בכנס ירושלים של העיתון 'בשבע' לפני שנתיים, בעודו מכהן בתפקיד ראש הממשלה, הדהים יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו את שומעיו כשמתח בפומבי ביקורת חריפה במיוחד על הציונות הדתית הפוליטית.
"אני באתי הנה להגיד את האמת כדי שתזימו את מה שאמר היסטוריון שהכרתי היטב: הציבור הדתי־לאומי יש לו לב ענק ואמונה ענקית, אבל לא תמיד מבין בפוליטיקה", אמר נתניהו. ההיסטוריון שאליו כיוון הוא אביו המנוח, פרופ' בן ציון נתניהו ז"ל.
ציטוט נוסף שחשף טפח ממחשבותיו של בנימין נתניהו על הפוליטיקאים מהציונות הדתית גילה חבר הכנסת לשעבר יום טוב כלפון, שסיפר שנתניהו אמר לו בשיחה אישית ש"לציונות הדתית יש לב ענק ומוח קטן".
מתוך הציטוטים הללו צפה ועלתה בשנים האחרונות השאלה מה יחסו האמיתי של נתניהו לציבור הדתי־לאומי. שהרי כמה ממקורביו ומהפקידים הבכירים סביבו לאורך כל שנות כהונתו נמנו עם הציבור הדתי־לאומי. אחד האנשים שנחשבים הכי מקורבים אליו, רון דרמר, היה שגריר ישראל בוושינגטון ומועמד כיום לתפקיד שר החוץ, ויש עוד רבים וטובים שפעלו ופועלים לצידו מבני ובנות המגזר. אז האם לנתניהו יש משהו נגד הפוליטיקאים מהציונות הדתית? האם הוא מזלזל בהם, או שמא חושש מהדור החדש שקם ודורש ממנו הרבה יותר מבעבר?
"לא מבינים בתרגילים מסריחים"
ההיסטוריון ד"ר חגי בן ארצי, גיסו של נתניהו, שמע גם בעבר את המשפטים שהזכרנו לעיל, והוא דוחה אותם מכול וכול. "דווקא הציונות הדתית מבינה יותר מכל קבוצה אחרת בציבוריות הישראלית את המציאות שבה אנחנו חיים ולא שוגה באשליות. הליכוד, וכל ראשיו, תמכו בהתנתקות שכולם מתחרטים עליה, וחלקם היו מעורבים בשחרור מחבלים, בעוד הציונות הדתית זעקה נגד.
לאורך כל חמישים השנים שעברו מאז מלחמת יום הכיפורים, כל מה שאמרה הציונות הדתית התממש. היחידים שפעלו בפועל בשטח להעצמת ההתיישבות לא היו אנשי הליכוד. כמעט אין נציגות של תנועת בית"ר בהתיישבות. הציונות הדתית היא זו שיישבה את הארץ, שהבינה שההסכמים עם הפלשתינים וההתנתקות היו אסון. הליכוד בסוף קרס מול הטרור בכמה הזדמנויות, וכך גם מפלגת העבודה", אומר לנו ד"ר בן ארצי.
לדבריו, הניתוח של נתניהו מוטעה לחלוטין. "להגיד על הציונות הדתית שהמוח שלה קטן והלב גדול, או שהיא לא מבינה בפוליטיקה, זה לא להבין את המציאות. הרי הליכוד טעה והטעה לאורך השנים בכל מיני נקודות. אמירה כזו היא חוצפה. אנחנו באמת לא מבינים בכל מיני 'תרגילים מסריחים', כי אנחנו אנשים ישרים ומניחים שגם אחרים כאלה. אבל פוליטיקה היא לא רק תרגילים, אלא גם הבנת המציאות והנעה לפעולה - והציונות הדתית היא הגורם היחיד שהבין והוביל עשייה למען עם ישראל".
למה בעצם נאמרים דברים כאלה? יש חשש ממפלגת הציונות הדתית?
