"נולדתי במושב מכורה בבקעת הירדן", מספר יאיר אפרת, 42, נשוי ואב לחמישה המתגורר בנוף הגליל, ר"מ בישיבה התיכונית בבית שאן. "כשהייתי בן שנתיים הורי עברו לקיבוץ עין גב על שפת הכנרת, ושם גדלתי. התחנכתי בבתי הספר הקיבוציים, הקשר שלנו למסורת היה מאוד דל, אבל אני זוכר שביום כיפור ההורים שלי היו צמים ואבא היה הולך לבית הכנסת. הסבתות שלי משני הצדדים היו דתיות אבל לא כל כך היינו בקשר איתן, ולכן לא ספגתי מהן כמעט. ובכלל, התחושה הכללית אצלנו הייתה תחושה של ריחוק מהיהדות. התייחסו אצלנו לתורה כאל משהו לא רציני, וכמובן עם כל הסטריאוטיפים הידועים על הדתיים והחרדים. במובן מסוים אפשר אפילו לומר שחינכו אותו לפחד מיהדות, להתייחס אליה כמו למשהו שלא כדי להתקרב אליו. "כשחושבים על זה אפשר לומר שזה לא היה חינוך ניטרלי, אלא ממש חינוך נגד היהדות. אפילו דברים שהם ממש אסורים, חונכנו שהם לכתחילה. ובכלל, היחס כלפי הדתיים היה מנוכר ומאוד מזלזל. אני זוכר אמירות שהיום הן ממש מצחיקות אותי, כמו למשל כמו שהדתיים עוד מעט יעלמו. שהם אפיזודה חולפת. שאנחנו העתיד. בתקופה ההיא לא הבנתי הרבה מהחיים שלי, והאמנתי לזה בכל ליבי. יחד עם זאת חשוב לי לומר שחונכנו להרבה ערכים טובים, התנדבות, חריצות, אהבת הארץ, שירות קרבי משמעותי בצבא ועוד. מעבר לכך גם היו בקיבוץ הרבה אנשים טובים, אז עד גיל 16 לא הטלתי ספק במערכת". מה בסופו של דבר גרם לך לחשוב אחרת ? "בשלב מסוים החליטו ללכת על הפרטה בקיבוץ, התחילו לנשוב אצלנו רוחות יותר פתוחות ופחות ערכיות, ונחשפתי לדברים מאוד לא יפים בהקשר של בין אדם לחברו. יש אנשים שמאוד נפגעו ממה שקרה שם, וגם הרבה משפחות התפרקו בתקופה ההיא בגלל בעיות מוסריות. לא ראיתי את עצמי מצליח בדך הזו, וככה התחיל להתערער אצלי העסק. הבנתי שאני רוצה שינוי, שאני רוצה לחפש לי דרך, אבל לא ידעתי לאן לפנות ובטח שלא חשבתי על היהדות כי חונכנו נגדה. "אחרי התיכון התגייסתי לשייטת 13, ושנה לאחר מכן עברתי לסיירת גולני. בצבא לראשונה הכרתי חבר'ה דתיים ומאוד אהבתי אותם והתרשמתי מהם לטובה. הם היו יותר מרוסנים ומאופקים משאר החבר'ה, והרגשתי בטוח בחברתם. לפעמים בצבא יש חספוס כזה ולאנשים אין בעיה להעליב אחד את השני, והדתיים היו פחות כאלה. אחרי הצבא עבדתי במערך האבטחה הסמוי של רשות שדות התעופה בארץ ובחו"ל, ולאחר מכן טסתי לטיול של עשרה חודשים בדרום אמריקה ושם התחיל לקרות השינוי הגדול". צילום: ללא קרדיט כל ישראל אחים "באופן טבעי חוויתי המון דברים בטיול והמשכתי להכיר חבר'ה דתיים ולהתחבר אליהם באופן מיוחד, אבל קרה שם אירוע מסוים שנגע בי ושינה לי את תפיסת העולם. טיילתי עם בחור גרמני בבוליביה, ולפתע שמענו שמטייל יהודי נפל בנהר מסוים ושצריכים עזרה בחיפושים אחריו. לקחנו אוטובוס לעיר שממנה יצאו החיפושים, וראינו שהתקבצו שם כל הישראלים שהיו בעיר והתכוננו למבצע חילוץ בראשות חיליק מגנוס המחלץ המפורסם. הבחור שנפל עשה טיול רפסודות בנהר הטואיצ'י ונפל עמוק מאוד בתוך הג'ונגלים, וזה היה חיפוש מאוד מורכב. "חיליק היה צריך שמונה אנשים מתוך העשרות שהגיעו, אז הוא בחר את הקצינים ויוצאי הסיירות ואני הייתי ביניהם. מי שלא נבחר מאוד התאכזב, ונשאר בחפ"ק שהזרים