באחד מחגי החנוכה, כשהילדים שלנו היו קטנים, התכוונו לקחת אותם לצריף בן גוריון שבשדה בוקר. קצת ציונות, קצת מורשת ומזג אוויר בטוח, יחסית לעונה.
רגע, תהינו בינינו לבין עצמנו, אבל מייסד המדינה שלנו הוא אדם שיש בו גם צללים. מה עם אלטלנה ומה עם הסזון? ומה עם חילון עולי תימן שהיה בתקופתו והיחס לעולי ארצות ערב שנזרקו ממשאיות בנגב ובגליל בניגוד לרצונם? האם אנחנו יכולים לספר לילדים על האיש וגדולתו, על האומץ שלו, על החלוציות והפשטות והציונות הגדולה בלי לספר להם שיש מאחוריו גם 'אבל' גדול ומהדהד? התייעצנו עם חבר, היסטוריון ואיש חינוך, שאמר לנו: קודם תבנו את המיתוס, את היחס המעריך לאיש ולפועלו, ורק מאוחר יותר, כשהילדים יגדלו, דברו איתם גם על הביקורת ועל המורכבות, על כך שהיו בו צדדים טובים וצדדים פחות טובים. וכך עשינו.
אין במה לבעוט
פעם זה היה עולמנו. גדלנו על מיתוסים, על טובים ורעים, על נכון ולא נכון. התהלכנו בעולם בביטחון. היו ציונים ואנטי־ציונים, הייתה שאיפה לבנות את הארץ והאויבים מבחוץ היוו סכנה, היו כמה ערוצי טלוויזיה שאמרו אמת אחת ואנחנו צעקנו שהתקשורת עוינת, היה ימין והיה שמאל, היה איש והייתה אישה.
האמיתות שהנחילו לנו ההורים היו כל כך ברורות, שיכולנו למרוד בהן בנחת. להניף יד בזלזול על הדור הקודם, לבעוט באמונות שלהם עד שכאבה הרגל, לדפוק את הראש עד שיישבר הקיר, או עד שאנחנו נישבר, ולסלול לעצמנו דרך נפרדת שבסוף, לרוב, הייתה דומה לדרכם של ההורים. ספרי גידול הילדים היו רלוונטיים עד לפני עשור או שניים, אבל נדמה שהיום המציאות כבר לא מתאימה להוראות שכתובות בהם. היא כותבת את עצמה בעט מהיר ומספרת סיפור אחר. קודם כול שכבר אין במה לבעוט.
בשבוע האחרון אני מתהלכת ושתי צעקות גדולות מהדהדות בתוכי. הראשונה היא: תחזירו לי את התמימות. תחזירו לי את העולם שהיה לי קודם, שיכולתי ללכת בו בשאננות. לקום בבוקר בלי להתלבט, לשמוע חדשות בלי לקמט את המצח ולהפעיל את גלגלי המוח ולנסות ולהבין לאיזו מגירה שייכת הידיעה החדשה, לטוב או לרע, מי טועה ומי צודק ואיך הטוב הפך לרע ואולי הוא בכלל לא רע.
ואז מיד עולה בי הצעקה השנייה ומטלטלת אותי מבפנים: מה יש לך? זה הרי כל כך חשוב. את גדלת בסביבה מחבקת ותומכת וזכית שהרע יהיה רחוק ממך ותוכלי לסמן אותו ולא להתקרב. אבל כל כך הרבה אנשים נתקלו ברוע ובהשתקה ובטיוח, וכל כך הרבה אנשים הלכו לאיבוד בתוך העולם הישן של פעם, שלא ידע להיות סובלני ולא ראה מספיק את מי שלא התאים לזרם ונאלץ להפסיק לזרום או שהיה מוכרח לחתור חזק בניגוד לכיוון בשארית כוחותיו, אם היו לו.