"בארבעים שנות שלטון הליכוד המצטברות, יש התיישבות ביהודה ושומרון, אבל לא התרחש שום שינוי דרמטי. לא החלנו ריבונות או חוק ישראלי על סנטימטר אחד, גם לא על בקעת הירדן שנמצאת בקונצנזוס. לא שינינו את המציאות הביטחונית, וראינו גל טרור אחרי גל טרור. לא שינינו את התשתיות, והכבישים נותרו מאחור. היחס למאחזים לא השתפר, והפלשתינים המשיכו להשתלט על שטחי C. הציבור כמה לשינוי קצת יותר משמעותי, אמיתי. הליכוד לא עשה את זה לאורך השנים. מפלגת הציונות הדתית זכתה להרבה קולות ולהישג היסטורי, דווקא בגלל שהציבור לא מספיק סומך על הליכוד ויש לו ניסיון איתו. זה לא אומר שהליכוד נגדנו. הוא בעדנו, אבל גם הוא לא יכול להתפאר בהישגים גדולים בנושאים שהזכרתי. אנחנו שמחים על תמיכת הליכוד במפעל ההתיישבות, אבל חלקה בעשייה בפועל הוא קטן מאוד לעומת הציבור הציוני־דתי שנושא ברוב העול הזה. שלא יגידו לנו שנסמוך עליהם ושהם יובילו. אנחנו מובילים וגוררים אחרינו את הליכוד. עד היום זה התבטא יותר במישור הצבאי, הערכי והחינוכי, והגיע הזמן שזה יהיה גם במישור המדיני והפוליטי, שאנחנו נוביל את המהלכים הללו".
ד"ר אהרון (רוני) קמפינסקי, דיקן אקדמי וראש החוג ללימודי אזרחות במכללה אפרתה, מנסה לעמוד על הנקודה שבה התחיל הציבור הדתי־לאומי להדאיג את נתניהו ברמה הפוליטית. "כדאי לקרוא את המפה ביחס להבדל בין המפלגות מהציונות הדתית למפלגות החרדיות. המפלגות החרדיות בדרך כלל לא מאיימות על הבייס הימני של נתניהו ורוצות יותר לדאוג לעניינים שלהן, לכן אין את המתח הזה לגבי התיקים הבכירים. הן באות בתור מפלגות לוויין שיודעות שהליכוד מנהל את המדינה, אין להן כוונות להתחרות איתו, והחיכוכים נמוכים יותר. לעומת זאת, הציונות הדתית הרבה יותר מעורבת בחיים של המדינה, ובליכוד חשים תחרות מסוימת על הבייס הפוליטי. הליכוד תמיד ראה בציונות הדתית ציבור מאוד נאמן וערכי, ואני חושב שנתניהו מאוד אוהב את המגזר הזה - עד המקום שבו הוא עלול לגנוב לו את ההצגה במקומות המשמעותיים".
נתניהו דווקא אהב את המפד"ל כשהיא הייתה לא גדולה ולא משפיעה מדי.
"נתניהו מאוד אהב את המפד"ל כשידעה את מקומה ולא הייתה שאפתנית מדי, כשקיבלה תפקידים מכובדים שיכולים לעזור לציבור שלה וגם להשפיע על הציבור הכללי, אבל לא ברמה המדינית. עד העידן של בנט זה בעצם מה שהיה. בתקופות לפני כן, של בורג, המר, הרב יצחק לוי, זבולון אורלב ואפי איתם, הם ביקשו בעיקר תיקים כמו חינוך, רווחה, דתות – אבל לא הייתה שאיפה להיכנס למגרש של הגדולים ביותר", הוא מסביר.
"כשבנט נכנס, הוא בא גם עם המשקעים האישיים מול נתניהו. אחרי שנים שראשי המפד"ל היו ביחסים מאוד טובים עם הנהגת הליכוד, בנט נשף בעורפו של נתניהו מהצד הימני, וזה הטריד את יושב ראש הליכוד. בנט גם אמר כל הזמן שהליכוד לא סופר אותם. הוא דיבר על כך שהוא הביא את הציונות הדתית למקומות שאף פוליטיקאי לפניו לא הביא, וגם זה קידם את הרצון של מפלגות הציונות הדתית להיות במוקדים יותר ויותר משפיעים".
ומשם הכול השתנה, או שהיו גורמים נוספים?
