כשאבנר הכהן, כיום בן 62, היה רווק שגר באשקובית במעלה לבונה, הוא הכיר את רעייתו רחל וזו בישרה לו על החלום שלה: עיר האבות חברון. הכהן פחות אהב את הרעיון. "אמרתי לה: מה חברון? מה לכהן בבית הקברות? אין לי מה לעשות שם", מספר הכהן. "היא רצתה להתחתן במערת המכפלה, ואני אמרתי לה: עזבי אותך, אף אחד מהמשפחה שלי לא יבוא לשם", אבל את הבקשה הזאת הוא הסכים לבסוף למלא. למרות החלום על חברון, השנים הראשונות של בני הזוג עברו בבנימין. תחילה גרו בדולב ולאחר מכן עברו לבית אל. את בית הקבע שלהם בנו בבית אל ב'.
מבית אל לחברון, דרך קבר רחל
אלא שרחל לא הרפתה מהחלום גם בחלוף השנים. "היא אמרה לי שוב ושוב: אני רוצה לגור בחברון. בשלב מסוים אמרתי לה: עד עכשיו ויתרת לי. קדימה, עוברים דירה". אלא שהמשימה למצוא בית לזוג הורים ותשעה ילדים לא הייתה פשוטה. "עשינו טיול בכמה מהיישובים של הר חברון עד שמצאנו בית נחמד עם שתי קומות, ג'קוזי ובריכה". אבל זו לא הייתה התחנה האחרונה. "אחרי כמה זמן היינו בשמחת תורה בשכונת אברהם אבינו בחברון. הבן של הרב לוינגר פגש את אשתי ואמר לה שיש לו רעיון למקום שנוכל לגור בו באזור. הוא הביא אותנו לגבעת גל. אשתי החליטה שכן, ותוך חודש עברנו. שם גרנו זוג הורים ותשעה ילדים באוטובוס. מאוחר יותר אשתי שאלה את הילדים: איפה היה לכם יותר טוב לגור, בבית עם שתי הקומות, הבריכה והג'קוזי או באוטובוס? כל הילדים אמרו לה: באוטובוס", צוחק אבנר.
לא הפריע לך לעבור מווילה לאוטובוס?
"לי אישית לא משנה איפה אני גר", עונה הכהן. "אני תמיד אומר: אם לאישה טוב ולילדים טוב, אני זורם. אני יכול לגור בכל מקום. גרתי במעלה לבונה באשקובית קטנה בתור רווק, גרתי בדירונת בבית אל תקופות ארוכות, הצד של איפה לגור לא הטריד אותי. כשלעצמי אני צעיר ברוחי, לא מסתכל על הקשיים". החיבור ליישוב הארץ הוא יסוד חזק שעובר במשפחת הכהן מדור לדור: "הסבא רבא שלי, רבי משה כלפון הכהן, רבה של ג'רבה, חיבר ספר שעוסק בשאלה איך לבנות מדינה יהודית על כל מה שמשתמע מכך, כולל מוסדות, בתי משפט וכל המערכות".
המורשת של הסבא הגדול חלחלה עמוק, וילדיהם של אבנר ורחל הכהן - רועי צאן, בחורי ישיבות ואנשי בנייה - מחוברים לארץ ישראל בצורה מיוחדת. שניים מבניו עובדים בחנות גדולה לחומרי בניין בגוש שילה, שבנו שריה הכהן הוא אחד מבעליה. גם אבנר עצמו מתפרנס מחנות דומה בקריית ארבע.
הקשר עם גבעת גל הסמוכה לחברון, כך מתברר, לא נבנה ביום אחד. הוא החל לקרום עור וגידים עוד בשנים שבהן בני הזוג הכהן גרו בבית אל. "כשגרנו בבית אל, בימי אוסלו האפלים, היינו מארגנים אוטובוסים לחברון כי אנשים חששו לנסוע לשם בגלל הפיגועים. גייסנו אנשים מבית אל שיבואו לשבתות להכנסת אורחים חברון", מספר הכהן. "היינו משכנים אותם במלון אורחים בשכונת אברהם אבינו, וגם אנחנו היינו באים בדרך כלל לשבתות הללו. האמת, כשהגעתי בפעם הראשונה לחברון פחדתי. כל אחד מכיר את הערבים שלו", הוא צוחק.
