געוואלד, אחת מהנורות האדומות באוטו נדלקה וסירבה להיכבות. חצי דקה אחר כך והודעת טקסט רשמית הופיעה על המסך. "האוטו זקוק לתחזוקה, אנא פנו למוסך הקרוב". הרגשתי לחץ מוזר מתגנב לחוליות עמוד השדרה. מיד צלצלתי לבעלי, שהעלה את המוסכניק לשיחת ועידה: "זו נורת תחזוקה. האוטו חדש יחסית, יש זמן עד לטיפול המיוחל. בואו ב־15 אלף קילומטר", אמר בשלווה. אם פסק - פסק. מה לי להתווכח? אבל הנורה, חשבתי לעצמי. היא שם, טורדת את מנוחתי כל הזמן. מאז אני עוקבת באדיקות אחרי התקדמות הקילומטרז', מחכה למספר המיוחל שבו אוכל לשחרר את מצוקתי מאותה נורה טורדנית ובוהקת.
לא למחוק בטוש שחור
בואו נודה על האמת, רובנו הגדול מספיק אינטליגנטיים כדי לא לקחת מרקר שחור, לצבוע את הנורה ולכסות אותה בעודה דולקת. אף אחד מאיתנו לא חושב שהסתרת האיתות תפתור את הבעיה. רובנו הגדול מבינים היטב שאם הנורה דולקת, משמע שמשהו צריך טיפול. גם אם הכול בסדר עם האוטו וזו רק נורית התחזוקה שהרימה ראש, כמעט כולנו לא נזניח את הסיפור לנצח ונקבע תור לטיפול. טוב, זה פשוט, נכון? אין פה הרבה מה להבין. אור דולק = טיפול. ראינו - הקשבנו - נתנו את הדעת על הדבר - טיפלנו. קל.
אבל מה קורה כשהגוף שלנו, הנפש, הזוגיות, מאותתים לנו? יותר קשה, נכון? האיתותים לא ברורים, לא מהבהבים ולא משאירים הודעות שחור על גבי מסך ללכת למוסך. אבל העובדה שלא נבראנו עם נורה אדומה מאותתת בילט־אין אין פירושה שלא צריך להקשיב. הבשורות הרעות הן שלא מלמדים אותנו לשים לב, לא מנחים אותנו איך להקשיב ולמה, לא מדריכים אותנו לעצור הכול כדי לשלוח את האיתות לתיקון. בחיים האמיתיים, בדברים שבאמת חשובים, האינסטינקט שלנו הוא לקשקש בטוש שחור על הנורה ולהמשיך הלאה בתקווה שהכול יסתדר.
הגוף
רובנו המכריע נוקטים בשיטת המיכל הריק של הדלק. עד שאנחנו לא נוסעים על אדים אנחנו לא נכנסים למלא. אנחנו מתעלמים מנורות האזהרה שאומרות לנו שהגוף צריך תחזוקה. רק כשאנחנו מגיעים למצבי קיצון, אנחנו מרשים לעצמנו לעשות עצירה ולטפל במשאב הכי יקר לנו - אנחנו. כשהגוף כבר אומר שכלו כל הקיצין ומפתח מחלה ארורה, אז אנחנו נזכרים לעצור. שירה חברתי תמיד מזכירה שעד שאמא שלה לא הרגישה גוש גדול בחזה, היא התעלמה מקיומו. אם היא לא הייתה מתעלמת... הלוואי שהיא לא הייתה מתעלמת.
הגוף זקוק לתחזוקה תמידית כדי להיות בריא ולאפשר לנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים. הוא זקוק לתזונה איכותית, למנוחה ולהתעמלות שעוזרת לו בהתחדשות. הוא זקוק לניקיון, שנפסיק להעמיס עליו רעלים. אבל אנחנו בשלנו. כואבת הבטן אחרי החלות של שבת? לא נורא. כואב הראש? ניקח אקמול. כמה מאיתנו עוצרים את החיים כשהצוואר נתפס כדי לטפל בו? נתפס? ישתחרר. אנחנו אפילו לא טורחים לקחת את הזמן ולעשות אמבטיה חמה. מתי עוצרים? כשיש פריצת דיסק. כמה מאיתנו משנים את התזונה כשהגוף אומר "אני עייף יותר מהרגיל"? אף אחד. למה? בעיקר כי האינסטינקט הבריא־כביכול הוא להוריד עוד שוט אספרסו.
הגוף זקוק לתחזוקה שוטפת, לא לטיפול עשרת אלפים פעם בשנה. זה לא אומר שאנחנו מפונקים, בדיוק כמו שזה לא אומר שהאוטו מפונק כשהוא צריך דלק או תיקון פנצ'ר.