לנו אוכל. הצעתי לבחור הגרמני שטיילתי איתו שנצא לחיפושים, והוא לא הבין מה נסגר איתי. עד אז חשבתי שאין הבדל בין יהודי לגוי, אבל פתאום זה נהיה ברור כל כך. הוא לא הצליח להבין למה אני עושה את זה, למה כל כך הרבה חבר'ה, שבכלל לא מכירים את אותו בחור, מקריבים שבועות מהטיול שלהם והרבה כסף בשביל למצוא אותו. לעומת זאת, אנחנו פשוט הרגשנו שזה הדבר הנכון לעשות. בסוף מצאנו רק את החולצה והנעליים שלו. הבנו שהוא נכנס לאזור סוער בנהר ונהרג. ההורים שלו הגיעו, זה היה מאוד עצוב. עד היום אין להם גופה וקבר ללכת אליו". צילום: ללא קרדיט כיצד העניין הזה השפיע על רצונך לקבל על עצמך עול תורה ומצוות? "עד היום אני לא בדיוק להסביר למה, אבל אחרי הטיול פשוט הרגשתי רצון להבין את פלא העם הזה ואת שורשיו. חזרתי לעבוד באבטחה ובמקביל התחלתי קצת ללמוד תורה, לאחר מכן למדתי במכינה להנדסה בבאר שבע, והיה לי ברור שאני עושה שינוי בחיי. התחלתי לשמור שבת כפי שידעתי, אבל חברים שלי לא קיבלו את זה. כל שבת כשהייתי בקיבוץ הם ניסו לשכנע אותי לצאת איתם כמו כל שבת אבל אני בשלי. הם לא התייאשו, ובאחת השבתות הם הציעו לי ללכת איתם ברגל לקיבוץ סמוך שהיה בו ערב שירה בציבור. אבא שלי שמע את השיחה, ואמר לי שהוא זוכר שגם זה אסור בגלל העניין של אלפיים אמה אז בסוף לא הלכתי איתם". אור בהירות הדרך "אחרי שסיימתי את המכינה להנדסה התקבלתי ליחידה לאבטחת אישים של משרד ראש הממשלה, ובגלל שכבר התקרבתי ליהדות תכננתי לעבוד שם וללמוד במכון לב. במכון לב אמרו לי ללכת ללמוד שנה במכון מאיר בגלל שאין לי רקע תורני, ורק אז לחזור אליהם. מה שקרה זה שאכן הלכתי למכון מאיר, אבל אליהם כבר לא חזרתי. גם את היחידה לאבטחת אישים עזבתי, כי אחרי תקופה קצרה במכון הבנתי שאני רוצה להשקיע את כל כולי בלימוד התורה. "במכון באמת חזרתי בתשובה, למדתי ברצינות, ודברים התחילו להתבהר. זמן קצר לאחר שהגעתי הרב ערן טמיר אמר לי: 'בשנה הראשונה אתה צריך להיות בכיתת אמונה, ועוד שנה נדבר'. זה מה שעשיתי, והרגשתי בגן עדן. ממש כמו ילד בלונה פארק. מחכה ומצפה לשיעור הבא. אחרי שנה במכון התחתנתי עם אשתי, שלמדה במכון אורה. סך הכל למדתי שלוש שנים במכון, ולאחר מכן שמונה וחצי שנים נוספות בישיבת עטרת ירושלים. "בשנותיי האחרונות בישיבה למדתי הוראה והתחלתי לעבוד כמחנך בישיבות שונות, הצטרפנו לגרעין התורני בנוף הגליל וזה מה שברוך ה' אני עושה עד היום וממשיך הלכה למעשה את הרוח שספגתי במכון. המכון בשבילי זה בית, המקום שמכוחו אני פועל. הייתי פרא אדם בעברי, בחור מאוד לא מבוית, ובזכות התורה ומכון מאיר התעדנתי. למשל, ברור לי שבלי המכון לא הייתי מצליח להקים משפחה. בן אדם חייב שתהיה לו דרך טובה וברורה, בלמים, איזונים, ואת כל אלה קיבלתי במכון. ''אנחנו חיים במציאות מלאת מערבולות, ואם העולם הפנימי שלך לא מבורר אתה בוודאות תעשה טעויות קשות. ועל טעויות משלמים. הרבה פעמים לא קל לקום מהטעויות האלה ולכן עדיף לא להיכשל בהן, וכל אדם חייב להשקיע מאמצים רבים בבירור הדרך ובהליכה נכונה בה. הדבר הזה פשוט יכול להציל חיים, להפוך אותם מחיים חסרי פשר לחיים מאושרים". -- לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן
