אמהות בישראל

אחת הדרכים שבהן התנ"ך מפרש את התורה היא בדרך של סיפורים מקבילים או סיפורי בבואה. הסיפור התנ"כי אינו מזכיר במפורש את הסיפור בתורה שאליו הוא מתייחס, אבל רומז לו באופנים שונים, ומאפשר לקורא להתבונן בסיפור התורה מפרספקטיבה חדשה.

כשמבקשים למצוא היכן יש הד משמעותי בתנ"ך לסיפור נישואי רבקה ויצחק, הכתובת הראשונה העולה על הדעת היא מגילת רות, ובפרט, סיפור נישואי רות ובועז.

לדוגמה, חז"ל למדו משני הסיפורים הלכות נישואין. אצל רבקה נאמר: "וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו". ואצל רות: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם". סיפור בועז ורות משלים את סיפור יצחק ורבקה.

אצל רבקה ניתנה הברכה לכלה ואצל רות – לחתן. אצל רבקה, הברכה מתקיימת בחיק המשפחה, ואילו אצל בועז מדובר במעמד ציבורי בשער העיר, שם נמצאים הזקנים וכל העם. ממגילת רות למדו שחייבים להיות בבברכה עשרה אנשים, שנאמר "ויקח עשרה זקנים מזקני העיר". הברכה הביתית והספונטנית של המשפחה ובני הבית הפכה להיות, בעקבות מגילת רות, "ברכת חתנים" טקסית, חגיגית ציבורית ורשמית.

מגילת רות משלימה את פרשת חיי שרה גם בכך שהיא מאירה באור נוסף את דמותה של רבקה. סיפורה של רות מלמד שמידותיה וסגולותיה של רבקה לא היו מקרה פרטי וייחודי, אלא הן תכונות יסוד המאפיינות את דמותן של נשים ואמהות בישראל.

המכנה המשותף לרבקה ולרות הוא שהן נשים שבאו מן החוץ והשתלבו בעם ישראל עד כדי כך שהפכו להיות אמהות לאומה. רבקה היא אחת מארבע האמהות ורות היא אִמָהּ של מלכות.

מתוך מגוון תכונות ומידות יקרות מפז ומפנינים, נתמקד בשתיים: הנחישות והחסד.

ההחלטיות והנמרצות של רבקה ניכרות לכל אורך הסיפור. העבד שואל אותה אם תסכים להשקותו והיא משיבה נחרצות, בדיבור ובמעשה:" וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו:"

בסגנון דומה היא מגיבה לשאלת העבד אם יוכל להתארח בבית אביה, וביתר חדות לשאלת המשפחה, האם תסכים ללכת עם האיש הזה. היא מסתפקת בתשובה בת מילה אחת, תמצית הנחישות וההחלטיות: "ותאמר: אלך".

תכונה זאת נמצאת באופן מובהק גם אצל רות.

הנחישות שבה היא מחליטה להצטרף לחמותה ולעם ישראל, כנגד כל הפצרותיה של נעמי, התנהגותה הגאה בין הקוצרים בשדה בועז, והתעוזה שבה היא יורדת אל הגורן בלילה, כל אלו מצטרפות לשרטוט הדמות של האשה שנבחרה להקים יחד עם בועז את משפחת המלוכה בישראל.

בניגוד לדימוי המצטנע של האשה הנחבאת באהל, דימוי שמתלווה לעיתים לציטוט הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה", רבקה ורות מביאות לראיון הקבלה שלהן לתפקיד "אם בישראל" דפוס התנהגות יוזם, נחוש ופעיל, הרבה מעבר לד' האמות של האהל פנימה.

מאפיין נוסף של שתי הנשים הללו, שאף הוא לא על עצמן בלבד יצא ללמד אלא על כלל נשי ישראל ואִמותיו, הוא מידת החסד. אצל רבקה באה התכונה לידי ביטוי בשפע הטוב שהיא מרעיפה על העבד, הן בהשקייתו, הוא וגמליו, על באר המים, והן בהכנסת האורחים שבאה בעקבותיה. את מידת החסד של רות מנסח בועז במפורש: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון". מידת החסד של רות היא המניע של כל מעשיה, מעת שהצטרפה אל נעמי, תמכה בה בשובן לארץ ובישיבתן בבית לחם, ועד להסכמתה לקדם את הנישואין עם בועז, קרוב המשפחה המבוגר, "לבלתי לכת אחרי הבחורים" אלא להקים שם למשפחת אלימלך, ולבעלה המת.

דמותה של רבקה מבהיקה יפה מתוך פרשת חיי-שרה, גם בלא התוספת וההקבלה למגילת רות. אולם העיון במגילת רות לצד קריאת פרשת חיי-שרה מחזק, מעמיק ומעשיר את הבנת סיפורה של רבקה. ובד בבד גם מלמד שרבקה אינה צדקת יחידאית, אלא אם בישראל, במובן זה שאישיותה מהווה מופת ללמידה ולחיקוי בדורות הבאים.

כשם שאצל אברהם נאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט", כך גם האמהות הן מורות דרך לדורות. לצד ה"שמע בני מוסר אביך", נצטוינו גם ב"אל תטוש תורת אמך". כמו מוסר אביך גם תורת אמך, אינה מתמצה בחוקים ומשפט, במצוות והלכה בלבד, אלא גם בבניין של אישיות שלמה. את זאת, אפשר ללמוד וללמד באמצעות לימוד והעמקה במעשי האמהות,במידותיהן ובאורחות חייהן וכמובן, גם מן המסורת הבלתי אמצעית שעוברת מאם לבתה, משרה ורבקה דרך נעמי ורות, ועד לסבתותינו ואמותינו כיום.