כיכר העיר הוירטואלית ספוגה בדמם של רבים ואף טובים. שוב ושוב, אני סופק את כפי בצער, ושואל את עצמי, וכי תורתנו אינה תורת חיים? היכן נכשלנו? כיצד אנו מתנהלים כאחרון הפרוגרסיביים, כמובילי תרבות המערב, בשם הזכות המפוקפקת, "זכות הציבור לדעת".
לצערנו אנשים נפגעים, לעיתים על ידי בעלי מרות, ואף על ידי מחזיקים במשרה תורנית. שומה עלינו לדעת כיצד עלינו כבני תורה להתנהל במקרים כאלו, באופן שלא נחטא חלילה, לא לחברנו, ולא לשמים.
פרסום מוקדם בציבור פוגע. פוגע בנפגעים, פוגע בפוגעים ובמשפחתם, ופוגע באמת.
הנפגע נפגע גם בנפשו, ולעיתים תהליך השחזור מעורר בו שוב את אותן החוויות, ויכול אף לערער את יציבותו הנפשית. כאשר הסוגיה הופכת לסוגיה ציבורית, כותרות, לעיתים עם שמו מתנוססות בעיתונים ובאתרי החדשות, ריכולים ומבטים ברחוב, כל אלה מזיקים מאוד לנפגע שזקוק לרגישות מירבית, לאוזן קשבת וליווי של בעלי מקצוע.
הפוגע גם הוא אדם. לעיתים יתברר כי הסיפור כולו עורבא פרח, אולם שמו הטוב כבר נפגע, ויתנוסס תחת כתבות משמיצות לעד. איך אומרים? הארכיון לא שוכח. משפחתו, כולל הוריו, אשתו וילדיו, יאלצו להתמודד עם דחייה חברתית, מבטים מרחמים במקרה הטוב או מאשימים במקרה הפחות טוב. ואף במקרה ויש אמת באשמה, מטרתנו כחברה אינה לדחות את הפוגעים ולסגור עליהם את הגולל, אלא לטפל ולשקם אותם, ולהחזירם לאחר תהליך, כאנשים טובים יותר.
האמת גם היא נפגעת. האפשרות לברר את האמת לאמיתה, הינה כאשר הדיונים מתנהלים ללא לחץ ציבורי, וללא התערבות גורמים זרים ושיקולים שאינם טהורים. מטבע הדברים, כאשר סיפור מתפרסם שלא ביוזמת בית הדין העוסק בנושא, הדבר מזמין בעלי אינטרסים להפעיל לחץ או להתערב באופן שמזיק להתנהלות תקינה המאפשרת את בירור האמת לאשורה.
למרות שאני נרתע מעצם השותפות בפרסומים סביב סוגיה זו, בפרט קודם שהתבררה אמיתתה, החלטתי לפרסם מאמר זה, אולי אזכה ויפלו דברי על אוזניים שומעות ולב מבין, ובכמה משולחנות השבת הבאה עלינו לשלום יבחרו בנושא שיחה אחר.
א. חז"ל לימדונו כי לשון הרע שקול כנגד ג' עבירות החמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב). שהמדבר לשון הרע מביא מיתה ואסונות לעולם (זוהר פקודי, רס"ד ע"ב), ושאחת מן הכיתות שאינן מקבלות פני שכינה הינה כת מספרי לשון הרע (סוטה מב ע"א). הדבר חמור אף יותר בתלמיד חכם. שעונשו גדול ונופל בגיהנם, ונכנס גם בגדר מבזה תלמיד חכם שחייב עליו נידוי (ח"ח הל' לשון הרע ח"א סע' ד).
ב. אף שאסור לקבל לשון הרע, מכל מקום לחשוש - מותר (נדה סא ע"א), בתנאי שיתכן ויתגלגל לו נזק על ידי כן (שאילתות, רא"ש, תוס' מאירי ורבנו יונה). ביאור הדברים שאין לו להאמין כלל ללשון הרע שנאמר לו, ואסור לעשות שום מעשה שיזיק לאותו אדם, אך מותר לו להישמר ממנו (ח"ח לשון הרע ו, י). וכמובן שאסור להלבין פניו או לפרסם דברים שיכולים להזיק לו (מהרי"ק שורש קפ"ח). מותר אף לספר באופן אישי לאחרים שיכולים להיות ניזוקים (מעדני יו"ט), בתנאי שיודע בודאי שאותם אנשים שמספר להם לא יקבלו את הדברים כאמת מוחלטת, אלא שיחששו גם הם בלי להאמין כלל (באמ"ח כלל ו אות ל).
ג. ככלל, יש להעמיד אדם על חזקתו. ולכן אין להעביר אף אדם מתפקידו, כל שכן תלמיד חכם, עד שיתבררו הטענות באופן ברור (תשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קמא).
ד. לימדונו חז"ל בפרקי אבות (א, ו): הוי דן את כל האדם לכף זכות. ופירש הרמב"ם: אם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע - פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה - צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: "כל החושד כשרים לוקה בגופו".
ה. גם הרואה בעיניו תלמיד חכם שחטא, ואי אפשר לפרשו באופן אחר, לימדונו חכמים (ברכות יט ע"א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שודאי עשה תשובה.
ו. ואמרו חז"ל (סנהדרין קי ע"א) כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה (ונפסק ברמב"ם ת"ת פ"ה ה"א ובשו"ע יו"ד סי' רמב ה"א). וזה אפילו במחשבה (ברכ"י יו"ד סי' רמב), אבל אם משוחח על כך עם חברו חוטא גם בבזיון תלמיד חכם, וכל המבזה תלמיד אין רפואה למכתו (שבת קיט ע"ב), אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה (רמב"ם ת"ת פ"ו הי"א).
ז. מי שמעורר שיח ציבורי בנושא נקרא "מחזיק במחלוקת", עובר בלאו, וראוי להצטרע (סנדהרין קי ע"א).
ח. כפי שפתחנו, תורתנו תורת חיים היא, וממנה נלמד כיצד להתנהל אף במקרים מורכבים. לאחר שפתחנו בזהירות הנצרכת בעיסוק בנושאים רגישים כאלה, יש להבין בכל זאת כיצד התורה מדריכה להתמודד, בלי להיכשל חלילה.
אדם ששמועתו רעה, כלומר שעובר עבירות באופן תדיר, ושם שמים מתחלל על ידו, מותר לפרסם את הדבר על מנת שיתרחקו ממנו. אולם יש בזה מספר כללים: א. אדם ששמועתו רעה הינו אדם שיצאו עליו מספר שמועות על מקרים שונים, ומאנשים שונים (באמ"ח כלל ז). ב. אין מי שמערער על נכונותם של השמועות (יבמות כה ע"א, וע' ח"ח שם). ג. אין לאדם זה אויבים, אך אם יש לו אויבים חוששים שמא הם פרסמו את השמועות (יבמות שם).
ט. אין להקל ראש כלל במקרה ויש שמועות רעות על אדם, ואפילו רב, בעניינים שבצנעה, שכן התורה (דברים כב, כז) השוותה את האונס לרצח. אולם מאידך גם המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (ב"מ נח ע"ב), ולכן נצרכת רגישות רבה בשלב בירור העובדות. בירור העובדות אינו יכול להיעשות בכיכר העיר. מעשה כזה חוטא לאמת, ולקוח מתרבויות זרות. לבית דין רבני יש את הכח לברר את האמת, ובמקרי קיצון אף לפרסם את פרטי המקרה, אם בכדי להביא עדויות נוספות, ואם בכדי להרתיע את החוטא או להזהיר את הציבור. אדם או אשה שנפגעו חלילה, עליהם לגשת באופן דיסקרטי לרב גדול ומקובל בציבור, על מנת שיברר את הדברים באופן הראוי והנכון, ובדיסקרטיות הנצרכת, הן לפוגע ולמשפחתו, והן לנפגעים. באופן זה אין בדברים משום לשון הרע, כיוון שיש בהם תועלת.
י. גם אם נתברר בבית דין שחלילה נעשו דברים שאינם ראויים, אין לפרסם את הדבר. לימדונו חכמים "תלמיד חכם שחטא - כסהו כלילה" (מו"ק יז ע"ב). ולכן נפסק שאין מנדים אב בית דין שחטא בפרהסיא, וכן מלקין אותו בצינעא (רמב"ם ת"ת פ"ז ה"א, שו"ע יו"ד סי' שלד סע' מב). פרסום יכול להתבצע רק ביוזמת בית הדין, במקום שראו שהדבר נצרך באופן ציבורי בכדי למנוע פגיעות נוספות וכדו'.
"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ע"ב). נשתדל אנו לשמור על כבודם של תלמידי חכמים, ובזכות כך נזכה בע"ה לראות את ירושלים בבניינה במהרה בימינו.
מאמר זה מבוסס על מאמר הלכתי בנושא. ניתן לקרוא את המאמר המלא כאן.
הכותב: חוקר ועורך תורני, מחבר סידור שים שלום