ואנחנו הרי יודעים שהעולם מתקדם לקראת ההשתלמות וההשלמה שלו, שבכל יום הוא נעשה טוב יותר. כן, גם אם יש קשיים עצומים בדרך, גם אם נדמה לפעמים שחזרנו לעמדת תוהו ובוהו, גם אם האמיתות הקודמות מתנפצות בקול רעש גדול. וזה בדברים הגדולים והקטנים, בעמדה שלנו כלפי המודרנה על הבשורות שלה והמורכבות שבה, וביחס שלנו לדמותה היהודית של המדינה, ובמקומן של נשים בתוך עולם התורה. וכל הנושא של זכויות פרט ושוויון וסובלנות והכלה, ביטויים יפים כל כך שחלקם מתהפכים על יוצריהם ויוצרים עולם הפוך. אנחנו חווים התנגשות טקטונית בין ערכים, בוררים בעמל את המוץ מהתבן, ולא תמיד יודעים: זה מוץ? זה תבן? והעוגנים שבריריים כל כך. ויש מנהיגים, אבל הם מחזיקים בעמדות סותרות ואנחנו כבר לא יכולים ללכת אחרי איש בעיניים עצומות (בעצם, אולי מעולם לא היה נכון לעשות את זה) ונשארנו אנחנו לעצמנו בתוך עולם גדול ומבלבל.
אורות גדולים וצללים איומים
ואולי זו הסיבה שאנשים היו חייבים לחרוץ דין. להגיד לעצמם, גם אם הם רחוקים מאוד מהרב טאו או מהמתלוננות עליו, שיש מי שצודק ויש מי שטועה. כי הרי יש אמת בעולם, לא? אז היו שבחרו לצדד במתלוננות ולהכריז על כך שהצדק איתן והכול כבר הוכח ואין מה להוסיף. והיו שטענו שהכול עורבא פרח והמצאות שאין להן שחר, ושתיהן דרכים לא נכונות ללכת בהן. אנחנו נדרשים להימתח מאוד ולהכיל מורכבות גדולה. לתת מקום למתלוננות, לחבק אותן בכאבן, לא להשתיק, לא להאשים, לא לזלזל, ובד בבד לדעת שהאמת צריכה להתברר לא על סמך שמיעת העדות, ולא על סמך הקשבה לריאיון או תמיכה חברתית, אלא אחרי חקירת משטרה (זה מה שיש לנו חברים, אין מקום אחר, וצריך להתפלל בכל לב על החוקרים ועל הצדק).
אבל באותה מידה אסור לנו לומר שזה לא יכול להיות, שיש אנשים שלעולם לא טועים ולעולם לא עוברים עבירה. אולי פעם היינו תמימים, אבל כבר עברנו מספיק נפגעים ומספיק רבנים ומנהיגים ואנשים צדיקים שבין האורות הגדולים שלהם התגלו גם צללים איומים. רבנים שאמרו דברים מעין אלה בימים האחרונים, משתיקים את תלמידיהם ובני קהילתם שנפגעו (ויש כאלה, סטטיסטית) ואומרים שיש אנשים חסינים מפני חטאים ומפני הדין. האם אנחנו חוזרים אחורה להסתרה? האם זו דרכה של תורה?
כן, גם בפרשה הזאת, כמו בכל כך הרבה פרשות ומקרים ואירועי חיים, אנחנו נדרשים ללכת על חבל דק ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא יודעים. זה קשה. בסוף אנחנו רוצים ללכת על קרקע בטוחה ולא על שכבת קרח דקה, מתנדנדת, כשאנחנו לא יודעים היכן האמת והיכן השקר. אבל כנראה שאנחנו צריכים ללמוד לחיות גם באופן הזה, הלא מאוד בטוח. מציאות של הרבה סימני שאלה ומעט סימני קריאה. אני מקווה שנלמד גם לתת לדברים לשקוע, ונדע לעכל את המציאות לאט ולא במהירות הקלדה של פוסט. הרי בסוף האמת תצא לאור.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***