"גם הסטנדרט הקיים, שהתיקים הגדולים מגיעים בעיקר למפלגה הגדולה, השתנה, ומפלגות קטנות דורשות ומקבלות תיקים גדולים. אם נצרף לזה את העובדה שהיה לנו ראש ממשלה עם שישה מנדטים ואביגדור ליברמן היה שר אוצר עם מספר דומה, נתניהו צריך עכשיו להילחם גם על התיקים הבכירים מול יתר המפלגות. כאן נוצר החיכוך מול מפלגת הציונות הדתית", מתאר קמפינסקי את האתגר.
"ברור לי שנתניהו מעריך את סמוטריץ' ברמה האישית, אבל הוא לא מעוניין לתת למפלגה בינונית תיק כבד ובכיר. בעצם הוא רוצה להחזיר את המצב של חלוקת התיקים למה שהיה בעבר. מהצד השני עומד סמוטריץ' ודורש לקבל תפקיד שהולם את מעמדו".
הבדל מהותי בין בנט לסמוטריץ'
מול הצד שחושב שאכן יש זלזול מסוים מצד הליכוד ונתניהו בציונות הדתית, יש גם דעות אחרות. רוני רימון, יועץ אסטרטגי ושותף במשרד 'רימון כהן ושות'' ומי שהוביל את הקמפיין של נתניהו בבחירות 2009, משרטט את התמונה באופן שונה. "אני לא הייתי מכניס את כל הציונות הדתית לדורותיה באותו סל. יש הבדל מהותי בין נפתלי בנט ואיילת שקד ובין בצלאל סמוטריץ'. מול שקד ובנט היה משהו מאוד אישי, ואילו כלפי סמוטריץ' היחס נדיב מאוד", הוא מחדד. "אין זה סוד שבין נתניהו לבנט ושקד הייתה עננה, ולכן הוא השאיר אותם תמיד לסוף וגם מחוץ ממשלה. זה לא קשור לציבור של הציונות הדתית, אלא רק ליחסים בין נתניהו לבנט ולשקד", מסביר רימון, ומזכיר כי "בבחירות הקודמות נתניהו היה זה שהמליץ לאוכלוסיות מסוימות להצביע למפלגת הציונות הדתית ולא לליכוד, כדי שהם יעברו את אחוז החסימה".
אם מתייחסים לסיטואציה הנוכחית, הרי שלדעת רימון דווקא סמוטריץ' הוא זה שמבקש יותר מכפי גודלו. "לדעתי מי שקצת הגדיש את הסאה בפעם הזו הוא דווקא סמוטריץ'. אומנם נכון שבבחירות הקודמות ראש סיעה של שישה חברים הפך להיות ראש ממשלה, אבל זו לא הנורמה. אם יש לסיעה שלך שבעה מנדטים, זו דרישה קצת מופלגת לדרוש או את הביטחון או את האוצר. הדרישה צריכה להיות למשרדים בגובה הראוי ולא באופן לא פרופורציונלי".
איתן זליגר, יועץ אסטרטגי ומבעלי משרד הפרסום 'זליגר שומרון', מסכים ואף מחדד את הדברים: "איתמר בן גביר וגם בצלאל סמוטריץ' הם אנשים מוכשרים מאוד, ואם הבחירה הייתה לפי כישרון הם היו צריכים לקבל את התפקידים הכי בכירים. עם זאת, צריך לזכור שהציונות הדתית בחרה ללכת למשא ומתן הקואליציוני בשני ראשים. אי אפשר לומר שמנהלים משא ומתן בנפרד, ואז לומר שאתה יושב ראש של מפלגה עם 14 מנדטים. בנוסף, במשך שנים הציבור הדתי־לאומי הלך במשא ומתן הקואליציוני יותר על הישגים אידיאולוגיים ורק אחר כך עסק בתפקידים. הפוליטיקאים שינו מדיניות ועכשיו הם שמים בראש את התפקידים, וזה בסדר גמור", אומר זליגר.