ציר פעילות נוסף של המשפחה היה ארגון שבתות בקבר רחל. "הייתי מנהל אחזקה של הישיבה התיכונית בבית אל ואחראי כשרות, ובכל פעם שהיו שאריות בישיבה הייתי לוקח בשר, עופות ואורז לשבת בקבר רחל ומארגן קבוצות שיבואו לצומת גילה". הצבא אסר אז על יהודים להיכנס לקבר רחל, בפרט בשבתות, אך הכהן לא התייאש. "אני ואשתי ארגנו אוכל ושלחנו אותו עם נהג לקבוצה של בני ישיבה שמגיעים בכל שבת, תוך שהם מנהלים מלחמה לפתוח את קבר רחל. הם היו הולכים ברגל עד הקבר, הצבא מחזיר אותם והם מנסים להיכנס, כך בכל שבת. לאט לאט נתנו יותר אישורים והתפתחה במקום ישיבה".
בעקבות הקשר שנוצר עם חברון בשבתות האירוח, הגיעו בני המשפחה לגבעת גל, שם הם מתגוררים כבר שני עשורים. "היום אנחנו כאן עשרים משפחות, יותר מדויק: תשע עשרה ומשפחה נוספת שצריכה להיכנס. בהתחלה הקים את המקום נוער קריית ארבע והר חברון, נוער שהיו לפני צבא, ולאט לאט הם התפזרו, חלק לצבא וחלק לישיבות. הגענו בזמן הנכון, בדיוק כשהכול פה עמד להתרוקן. הציעו לנו לבוא לכאן, והחלפנו את בני הנוער שעזבו. זוג צעיר שגר איתנו בהתחלה עזב לאחר זמן ונשארנו היחידים בגבעה".
הכהן מספר על הקשיים שהיו מנת חלקם, זוג בשנות הארבעים לחייו עם תשעה ילדים שגר לבדו בגבעה. "לגור בגבעת גל זה לגור במקום ממש מבודד, ובמיוחד שהיינו שם לבד בהתחלה. היה לי נשק ומכשיר קשר, זהו. באותה תקופה איבדתי מקום עבודה מסודר, פרנסה מסודרת, ובאזור קריית ארבע-חברון לא הייתה עבודה". הבית שלהם, או בשמו האחר – האוטובוס, שימש גם כבית כנסת שבו התפללו בכל ליל שבת קבוצות שהגיעו אליהם מקריית ארבע כדי לחזק. בתחילת הדרך גם לא הייתה נוכחות צבאית בנקודה, ורק לאחר שמשפחת הכהן הפעילה לחץ ודרשה אבטחה נכנס צה"ל למקום בהדרגה. לצד הקשיים ראה הכהן יתרונות רבים במגורים בגבעה. "היינו מארחים הרבה בשבתות, כל הזמן חיילים, משטרה, סיורים וכיתות שבאו אלינו לשבת. זה דבר שאף אחד בגזרה לא זכה לו, אולי חוץ מאנשי חברון".
התפתחותה של קריית ארבע לכיוון גבעת גל מעוררת את החשש לפינוי הגבעה מכיוון אחר. "יש פה קרקעות מאושרות, אז הרשות המקומית רוצה לבנות פה וזה אומר לפנות אותנו. כרגע אנחנו שורדים, אבל לרשות המוניציפלית יש תוכניות להרים מדורגים. בעיה".
המצב בגבעת גל כיום משופר לאין ערוך ממה שחוותה המשפחה בשנים הראשונות. "כיום יש לנו בגבעת גל עשרים משפחות, פינה לחייל, בית כנסת מסודר, תפילות כל השבת, ברוך השם התפתחנו. יש בגבעה קבוצה גדולה של חבר'ה מתנועת נחלה, מתלמידי הרב עוזי שרבף, כולל הבן שלו, צבי אלימלך. הרב שרבף הוא הרב של הגבעה מבחינה רשמית. כל הזמן מגיעים לגבעה תיירים. אפילו האוטובוס שלנו הוא אטרקציה".
כשהכהן מדבר על האוטובוס הוא לא מתכוון לאוטובוס הישן, שעדיין עומד בגבעה ומשמש כדירה לבנו אברהם, אלא לביתו שלו היום, שבנוי משלוש מכולות, אוטובוס ובנייה קלה. "בנייה מאוד מעניינת. האוטובוס שלנו הוא אטרקציה, מוזמנים לבוא לבקר".
להיפרד מהקיטלוגים ולהשפיע באמת
לפני שבע שנים חייו של שלמה שור, עובד הייטק, אז בן 45, נשוי ליהודית ואב לעשרה, נראו סטנדרטיים למדי אחרי 21 שנות מגורים בקריית ארבע בבית בנוי לתלפיות. אך משהו בו רצה שינוי. "הרגשנו שקריית ארבע כבר הייתה כל כך גדולה, שאין לנו באמת שום השפעה. אפילו שהיינו חברים בוועדה שהייתה אמורה לקבל החלטות בענייני חינוך, הכול נקבע למעלה במועצה. הרגשנו שאין לנו יכולת להשפיע, ואנחנו אנשים שאוהבים להשפיע ולהיות בעשייה", מספר שור על הסיבה לעזיבה.
שור, בוגר ישיבת שבי חברון, רצה גם לצאת מהקיטלוג הידוע שלו. "הייתי מקוטלג, כי אם אתה משבי חברון ברור מה אתה חושב, מה אתה מצביע בבחירות המקומיות ובאיזה בית כנסת אתה מתפלל", מתאר שלמה. "נמאס לנו מהסטיגמות, רצינו מקום שנהיה משוחררים ונפעל איך שאנחנו מבינים, בלי שום קשר למקום שבו למדנו, שנחיה איך שאנחנו חושבים שנכון לעשות".
שלמה ורעייתו יהודית חיפשו מקום, ולבסוף מצאו את המענה באחיה שבגוש שילה, מיישובי ההתיישבות הצעירה. "קלטנו שבאחיה אין קיטלוגים. יש שם אנשים מכל מיני מקומות וקצוות מבחינה רוחנית, מיקס אחד גדול שבו אתה יכול לעבוד את ה' איך שאתה חושב ומתאים לך, ויחד עם זאת להיות חלק מהחברה. זו נקודה מאוד חשובה לנו שלא מצאנו אותה במקומות אחרים", מספר שור. "זו הייתה החלטה חברתית אישית, לא החלטה אידיאלית במובן של ארץ ישראל, כי קריית ארבע זה לא פחות ארץ ישראל והיינו קשורים לחברון", מדגישה יהודית.
המונח התיישבות צעירה לא הרתיע אותם. "גם אנחנו צעירים", אומרת יהודית בחיוך, ושלמה מוסיף: "היישוב בן 25 שנה כבר. ובכלל, ההגדרה של ההתיישבות הצעירה היא לפי מספר המשפחות, לא לפי גיל התושבים".
משפחת שור מצאה את אחיה כמקום המתאים לבנות בו את ביתה גם במובן המילולי ביותר: "אפילו שהיה לנו בית בקריית ארבע, רצינו לבנות בית. בהתיישבות הצעירה זה אחד המקומות האחרונים כיום שיש בנה ביתך, והבנו שזהו חלון ההזדמנויות האחרון שלנו מכל הבחינות. בדיוק הבת הגדולה סיימה שנתיים שירות בשילה והבן גמר תיכון, והיו לנו כמה התחלות חדשות של גן ובית ספר אצל הילדים. אם היינו מחכים עוד שנה או שנתיים זה כבר היה מאוחר מדי".
המעבר ובניית הבית החדש היו כרוכים גם בסיכון כלכלי: הם עזבו את הבית הבטוח בקריית ארבע והשקיעו את כספם בהתיישבות הצעירה שטרם הוסדרה, כך שהבית החדש עלול חלילה לרדת לטמיון באבחת החלטת בג"ץ או המינהל האזרחי. "לקחנו כסף בטוח מקריית ארבע ושמנו אותו על קרן הצבי. יש לנו ביטחון מלא בקב"ה, ברור לנו כשמש בצהריים שחשוב לבנות. הצמיחה של היישוב עצרה למעשה את ההתפשטות של ג'אלוד, הכפר הסמוך. ברור לנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון מבחינת הקב"ה".
המעבר היה מאתגר גם מבחינת התגובות של הסביבה. "לחברים שלנו היה מאוד קשה. ההורים שלנו חשבו שקרה משהו ובגלל זה אנחנו בורחים כביכול", מספרת יהודית. "בסוכות ישב הגיס שלנו מקריית ארבע אצלנו בסוכה ואמר לנו: אני לא מבין, מה אתה עושה?" מוסיף שלמה.
מכשול נוסף בדרך למעבר היה התנגדותם של חבורת הילדים, שחלקם כבר מתבגרים. "הבנות הגדולות היו אומנם בעד, אבל הבנים הגדולים היו בהדחקה מוחלטת עד הרגע האחרון: 'אין סיכוי שאתם עושים את זה' או 'אתם לא תראו אותנו בשבתות', הם היו אומרים לנו. אפילו שארזנו במשך חצי שנה הם לא האמינו. 'אתם תראו שאנחנו לא עוברים', הם אמרו, ובשל כך הם לא ארזו שום דבר. המובילים עלו לחדר שלהם, ראו שכל הארונות מלאים ופשוט זרקו הכול לתוך שקיות זבל".
האתגרים לא נגמרו ביום שבו נחתו באחיה. כשהגיעו ליישוב החדש התברר שמקום המגורים אינו מותאם לגודלה של המשפחה הברוכה. מי שנחלץ לעזרתם היה קבלן בן קריית ארבע. הוא שינה תוכניות למענם ובתוך שלושה וחצי חודשים בנה בשבילם בית זמני. בחודשי הבנייה הללו נאלצו בני המשפחה להתחלק לשניים ולגור בקרוואן ובדירה קטנה רחוקים זה מזה, באחד גרו ההורים והילדים הקטנים ובשני הילדים הגדולים. "עזבתי את העבודה שלי כמורה לביולוגיה כעשרים שנה באולפנת קריית ארבע והתחלתי מיד לנהל את המשפחתון של היישוב, שמנה אז בסך הכול 36 משפחות", נזכרת יהודית, "וכדי שנצליח גם לעבור דירה וגם להתחיל את השנה במשפחתון, משפחות נרתמו למיין ספרים ומשחקים. היה חשוב לאנשים שהכול יצליח במשפחתון".
מה תורמים המבוגרים ליישוב צעיר?
שבע שנים אחר כך, שלמה ויהודית שמחים ומודים בלב שלם על ההחלטה לעבור לאחיה, ומתארים כיצד גם החששות של הילדים התבדו. "הילדים מאוד הודו לנו. הגדול מיד התחיל לעבוד אצל קבלן מאחיה וחצי שנה אחר כך התגייס, ושני האחרים התחילו להיות מדריכים בסניף ביישוב קידה הסמוך. פה לא היה סניף. הם התחברו לנוער קידה והיה להם טוב. זה חסד אלוקי מאוד גדול שהעביר אותנו לפה. טוב לנו", מסכם שלמה, "לרוב הילדים רוב הזמן טוב. כמובן, כמו בכל דבר, לא תמיד הכול מושלם. יש לנו בת שהיא יחידה פה במחזור שלה, או בת גדולה שאין לה מה לעשות פה. אבל גם הבנים שאמרו שהם לא יישארו פה בשבתות, עכשיו היינו צריכים להכריח אותם לצאת מהבית לשבתות. המעבר עשה למשפחה שלנו מאוד טוב. מרגישים שהקב"ה שלח אותנו מקריית ארבע ושם אותנו פה". החיבור של הילדים למקום הפך עמוק יותר כששידוכיהם של שני הילדים הגדולים הגיעו בזכות המגורים באחיה.
