מה זה אומר עליה? מה זה אומר עליך?
לכבוד השידוך הראשון שמתואר בתורה, זה שחיבר בין רבקה ליצחק, ניתן את דעתנו על אתגר הדייטים בציבור הדתי.
מחד, אין מדובר עוד בשידוכים של פעם שבהם המשפחות סוללות את הדרך וכל שנותר לזוג הוא רק לראות שאינם נדחים זה מפני זה. מאידך, אין מדובר בעולם חילוני שבו לחופש ולדינמיקה האנושית יש כר נרחב ליצור את הקשרים. דרך האמצע, כהרגלה, מאתגרת: ההיכרות כולה על כתפי בני הזוג, אבל היא נעשית בזירה מאוד מלאכותית.
מה הסיכוי לעמוד על טיבו של אדם שאתה פוגש במין שיחה משונה בין שני אנשים שלא ראו מעולם זה את זה, אבל הזדמנו למקום אחד כי מי יודע, אולי מעתה והלאה חייהם ייהפכו לסיפור משותף? ובכלל, כמה אפשר לדעת על אדם מדיבור, מהדרך שבה הוא שותה את הקפה שלו? כמה אפשר לדעת מהדעות שלו? הרי אנחנו הרבה מעבר לדעות ולדיבורים שלנו, ובחיי הנישואין למרבה הפלא, ישיבה פנים אל פנים עם שני ספלי קפה וקרואסון חם בצד כנראה תופסת מקום מאוד זניח. כמה מעידה השיחה על הסיכוי שיהיה לך שותף אמיתי לימי סגריר, על הסיכוי שמישהו יחלוק איתך את מטלות הבית, שלא לדבר על לחלוק איתך את ליבו? שאלה.
אז מה אתה מציע?
מה אני מציע? ידעתי שתשאלו ואשאר בלי תשובה. אבל הרבה מחשבות חלפו לי בראש בשנים האחרונות, וככל שאני פוגש עוד ועוד בני ובנות שלושים וארבעים אכולי כאב מהחיפוש הנואש, אני חושב על זה יותר ויותר. חושב למשל שאם היה איזה פרויקט חסד חברתי שכל מתנדביו רווקים, זו הייתה הזדמנות להכיר את האדם שמעבר למילים, היה משהו מעט יותר טבעי ומאפשר. חושב למשל שבכל חופש צריך ליצור איזה מיזם של סדנאות לרווקים ורווקות, לאו דווקא סדנאות על זוגיות. סדנאות יצירה, אומנות, כתיבה. כן, אני יודע שזה עלול להיות מורכב, וצניעות וכל זה, אז צריך לחשוב איך, ולעשות נכון. אבל לא יכול להיות שנמשיך בחיינו כאילו כלום ועוד יום עובר על המחפשים, ועוד אכזבה ועוד אחת. מה אני מציע? אני מציע שנראה בזה עניין חברתי חשוב מאין כמוהו. צדקה לעניים זה חשוב, ולסייע למי שעודנו לבד למצוא את משאת חייו – חשוב לא פחות. וכשכולנו נתבונן סביב ונחשוב וננסה ונכיר ונחבר – דברים יקרו, לכל הפחות יקרו יותר.
בלי מילים
ומן הסתם שיטת הדייטים תמשיך להיות השיטה הדומיננטית, אבל צריך לזכור - אומנות הדייט ואומנות החיים הן אומנויות שונות, ולא בהכרח מעידות זו על זו. יש אנשים שלא יודעים איך להציג את עצמם כראוי, יש אנשים שהדיבור הוא לא הצד החזק שלהם. מה זה אומר? שצריך סבלנות, שלפעמים צריך אורך רוח כדי לאפשר לאדם שמעבר למילים להתגלות. זה אולי גם אומר שלא את כל הדייטים כדאי לעשות בבית קפה. כן, מי אמר שאי אפשר להיפגש באיזו עמותת חסד שאורזת מצרכים לנזקקים? אולי שמה מתגלים האנשים.
שלחי תמונה
אבל התסבוכת מתחילה הרבה לפני הדייט. היא מתחילה כבר בתמונה. כבר שם, בשלב המוקדמות, נפסלים כל כך הרבה אנשים, בעיקר נשים, ואין להם סיכוי לעלות שלב. עזבו את זה שהמראה לא מעיד כמעט דבר על האדם, ועזבו את זה שהשנים עוד יעשו שמות במראה הכי יפה. אבל התמונה – התמונה היא גולם חסר חיים שאפילו המראה לא באמת עובר בו. יש משהו במפגש חי שמאפשר לחיוך לעבור, שנותן לנשמה להגיד את שלה דרך זיו הפנים, דרך ההבעה. התמונה במקרה הטוב מסוגלת לספר את סיפור היופי, אבל את החן – הקשר הנפשי החזק ממילים – אף תמונה לא יכולה לדברר.
אני מבין את הצורך לסנן, אני מבין את התחושה שאין מה לעשות, גם למראה יש משקל, אבל אני לא חושב שתמונה מראה משהו, ואני בעיקר חושב שהמון אנשים מתפספסים. "המצלמה לא משקרת" זה אחד השקרים הנפוצים. זה נכון לא רק לגבי מצלמת החדשות, זה נכון גם לגבי המצלמה הביתית.
מתי מביאים הביתה?
אחד המקומות הכי חשובים להכיר בהם הוא הבית. אלף מילים בבית קפה לא ישתוו לכמה דקות שבהן רואים את האדם בתוך ביתו שלו, את הדינמיקה עם ההורים, עם האחים, לפעמים גם עם סבא וסבתא ועם האחיינים. הולכים לבנות משפחה יחד, מה יותר הגיוני מלהיפגש בזירה משפחתית? אלא מה, יש איזו מוסכמה מוזרה שכשמביאים הביתה זה כבר סגור. ומפלס הלחץ הגבוה גם ככה מרקיע שחקים, וכשבאים יחד הביתה מישהו כבר פותח שמפניה בליבו. וכדי לא לספוג את מטחי השמפניה באמת, באים כשהכול סגור. החמצה גדולה בעיניי.
אבל זו לא רק החמצת ההזדמנות להכיר במרחב המשפחתי, ואפילו לא רק החמצת ההזדמנות להכיר את המשפחה. זה מעבר לזה – היכרות מוקדמת לפני שהכול סגור מאפשרת לכולם להתכוונן, לפתוח באופן טבעי את הדלת והלב לקראת החלק החדש בפאזל שעשוי לשנות את התמונה כולה.
הרגע הזה שבו דלת נפתחת, "נעים מאוד. זה יצחק, אנחנו מתארסים", מפילה מהגמל גם את ההורים. ובצדק. עכשיו באים? תבואו קודם.
החוק למניעת בדידות
הרב מיקי שיינפלד, חבר וסופר מוכשר, כתב ספר שנקרא 'החוק למניעת בדידות' ומביא לידי אבסורד את הבהילות החברתית לחתן את כולם. ספר מצוין שמעורר הרבה מחשבות. אז אני נגד חוקים, אבל ממש בעד מיזמים. מה דעתכם על יום אחד בשנה שיוכרז כיום ההיכרויות? כל אחד מבעלי הווטסאפ מעלה בסטטוס שלו פרטים על שני רווקים, בן ובת, שישמח להכיר להם. ביום הזה הוא פנוי לענות על כל השאלות, לקדם, להניע, להפנות. ביום הזה כולנו מסתכלים בסטטוסים של אחרים. מין ט"ו באב מודרני כזה, שאולי יחולל פלאים. אני לא יודע איך הופכים רעיון כזה למיזם מעשי חי וקיים, אבל אתה או את יודעים? אני אתרום את חלקי.
נפרדנו כך
אומנות הדייטים היא גם אומנות הפרידה, כי מה לעשות - זה חלק מחוקי המשחק. כשזה לא עובד צריך להיפרד. וצריך לעשות הכול שהפרידה לא תצלק את נפשו של הצד השני. זה מביך, זה לא נעים, וצריך לקחת את זה עליך ולפגוע מעט ככל האפשר.
תפילה ומאמץ
וכמו שכבר כתבתי כאן פעם, אילו היינו שואלים את אברהם איך יצחק מצא אישה, הוא היה מספר סיפור ארוך על אליעזר ושבועה ומסע וגמלים ובאר ורבקה ולבן וסעודה. אילו היינו שואלים את יצחק, הסיפור היה לגמרי אחר: התפללתי. הרמתי עיניים וראיתי את אשתי. והאמת? האמת עם שניהם.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***