בשביל מי שלא נמצא בחדרי החדרים של המשא ומתן הקואליציוני, תקופת הדגירה שבה מתבשלת הממשלה היא זמן טוב לקחת צעד אחד אחורה ולנסות להביט ממעוף ציפור על המציאות הפוליטית החדשה הנרקמת לנגד עינינו ועל ההזדמנויות שהיא טומנת בחובה. את השורות הבאות אקדיש למחשבות על דרכה של הציונות הדתית במציאות החדשה, כתנועה – וכמפלגה שחרתה את שם התנועה על דגלה.
מאז שנודע לי שכשר החינוך הכניס נפתלי בנט בשנת 2015 חמישה ארגוני להט"ב למשרד החינוך ועד למעלליו האחרונים שהביאו אותו לראשות הממשלה, הבעתי בכמה מאמרים את התנגדותי לפרגמטיות חסרת חוט השדרה שהוא ייצג. עם זאת, זכות אחת אי אפשר לקחת מבנט: הקמפיין "לא מתנצלים" שהוביל בשנת 2014 פרץ את גבולות המגזר והעניק לציונות הדתית (אז הבית היהודי) תדמית רעננה שהוציאה אותה מהשטיבל המאובק לאור יום שבו היא חייבת לפעול כדי להפוך למפלגת עם.
סמוטריץ' יצטרך עכשיו להוכיח שהוא האדם שמסוגל להמשיך את המומנטום שיצר בנט בשנת 2014 לכיוונים אמיתיים יותר מאשר הזיגזוגים של בנט, ששירתו בעיקר את שאיפותיו הפוליטיות האישיות.
ההתחלה של סמוטריץ' מבטיחה. ביוזמתו עשתה מפלגת הציונות הדתית צעד חשוב של דמוקרטיזציה בפריימריז. צעד זה הכרחי בדרך למפלגת עם. בנוסף לכך התברר בכנסת היוצאת שדווקא הוא, בעל התדמית וההתבטאויות החרד"ליות, מסוגל להשיג יעדים.
כמהלך אסטרטגי מכריע די להזכיר שהיה זה סמוטריץ' שסיכל שיתוף פעולה פוליטי עם רע"ם, מפלגה שהיא לאמיתו של דבר הזרוע המקומית של האחים המוסלמים, אשר רואה – למרות מתק השפתיים של מנהיגה מנסור עבאס – במדינת היהודים תופעה חולפת שאפשר לפורר מבפנים. כמהלך טקטי מוצלח יש להעלות על הנס את הצעדים שנקט להפלת הממשלה, כולל הצבעות "לא ענייניות". גם במשא ומתן מול בן גביר התברר שמבחן התוצאה הצדיק את ויתוריו. מכל זה נראה שדווקא סמוטריץ' ה"משיחיסט" הוכיח כישורים פוליטיים־פרגמטיים – בלי להיגרר, כמו בנט, לזניחה סיטונאית של עקרונות ואידיאלים.
לפי ביסמרק הפוליטיקה היא אומנות האפשרי, וככזו היא תמיד דוחפת לפרגמטיות. אולם פרגמטיות טקטית עלולה להוביל להזנחת היעדים האסטרטגיים. הבעיה של הפוליטיקה הדתית־לאומית הייתה מאז ומתמיד פשרנות דתית – חוץ מאשר בתחום אחד: לאחר מלחמת ששת הימים הובילה הציונות הדתית את מפעל ההתיישבות (שאותו ירשה מהתנועה הציונית הכללית שזנחה אותו בהדרגה). בשאר התחומים הצטיינה הפוליטיקה הדתית־לאומית בביישנות יתר. רק לא להפריע לגדולים שבמגרש. החרדים שנהגו להפיל ממשלות בגלל שבת וכשרות זכו אצלנו לכל היותר לחיוך סלחני. כללו של דבר: באשר לשאיפה לחזק את היסודות היהודיים של המדינה, האג'נדה האידאולוגית של הציונות הדתית הצטמצמה על פי רוב למאבק על ההתנחלויות.
יש לקוות שבממשלה שתקום, מפלגת הציונות הדתית תוביל גם את המאבק על זהותה היהודית של המדינה ותסכל בראש ובראשונה את המזימה להפוך את דגל הלהט"ב לדגל משני של מדינת היהודים, נוסף על דגל ישראל (כפי שקרה כשלפיד תלה במשרד החוץ את דגל הלהט"ב לצד דגל ישראל). זוהי משימה לא פחות דחופה מהמשך מפעל ההתיישבות. עינינו לא תחזינה בשוב ה' לציון אם תתפשט כאן ללא עוררין תרבות כה מנוגדת לתורה כמו תרבות הלהט"ב. אני מתפלא שבכלל צריך לכתוב את זה. אבל עובדה שצריך, ועובדה מצערת עוד יותר שהתקשורת הצליחה לחנך את הציבור לכך שזו נחשבת דעה קיצונית במיוחד.
עת הרכבת הקואליציה היא עת דמדומים. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. נתניהו לא שמח עם ציונות דתית חזקה בממשלתו. הוא לא צריך בה מפלגות עם חוט שדרה אידאולוגי. עדיף לו החרדים שאותם ניתן לרצות בתקציבים לישיבות. עדיף לו בעצם גם גנץ וליברמן. לכן שום דבר לא בטוח. אף כי הקב"ה זימן לנו שילוב של תוצאות בחירות טובות ואיבה אופוזיציונית נחרצת לנתניהו שיקשו עליו לנשל את הציונות הדתית מההישג ההיסטורי שלה, הוא עוד עלול לפנות בקריאה נרגשת לגנץ ולליברמן להניח את המשקעים מאחור ולהחליף את "רק לא ביבי" ב"רק לא הדתיים המשיחיים בעמדות מפתח". הגיוני בסך הכול. קטונתי מלייעץ, אבל לדעתי יש מקום לדאגה. צריך להשתדל לא לספק לנתניהו אמתלה למהלך שכזה.
נקווה שהממשלה שתקום תהיה צעד נוסף בהפיכת הציונות הדתית לכוח מוביל במדינה, ובהפיכת מפלגת הציונות הדתית למפלגת עם – בדרך להגשמת התקווה בת שנות אלפיים, הכוללת מרכיבים נוספים מעבר לחזון הסטרטאפ ניישן.
הכותב הוא מרצה בכיר למחשבת ישראל באוניברסיטת אריאל וחבר במפלגת הציונות הדתית
***