לפני שלוש שנים בתו הקומונרית של חבר שלי סיימה את שבת ארגון שלה מותשת וסחוטה פיזית ונפשית.
רגע לפני שכיבתה את האור של הסניף בסוף שבת ארגון והתכוונה ללכת לדירת השירות שלה כתבה לה אחת מהאמהות הודעה בווטסאפ שהיא התאכזבה מכך שבתה לא קיבלה תפקיד משמעותי יותר.
חבר שלי סיפר לי שבתו בכתה לו בטלפון ולא הבינה כמה כפויי טובה אנשים יכולים להיות:
היא הפסיקה לספור את הלילות בהם חזרה לדירתה טרוטת עיניים ומעוכה מעוד יום שנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה.
היא הפסיקה לספור את כמות הטלפונים שקיבלה באופן אישי מכל מיני הורים מודאגים ובואו נאמר את האמת, גם כאלו שחופרים שלא לומר מטרידים, לגבי כל מיני דברים קטנוניים שקשורים לילדים שלהם ובקשות מיוחדות שרק אלוהים יודע מאיפה הם הקריצו אותן.
ובדיוק בגלל זה היא לא הבינה איך אחרי אין ספור שעות ההשקעה הרבות הללו, הדבר היחיד שהאמא הזו מצאה לנכון זה להתלונן זה שהבת שלה לא קיבלה תפקיד משמעותי יותר.
חבר שלי שאל אותה כמה מההורים מצאו לנכון להתקשר אליה באופן אישי או לשלוח לה ווטסאפ תודה?
היא ענתה לו שהיא בקושי יכולה לספור אותם על יד אחת...
הוא הציע לה לכתוב להם מכתב בקבוצת הווטסאפ הכללית ולשתף אותם בתחושות הקשות שלה: כל כך הרבה השקעה וכל כך מעט הכרת הטוב.
בהתחלה היא שללה את הרעיון אולם משנרגעה קצת החליטה שזה לא רעיון כזה גרוע. מקסימום היא תצליח להעביר את המסר שלה:
אז היא כתבה את המכתב ופירטה בו כמה שהיה לה קשה וכמה שהיא מעריכה כל הורה שטרח ושאל אותה לשלומה, וכמה שהשעות הרבות עם הילדים שלהם היו לה משמעותיות אבל גם תובעניות וסוחטות, ובסוף היא בסך הכל ציפתה להכרת הטוב בדיוק כמו שאתם ההורים, מצפים להכרת הטוב מהילדים שלכם. היא שלחה את ההודעה וחיכתה.
אולם לאכזבתה לא הגיעה שום תגובה מההורים. היא כבר ההתחרטה על ששלחה את המכתב.
"אחר הצהריים" אמר לי חבר שלי: "נשמעה דפיקה בדלת שלנו ושליח הביא לנו זר פרחים ענק עם מכתב תודה מכל ההורים והילדים. הילדה שלי לא ידעה את נפשה מרוב שמחה".
מסתבר שהמכתב שלה נגע ועורר סערה גדולה בקרב ההורים שהבינו שמשהו כאן התנהל לא כמו שצריך
אז הם ערבו את הילדים ואספו לה כסף וקנו לה זר ענק ובכך בעצם דאגו שהילדים שלהם יצאו מחודש ארגון הזה עם מתנה גדולה ומשמעותית לחיים:
היכולת שלהם להכיר טובה, להעריך ולהבין שבחיים האלו שום דבר הוא לא מובן מאליו,
גם לא הקומונרית.