עוד לא קמה קואליציה והרוחות כבר סוערות בנושאי יהדות ומדינה. וגם הפעם, איך לא, השבת מככבת. לפני זמן מה פורסם מכתבו של חבר הכנסת והשר המיועד בצלאל סמוטריץ' למינהלת ליגת העל בכדורגל, בבקשה להפסיק את משחקי הליגה בשבת.
כמו גפרור שנוחת לצד חבית נפט, גם החבית הזו התלקחה במהירות: קולות לוחמניים החלו להישמע מהצד השני של המערכת הפוליטית, כפי שכנראה סמוטריץ' היה יכול לשער שיקרה.
זו איננה פעם ראשונה, וכנראה לא אחרונה, שנושא השבת במרחב הציבורי עומד בלב מחלוקת פוליטית. שבת הפכה להיות הסמל עליו נאבקים. השאלה היא למה בכלל אנחנו ממשיכים לנהל את הויכוח חסר התוחלת הזה ברמת הכנסת והממשלה.
סוגיות של מרחב ציבורי נידונות לכשלון ככל שהן צריכות להתקבל בהסכמות בגופים גדולים. ככל שהמרחב גדול יותר, יש סביבו יותר מריבות ופחות יכולת להגיע להסכמות. קחו את ועד הבית שלכם כדוגמה: ועד בית הוא גוף קבלת החלטות לגבי המרחב הציבורי של הבניין. גם אם מדובר בארבעה דיירים שונים, עדיין יש צורך להחליט על נושאים המשותפים לכולם כמו ניקיון חדר המדרגות, תשלום על תאורה ואיטום הגג. בסוף צריכים לחיות ביחד, אז מסתדרים.
רוב הנושאים הכרוכים במרחב הציבורי בשבת הם לא נושאים ארציים. השאלות, אם יהיה סופרמרקט פתוח בשכונה, אם יעבור קו אוטובוס מצד אחד של העיר לצד השני או אם קבוצת הכדורגל האזורית תשחק בשבת, הן לא סוגיות כלל-ישראליות. יש נושאים שחייבים להיות נידונים ברמת השלטון הארצי – למשל, תשתיות נרחבות של גופים ממשלתיים, שידורי תקשורת, הפעלת רכבת ישראל ונתב"ג. אבל רוב מוחלט של הנושאים עליהם חברי וחברות הכנסת נוטים לריב, כלל לא נמצא בשטח השיפוט שלהם.
קחו את מקרה הרכבת הקלה בגוש דן כדוגמה:. שאלת הפעלתה בשבת או לא – איננה אמורה להיות עניין של כל אזרחי מדינת ישראל. זהו עניין אזורי מובהק. היה ראוי שגוף אזורי דמוקרטי יוכל לקבל החלטות בנושא כמו זה, תוך איזונים שיבטיחו שהמיעוט באזור לא נפגע.
כך, למשל, עיריית בני ברק המייצגת שומרי שבת שאינם מעוניינים שהרכבת תפעל בסופי שבוע בתחומה, יכולה להסתייג כבר בשלב התכנון של הרכבת ולבקש שהיא לא תעבור דרכה או לכל הפחות לא תעצור בתחנות הנמצאות בשטחה. זה באמת המקרה – בשום שלב לא תוכנן שהרכבת הקלה תפעל בבני ברק בשבת. השאלה היא מדוע מרבית תושבי גוש דן - שעבורם רכבת קלה שאינה פועלת בסוף השבוע משמעותה חוסר נגישות למקומות בילוי ופנאי ביום המנוחה השבועי שלהם- צריכים להיות כפופים לרוב קואליציוני בכנסת כאשר הסוגיה היא אזורית.
גם מקרה הכדורגל בשבת יכול להיפתר באמצעים דומים. הרי אין קבוצת כדורגל שלא מעוניינת למקסם את כמות הקהל שמגיע למגרשה. אם קבוצה מסוימת בבעלות פרטית, או כמו במקרים רבים בבעלות עירונית, מחליטה שלמען אוהדיה שומרי השבת היא מעוניינת שלא לקיים את משחקי הבית שלה בשבת – יש לאפשר זאת.
אם שר התרבות והספורט היה מחליט להתערב בהחלטה כזו ולכפות על קבוצת הכדורגל לשחק בשבת, היו מוחים שומרי השבת נגד בטענה שאין הצדקה להתערבותו. באותה עין ביקורתית צריך להביט על ניסיון התערבותו של ח"כ סמוטריץ' בהחלטה של מינהלת הליגה.
חשוב לציין שביזור סמכויות לרמה האזורית, המקומית והקהילתית, חייב להיעשות בשום שכל. ראשית, ביזור לא יכול להתבצע ללא מתן סמכויות לגוף שמקבל את הסמכות להחליט. דוגמה לכך ניתן לראות במיזם "נעים בסופ"ש" שמתבסס בעיקר על יכולתה הכלכלית האיתנה של עיריית תל אביב לסבסד אותו. ללא מתן אפשרות לעיריות לגבות תשלום עבור הנסיעה, אין סיכוי שיישובים פריפריאליים שאינם נהנים מהכנסות משמעותיות לקופתם, יוכלו לספק שירות כזה. שנית, ביזור סמכויות חייב להיות מאוזן כך שלא יווצרו כאן איים שלמים של קהילות הומוגניות שאינן נפגשות זו עם זו בכלל.
סגרגציה שכזו עלולה להיווצר והיא תסכן את היכולת שלנו לקיים חיים משותפים מאחר שנתרחק, פיזית, עוד יותר האחד מהשני. שלישית, בכל מהלך של ביזור חייבות להישמר זכויות המיעוט להגן על עצמו ולהסתייג מפעולות הרוב. לכן רצוי לבזר ככל הניתן את הסמכויות לרמת הקהילה, ולכל הפחות לאפשר לקהילה לבקש להחריג את עצמה מהכלל שנקבע בעיר או באזור. כך, לדוגמה, מושב דתי המשויך למועצה אזורית שרובה מורכבת מיישובים בעלי אופי חילוני, יוכל להחריג עצמו מהחלטה לגבי מעבר קווי תחבורה או פתיחת מרכולים בתחומו.
הקואליציה הצפויה לקום כנראה לא תחולל הרבה שינויים בכל מה שקשור למרחב הציבורי בשבת. אבל אי אפשר לתת לנושא הזה להישאר תלוי באוויר ורצוי להתחיל לחשוב מחדש על עצם הדיון בו. במקום להתווכח על השאלה, אם משהו יהיה פתוח או סגור בשבת – תנו לקהילות להחליט בעצמן. כל קהילה, עיר או יישוב יחגגו את השבת שלהם ואולי סוף סוף אבק המאבקים יתחיל לשקוע והשבת תהפוך לערך המאחד שהיא נועדה להיות.
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה מבית מכון הרטמן