"אצל החרדים, לדוגמה, הדבר הבולט הראשון שהם דרשו היה העלאת הקצבאות לאברכים. מפלגת הציונות הדתית לא ביקשה כדבר ראשון את הפחתת שכר הלימוד בישיבות התיכוניות ובאולפנות. בדברים הכי מגזריים, כביכול, לא שמענו דרישה משמעותית".
אז אתה לא מזהה כאן סימנים של זלזול.
"לא מדובר פה בזלזול בציונות הדתית, אלא במשא ומתן שמתנהל על פי אמות המידה של מגעים קואליציוניים. להגיד שמישהו מזלזל בציונות הדתית, זה כאילו אנחנו מתגעגעים לימים של בנט, ששם היה באמת מתח בין האישים. הפעם אי אפשר לדבר על זלזול. חברי הכנסת של הליכוד צריכים להרגיש נפגעים מהמשא ומתן הקואליציוני יותר מאשר הציונות הדתית. אם הציונות הדתית מזולזלת, זה בעיקר בנוגע להישגים לגבי הציבור שלה".
נתניהו היה כביכול אמור לקרוא לסמוטריץ' ראשון ולא להותיר אותו לסוף.
"נתניהו חייב המון לבצלאל סמוטריץ', לא רק מהקמפיין האחרון, אלא לאורך כל הזמן שהוא סייע להחזיק את גוש הימין ולנהל אותו בצורה מיטבית. צריך להזכיר שכל נפילת הממשלה הקודמת הייתה בזכות הלחץ של סמוטריץ' על עידית סילמן. ייתכן שאפשר במסגרת המשא ומתן הזה לקבל יותר, אבל דווקא אין כאן זלזול. נתניהו הוא פוליטיקאי שמזלזל בכל 63 הפוליטיקאים האחרים בגוש. ברור לי שלא נעים לראות ולהרגיש את זה, ובגלל זה פוליטיקאים אחרים מפגינים כוח ועוצמה מולו. אבל אני לא חושב שנתניהו מזלזל בסמוטריץ' או בציונות הדתית יותר משהוא מזלזל ביואב גלנט, בניר ברקת או בישראל כ"ץ. הניסיון להתקרבן לא מוסיף לסמוטריץ' דבר ברמה הציבורית, אם כי אולי זה יגרום לו לבסוף לקבל תפקיד בכיר יותר".
בשורה התחתונה, במפלגת הציונות הדתית מדברים בשבוע האחרון על יחס מזלזל. אחרי הסיבוב השלישי של הבחירות ב־2020 כתב סמוטריץ' – שר התחבורה דאז – מילים קשות מאוד על התנהלותו של נתניהו, שלבסוף אכן העדיף את כחול לבן של בני גנץ על פי המפלגה שייצגה אז את הציונות הדתית – ימינה. "נתניהו במפגן מדהים של פטרונות, יהירות וזלזול בציונות הדתית מסביר למה אין לנו מה לחפש בממשלה שלו, בפינה הקטנה וחסרת ההשפעה שהוא מייעד לנו. יצא המרצע מן השק. את הודעת הליכוד הפטרונית והמתנשאת מהבוקר כדאי לתלות על המקרר בכל בית בציונות הדתית. אין דבר טוב ממנה בכדי להסביר מדוע אין לימינה מה לחפש יותר בשותפות עם נתניהו.
"זוהי שותפות שמבוססת על זלזול עמוק מצידו של נתניהו וניסיון שלו להקטין את הציונות הדתית, לשים אותה בפינה מגזרית כשהוא קובע לה מה חשוב לה ובמה מותר לה לעסוק, ובעיקר מדיר אותה מכל עיסוק לאומי", אמר אז סמוטריץ'.
לא בטוח שמשהו משמעותי השתנה בתפיסה של נתניהו מאז. הניסיון הנוכחי שלו שלא לתת לסמוטריץ' תיק בכיר בתואנות שונות ומשונות מגדיל את התחושות שחשים רבים בציונות הדתית על חוסר הערכה מצידו של ראש הממשלה המיועד. אין לדעת איך יסתיים המשא ומתן בין הצדדים, אבל התחושה החמצמצה של חוסר ההערכה מצד נתניהו שחשים חלקים בציונות הדתית, כנראה לא תחלוף בקרוב.
***