדה לקבוצה נותנת לאנשים את ההזדמנות להיות חלק ממשהו שיותר גדול מהם. קבוצת הכדורגל היא בעצמה דוגמה לחבורה של אנשים שתלויים אלו באלו כדי להצליח. ההכרה בכך שאנחנו לא רק זקוקים לאחרים כדי להצליח אלא מעדיפים להיות חלק מחבורה היא מחשבה יהודית מאין כמוה. מסתבר שלמרות שאנחנו חיים בחברה שמקדשת מאוד את האינדיבידואליות וההצלחה האישית, אנחנו מבינים באינסטינקט שבפני עצמנו אנחנו כלום ושום דבר ושרק יחד אנחנו מקבלים משמעות.
אז תגידו לי יעקביני, אפשר גם להיות חלק מחבורה קדושה שלומדת דף יומי, מה איבדת בכדורגל? על זה יש לומר: עד כאן דברי יצר הטוב! סוף סוף אנחנו מנסים להצדיק מונדיאל פה.
אז לכו לכם קוראים יקרים, צפו באדיקות בספורט המבורך הזה והתענגו על הזכות להיות חלק משלם, בורג קטן במכונה גדולה.
רצוי מכונה שהייתה בצד הנכון במלחמת העולם השנייה.
שכוייח.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***