הנפש
דור הסבים שלנו הקים פה מדינה. הם היו צריכים להתמודד עם שפה חדשה, מנטליות שונה, לשרוד בכבוד את המספר על היד או את המעברות. לא היה להם זמן לתהות על קנקן הנפש. הם גם לא ידעו ללמד את ההורים שלנו שלנפש יש צרכים משלה וגם היא ראויה להתייחסות. אבל אנחנו כבר גדלים אחרת והנפש שלנו מקבלת מקום מכובד יותר בסדר היום. הבושה לבקש עזרה נעלמה כמעט לגמרי. הילדים שלנו כבר בצד הקיצון לדור המייסדים. הם כל כך מתבוננים פנימה, שלפעמים אנחנו מחפשים את השלט שישים אותם על 'השתק'.
גם לנפש יש את נורות האזהרה שלה. שימו לב אם התיכוניסט מסתגר בחדר יותר מתמיד, כשהמתבגרת מפסיקה לאכול ומתעסקת יותר מדי במראה, כשהילד מסרב ללכת לגן. שימו לב מתי הלב שלכם צועק פוס ולכו להליכה בים, בפארק, בטבע, או כל דבר אחר שמרגיע ועושה לכם טוב, רק אל תתעלמו.
הזוגיות
את האמת, אני מפחדת שבעלי יקרא את הטור הזה וינחר. זוגיות היא אחת ממערכות היחסים העדינות והארוכות בחיינו. מההורים והילדים אי אפשר להתגרש, מבן הזוג כן. הם לא תקועים איתנו למרות הכול ובכל מחיר. תחזוקה, תחזוקה ואלף פעם תחזוקה. לפעמים פשפש בחדר הופך לפיל רק בגלל הזנחה. כשנזדקן ויהיה לנו זמן נשב לשיחה, נצא למסעדה, נטייל בעולם? השאלה אם תגיעו לכשנזדקן הזה יחד. אחרי שבחתונה צעקנו לעולם "הנה אהוב ליבי שבחרתי מכל הגברים בעולם", אנחנו לא נותנים לבני הזוג את ההרגשה הזאת ביומיום.
מכירים את המשפט "אם אתם אוהבים – שחררו"? אולי אם אתם אוהבים על אמת - תילחמו. תעבדו, תתחזקו! גם אם אין זמן לנסוע לחו"ל, גם אם אין כסף לצאת למסעדה, אפשר לקום מוקדם בבוקר ולדבר על הספה, לכתוב "אני אוהבת אותך" באמצע היום, להביא פרחים לשבת או לעשות מסאז', כל אלו אפשריים ונחוצים לכולנו. צריך רק להקשיב לנורה שהצד השני מאיר: אני צריך ממך משהו אחר, נוסף. אנחנו מחויבים ליזום פעולות שיגרמו לבן הזוג לבחור בנו כל יום מחדש.
מערכות יחסים
כשהנורה האדומה נדלקת אצלכם, תדעו שבצד השני הבעבוע הפנימי כבר בשיאו וסביר להניח שכבר החמצתם את המבול. כמו שאנחנו נוטים להתעלם ולהדחיק את הקשיים בגוף או בזוגיות, כך בדיוק הנטייה במערכות יחסים. אז אם מישהו פותח איתכם איזו היעלבות קטנה, משהו שאמרתם ויושב לו בלב, אל תחשבו "איזה קטנוני". נהפוך הוא. זה הסימן שאתם חשובים לו, שהוא רוצה בהמשכיות מערכת היחסים ושומר עליה נקייה מכעסים. התנהגות פאסיב־פולני־צובר־בלב־אגרסיב שמונעת מאיתנו לנקות את השולחן במסווה של חברות רק תפגע בהמשכה.
מערכת היחסים עם ה'
זו המערכת הקשה ביותר לתחזוק, מהסיבה שהיא תלויה נטו בתחזוקה מצידנו. הצד השני עלול להיראות די דומם, ברמה שאנחנו אפילו עלולים להתבלבל ולחשוב שהוא אינו מעוניין בקשר כלל. אם אנחנו בוחרים ביחסי שלום־שלום מדי פעם או מחכים לא' באלול כדי להיזכר בקיומו, אנחנו נהיה החסרים. אנחנו נרגיש תמידית שהר כגיגית רובץ מעל ראשנו. רחוק מהעין רחוק מהלב. אנחנו צריכים לאחוז בו בכל הכוח בשביל להנכיח אותו בתוך הסתרת המציאות. אז יאללה לתחזק. נסו לדבר איתו. באוטו, במיטה, ביער. או אפילו, רחמנא לצלן, בתפילה.
הלכתי למוסך. הנורה כבתה תודה לא־ל. השאלה היחידה שנותרה היא למה אני דואגת לה יותר מאשר לעצמי. החגים נגמרו, השגרה הנינוחה עוטפת את חיינו. זה הזמן לטפל בעצמנו, לבדוק אילו נורות אומרות לנו להתייחס אליהן. ולכל הנשים שבאוקטובר חשבו שהן עסוקות מדי, לכו להיבדק. ושלא ימצאו אף גוש, אמן.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***