יהודית זוכרת שיצאה בוקר אחד מתפילת ותיקין ושאלה את עצמה: "יישוב קטן ושקט עם 36 משפחות, אנחנו עשינו את זה?" וכעת היא עונה: "כוח יותר חזק הביא אותנו לפה. הרי אנחנו היינו כאלו מרובעים, לא זזנו 21 שנה לשום מקום. מאז שהתחתנו גרנו בקריית ארבע. עד עכשיו הילדים אומרים שבזכות השינוי שעשינו הראינו להם שאפשר לעשות שינויים בחיים".
פער הגילים ביניהם ובין מרבית תושבי היישוב, שגילם נע סביב שלושים, גדול. אבל לשניים גם זה לא מפריע: "היה לאחרונה ערב גברים ושיחקתי כמו כולם. בא אליי מישהו ואמר: אני מאוד מעריך את זה שגם בגיל שלך אתה מרגיש בנוח איתנו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל מצד שני עשיתי את חשבון הגילים והוא צודק. שואלים אותי על זה, ואני עונה שזה באמת לא משנה לי. כשאני מתבונן בכך זה באמת פלא שמיד הרגשתי חיבור לכולם ולא הסתכלתי על אף אחד באופן שונה".
יהודית שור אומנם הגיעה ליישוב עם עשרה ילדים, אך בנה האחד עשר נולד באחיה. "אותו דבר כמו משפחה נוספת כאן, אלישע וחיה רבינוביץ', שהגיעו לפה לפני שני עשורים עם עשרה ילדים והאחד עשר נולד פה. בזכות הילד הקטן שלי אני עדיין בגני שעשועים עם הנשים". יחד עם זאת, מדי פעם גם ליהודית מתגנבים הרהורים על פערי הגיל. "לפעמים, ממש מעט, למרות שאני מסתדרת עם כולם ומתחברת לכמה נשים, אני מרגישה שאין לי מישהי בגילי. הן בשלבים שונים ממני".
החיים באחיה הביאו לבני הזוג שור לא רק אידיליה משפחתית, אלא גם את ההשפעה החברתית והחינוכית שייחלו לה. "באתי עם רצון להיות שותף, ואני חושב שעם השנים הצלחנו להיות שותפים ביישוב בריא בלי פוליטיקה. כל המהלך השפיע עליי המון, הצלחתי להשתחרר מהקיטלוג שהיה לי ולהיפתח לדברים אחרים. מי היה מאמין שאני אלמד עם אנשים מ'תורת החיים' או חב"דניקים. למרות שיש פה פערים בין הסגנונות, אנחנו מצליחים להרים פרויקטים ביחד. בחיים לא חשבתי שאארגן התוועדות חסידית, למשל. אנחנו יודעים למצוא את המכנה המשותף המרכזי ולזרוק את השטויות".
שור גם שותף לעשייה ביישוב במסגרת ועדת נוער, וכמו כן היה חלק מוועד בית הכנסת והמזכירות. כיום הוא מרכז שיעורי תורה ביישוב, וכבר שבע שנים מוביל את כולל יום שישי. גם יהודית מרגישה שהגשימה את החלום להשפיע: "ההשפעה שלי יותר נשית, ברבדים אחרים. אני גם כן בוועדת נוער, אבל בעיקר מול נשים שצריכות משהו. המון השפעה של אחת לאחת, דיבור, לימוד שמירת הלשון וקידום ביקורי הבית ליולדות. כיום אני מטפלת ברפואה אלטרנטיבית ומעבירה סדנאות ברוקחות טבעית ואני בהחלט עוזרת בתחום הזה במה שאפשר".
