קטאר הופכת לזירת המחאה העיקרית נגד המשטר האיראני. הנבחרת האיראנית לא שרה את ההמנון האיראני בתחילת המשחק נגד אנגליה, הקהל האיראני מניף שלטים ודגלים בגנות המשטר ובעד זכויות אדם וזכויות נשים. לאן כל זה מוביל, מה צפוי למוחים כשישובו הביתה והאם ניתן שלער מה קורה כבר כעת למשפחותיהם שנותרו שם? על כך שוחחנו עם ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן.
עילם גינדין מציינת כי הבוז והקריאות 'חסרי כבוד' שצעקו האוהדים האיראניים בזמן ההמנון לא היה כלפי המשטר אלא כלפי השחקנים שלטעמם ביטאו דווקא נאמנות למשטר. לאחר התבוסה לאנגליה חילקו בטהרן ממתקים, מספרת עילם גינדין ומציינת שהעם באיראן התפלל להפסד צורב של הנבחרת.
הסיבה למחאה נגד הנבחרת היא שאחרי שהשחקנים הביעו הזדהות עם מחאת העם ברשתות החברתיות ובפומבי כאשר בספטמבר לא הסירו את המעילים השחורים בעת נגינת ההמנון ולא שרו את ההמנון, וכשקבוצת אסטרלאהל זכתה בגביע המדינה השחקנים נותרו בפנים חתומות וידיים שלובות מבלי להביע שמחה וכיוצא באלה מחאות שהניבו אהדה רבה לשחקנים, אחרי כל זה הם הוזמנו לפגישה עם ראיסי, הנשיא. "הם באו, הודו לו שהזמין אותם והיו מנומסים וחלק גם קדו. זה רתח את העם שכעת מוחה נגד השלטון והעם שואל אם הם נבחרת של איראן או של הרפובליקה האיסלאמית. זה לא הולך ביחד. בסוף השבוע, כשכל איראן התאבלה על הילד שנהרג מאש כוחות הביטחון, השחקנים פרסמו תמונות שלהם מקטאר כשהם שמחים ועושים שטויות. זה גמר אותם בעיני דעת הקהל וברשתות החברתיות הפיצו תמונות פוטושופ שלהם עם כובעים של אנשי דת ועם דם. הנבחרת הזו לא מייצגת אותם".
עילם גינדין מסבירה כי במרוצת השנים היו לאיראן כמה שירים לאומיים וההמנון הנוכחי הוא המייצג את העם מאז 89'. העובדה שהשחקנים לא שרו את ההמנון לא מקלה את היחס אליהם מכיוונו של העם האיראני המוחה, על אף ש"גם במסיבת העיתונאים לפני המשחק הם הביעו הזדהות עם העם ותיארו מצב שבו העם לא מרוצה ולא שמח, והם מביעים תנחומים למשפחות השכולות, אבל זה לא הספיק. האיראנים מאוד דרמטיים בתגובות שלהם ומאוד קשה לשחקנים לנקות כתמים שכאלה".
לדבריה של עילם גינדין משיחות עם חברים באיראן עולה שהציפייה מהשחקנים הייתה שכלל לא יעלו לשחק כל עוד הדגל שעל חולצותיהם הוא דגל הרפובליקה. "לפי השמועות וממה שנראה בשטח, קטאר לא איפשרה להניף דגלי אריה ושמש, דגלה של איראן בתקופת השאה. לכן הם הניפו דגלים עם ססמת המהפכה 'אישה חיים חירות'".
על מאפייני המחאה אומרת עילם גינדין כי זו הופכת לנועזת יותר ויותר מתוך הבנה שההתנכלות כלפיהם תהיה גם אם הם "יהיו בסדר" כפי שמהסה אמיני, אותה אישה שעונתה למוות על ידי משמרות המהפכה, לא עשתה כל צעד של מחאה מעבר להוצאת מספר שערות מכיסוי הראש, מה שמקובל. "הם מבינים שגם התנהגות רגילה לא מבטיחה להם ביטחון אישי וזה מה שגורם למוחים להיות הפעם הרבה יותר נועזים. גם הפגנת תמיכה מישראל לא מוסתרת. אנשים לא מתייחסים לדברי חמינאי שמאחורי המהפכה נמצאים גורמים זרים".
להערכתה לשחקנים עצמם לא צפויה ענישה מצידו של המשטר כפי שמלמד ניסיון העבר, לספורטאים יש חסינות שאין לשאר האזרחים. עם זאת עילם גינדין נזהרת מלהתנבא באופן מוחלט לגבי עתידם של השחקנים. לעומת זאת היא מערה שצעד מחאה שכזה אם הוא נעשה בבית פנימה הוא זוכה לתגובה חריפה יותר מצד הממשל. משום כך היא מציינת לשבח את נבחרת הכדורסל של איראן שבמשחק בטהרן לא שרה את ההמנון, "בבית זה יותר נועז מאשר בחוץ".
ומה באשר למפגינים עצמם? האם שלוחי משמרות המהפכה רואים את התמונות ומחפשים את כתובותיהם וכתובות משפחותיהם כדי להעניש? גם כאן ד"ר עילם גינדין אינה בטוחה שזה אכן הצעד שינקטו שם שהרי "דגלים כאלה מונפים גם בתוך המדינה ושם יתר קל לעצור אותם. הם גם יותר מעזים להתראיין לכלי תקשורת ישראליים".
ולאן צפויה להגיע המחאה כולה? גם כאן עילם גינדין נזהרת מניבוי: "המחאה הנוכחית הפתיעה את כל הפרשנים, גם אותי. אנחנו רגילים לומר שזה ידוכא בתוך שבוע, אבל הפעם זה כבר השבוע העשירי. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה היתה ב-78'-79'. הייתי רוצה לקוות שזו אכן המהפכה ומתנגדי המהפכה כבר מגדירים זאת כמהפכה, אבל עד שזה לא יקרה אני לא מעזה להתנבא