בפרשה מסופר באריכות יתרה, עד כדי כפילות תמוהה, על עבד אברהם ההולך לחפש אשה ליצחק. ועל זה אומר המדרש: "אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה".
כולנו עמדנו למרגלות הר סיני ובקולות וברקים ו"כפיית הר כגיגית" קיבלנו את "תורת הבנים" שעל קיומה ולימודה אנו עמלים כבר אלפי שנים. אך מהי "שיחת האבות"? המדרש מלמד אותנו שהאבות ידעו וקיימו את התורה (לפחות ברובד מסוים), אלא שיש לברר מה היו מקורות הידע שלהם? על כך משיב המדרש: "כתיב באברהם וישמור משמרתי, ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה...", ובמקום אחר כותב המדרש: "אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם".
שני מקורות ידע מובאים בחז"ל – הראשון בירור עצמי וחשיבה פילוסופית, והשני ברור פנימי מוסרי עמוק (שתי כליותיו כמרמזות ל"מוסר כליות"). המאפיין של שתי הבחינות האלו הוא, שהן לא תוצאה של לימוד של חכמה או כללי מוסר מבחוץ, אלא היו אלה תובנות עמוקות מתוך גדלות פנימית בירור שכלי עמוק וחוויית חיים מדויקת, שהולידה התאמה בין החכמה והמוסר הפנימי לתורת ה'.
הזוהר הקדוש, כותב בהתייחסות לאברהם (מתורגם): "אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךְ... בֹּא רְאֵה, אַבְרָהָם הִתְקָרֵב אֵלָיו, וּתְשׁוּקָתוֹ הָיְתָה כָּל יוֹם בָּזֶה. וְלֹא הִתְקָרֵב אַבְרָהָם בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּפַעַם אַחַת, אֶלָּא מַעֲשָׂיו קֵרְבוּהוּ בְּכָל יָמָיו מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, עַד שֶׁהִתְעַלָּה בְּדַרְגָּתוֹ."
מסתבר ש"שיחתן של אבות" היא תהליך, תהליך ארוך של בירור שכלי ומוסרי שבעזרתו האדם בונה בתוכו התקשות פנימית עמוקה לה' ולתורתו. לא ביום אחד ולא בפעם אחת אלא מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה.
עבד אברהם נמצא בבית אברהם. שם הוא "קולט" חיים אציליים, חיים באוויר אלוקי, מוסר עליון וערכים נשגבים, ומתוך ניסיון חיים ותודעת חיים הוא יודע איזו אשה מתאימה לבית אברהם.
אנו נמצאים בדור שבו המתירנות חצתה גבולות. הכפירה באצטלה מדעית, הטומאה בשיאה והתיעוב במלוא מערומיו נמצאים יום יום בחזית התקשורת והתרבות החילונית. אנו בדור "בוחר". דור שלא יכול ללמוד רק תורה מבחוץ – "תורתן של בנים". דור שיש לו אפשרות מלאה "לבחור" חייב להגיע לאמת גם מתוכו – מתוך השכלתו ומתוך מוסר טבעי פנימי אמיתי – בבחינת "שיחתן של אבות".
במו עיננו אנו רואים איך התרבות המערבית המתירנית מתקרבת לגוויעה ערכית ומוסרית. איך הדמוקרטיה הנאורה מביאה ל"דיקטטורת הדמוקרטים". אנו עדים לדברי משלי: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם, וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ". ואנו עדים להתעוררות הפנימית של העם להוקיע ולמאוס בנאורות המדומה הזו ולשוב בחיפוש פנימי אמיתי אחרי ערכי נצח שלאורם אפשר לגדול ולהיות ערכי ומוסרי באמת.
וכך כותב הראי"ה קוק זצ"ל: "ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על-פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים – "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים"...
חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו...".
הכותב הוא ר"מ בבית המדרש של המרכז האקדמי לב