כמבוגרים של היישוב הם גם מאצילים מניסיונם על הדור הצעיר. "אנחנו מזמינים הרבה משפחות חדשות, חלקם בגיל של הבת שלנו ורוצים להכיר כמה שיותר", אומרת יהודית בחיוך. "אני מסתכל על כולם כשווה בין שווים, כי באמת אין הבדל", אומר שלמה. "אומנם יש לי קצת יותר ניסיון בהקשר לילדים בגיל ההתבגרות והדבר משפיע על התרומה שלנו לוועדת נוער. יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר, עברנו דברים. בתחילה לא ראיתי את עצמי בתור מישהו שיכול לתקשר עם הנוער, אבל בדיעבד כמשפחה המאמצת של כיתות ט'-י"ב אני רואה עד כמה הניסיון עם הילדים שלי נותן לי כלים להבין אותם ולתת להם תחושה שאני מבין אותם", חותם שור.
"הנוער קרא לנו, אז באנו"
מתברר שהאומץ לעבור להיאחזות קטנה אינו שייך רק לדורות הקודמים, דוגמת סיפורן של משפחות הכהן ושור. לפני שלושה חודשים בלבד קיבלה משפחת אורבך מכרם רעים החלטה דומה, ולא פחות אידיאליסטית. נפתלי אורבך (39), בנו של הרב איתמר אורבך, מוותיקי הר"מים במרכז הרב ולשעבר רב היישוב חשמונאים, ורעייתו רחלי, בתה של חברת הכנסת אורית סטרוק, עברו עם ששת ילדיהם להתגורר במאחז מעוז אסתר שבבנימין. משפחת אורבך עזבה את ביתה ביישוב כרם רעים לאחר שהתגוררה בו במשך תשע שנים, ועברה למעוז אסתר כחלק ממה שהם כינו "האתגר ההתיישבותי הבא".
הנערות והנערים המתגוררים במעוז אסתר ומתמודדים אחת לכמה זמן עם הריסת המבנים במאחז, לא רגילים למחזה של משאית הובלה שפורקת ציוד של משפחה שלמה שמצטרפת למגורים במקום. "היה מאוד נחמד בכרם רעים, אבל כבר כמה שנים חיפשנו את המקום הבא. לא ידענו מה ואיפה, התלבטנו", מספר אורבך. "איך נולד הרעיון לבוא דווקא למעוז אסתר? מהנוער פה. הם שלחו לנו הודעות אם אנחנו יכולים לפרסם בכרם רעים שמחפשים במעוז אסתר משפחות, אמרנו להם: אנחנו מחפשים מקום חדש, נראה אם זה מתאים". אורבך מספר כי שמע בתקשורת על פינויים תכופים במקום, אך לאחר שראו שיש מים וחשמל, והמאחז עומד על תילו נכון לעכשיו, "היה נראה שזה אפשרי. השיקול העיקרי היה לחזק את הנוער, זו הסיבה שעברנו".
ביומיום הם אומנם עסוקים בעבודה ובגידול הילדים, אך עצם נוכחותם ופעילותם בגבעה תורמות את תרומתן. "אנחנו לא עושים פעילויות מיוחדות", אומר אורבך, "אנחנו גרים כאן כמשפחה ויש לנו שגרת חיים נורמלית, וזה דבר שמחזק את המקום".
כרגע גרות במעוז אסתר שש משפחות, כולן צעירות מאוד. הזוג אורבך הם המבוגרים ביותר. הילדים הגדולים הולכים בחופשיות לחברים בכוכב השחר הסמוך. "אנחנו מסתדרים עם הכול, חשוב לנו יישוב ארץ ישראל". הם מארחים חברים והורים, ונערכים גם לקליטת משפחות נוספות. "יש עוד משפחה שחושבת לעבור בקיץ, הם הכירו אותנו דרך בית הספר והגיעו לראות. אנחנו קולטים, מי שרוצה לבוא מוזמן".
האם ישרדו במקום עד הפנסיה? אורבך לא יודע להשיב: "שאלה טובה". אבל כך או אחרת, הוא ממשיך לחשוב אסטרטגית על הקמת יישובים חדשים. "שאלתי את עצמי, לאור העובדה שיש ממשלה חדשה, אולי צריך ללכת בגדול ולהקים שלושים וארבעים גבעות חדשות, כולל בשטחי B ו־A. צריך לדחוף לכך מכל מיני כיוונים", משרטט אורבך את החלום הגדול, שאותו הוא מגשים גם בחייו הפרטיים.
***