דון קישוט

"שלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה", אמרו חז"ל אז מי אני שאתווכח, אבל מאז שהבת שלי הודיעה שהיא מתחתנת (לא סתם הודיעה, אפילו מצאה חתן) גיליתי שיש עוד שותף. ליתר דיוק שותפה. בעצם שותפות: החברות של הכלה.

חלוקת העבודה בינינו מתנהלת בשוויון כמעט מוחלט: אנחנו ההורים דואגים למימון, לאולם, לאוכל, להזמנות, לשמלת הכלה, לשבת שבע הברכות, לדירה ולעוד עניינים לא ממש חשובים. הן, מצידן, דואגות לקשט את החדר של הכלה. שווה בשווה. ושלא תחשבו שקישוט הוא עניין פשוט. ממש לא. אצל בנות קישוט זה לא רק קישוט, זה יציאה למבצע בסדר גודל דון קישוטי. זה עסק רציני שדורש התארגנות, הכנה, הכלה, הדרה של הכּלה (אסור שהיא תדע שמקשטים לה את החדר למרות שבפועל היא יודעת) והרבה תכנונים ותהיות, ניסויים ותעיות ושאלות ותשובות בענייני קישוט. למה? כי שו"ת.

הכול מתחיל כמובן כשהנערה מעלה בתפוצת נאט"ו תמונה שלה עם טבעת, מה שגורר בכל קבוצות הווטסאפ שיש בהן בנות תגובות בסגנון "יואאאאאוווו!!!!", "איזההההה מדהההההים!!", "מזזזזזללל טובבבב אחותי!!!!!" והמון לבבות ופרחים ואימוג'ים שאף אחד לא מבין. מיד אחר כך כל הבנות עוברות לקבוצת ווטסאפ חדשה שבה נמצאות כל הבחורות בעולם חוץ מהכלה (למרות שהיא יודעת והן יודעות שהיא יודעת שהן יודעות שהיא יודעת אבל אף על פי כן מתנהגות כאילו היא לא), ובלי להפסיד זמן הן מתחילות לתכנן מה עושים ואיך עושים ומתי עושים ואיפה עושים, תוך כדי איתור החברים של החתן המיועד וצירופם לקבוצת הווטסאפ הסודית שכולם יודעים עליה חוץ מהחתן והכלה, שלמעשה יודעים הכול אבל משחקים אותה כאילו הם לא.

הלוחמות הסודיות של היקו"ם

החברים של החתן הם בדיוק, אבל בדיוק כמו החברות של הכלה, רק להפך. כבר כשהחתן הנרגש מעלה את התמונה המשגעת עם הארוסה והטבעת משתרר שקט מתוח בקבוצה של הבנים, מפני שהם לא יודעים אם צריך להגיב וגם אם כן הם לא יודעים איך להגיב. רק אחרי עשרים דקות בערך מתעשת אחד מהם, ובהתרגשות רוטטת מלאת טקט הוא כותב:

"לא הבנתי. מי זאת בתמונה?"

למרבה המזל יש בקבוצת הווטסאפ גם בנים שמבינים עניין, ואחד מהם מציל מיד את המצב וכותב לו:

"אחי 'סתכל מה יש לה על היד..."

וההוא שקודם לא הבין כבר מבין עכשיו הכול, זאת אומרת מבין עוד פחות ממה שהבין קודם, וכותב:

"היא עשתה ציפורניים?"

ואז יש שקט במשך שתי דקות עד שמישהו אחר כותב לחבר שנלכד ברשת, כלומר זה שהולך להיות חתן:

"כאילו מה, אחי, התארסת?"

"כן אחי, ראית מה זה", כותב החתן, והחברים, שסוף סוף נופל להם האסימון, מגיבים בשלל ברכות מקוריות ויצירתיות, ככה:

"מזל טוב".

"מזל טוב".

"מזל טוב".

"מזל טוב".

"מזל טוב".

וכיוצא בזה וכן הלאה. חוץ מאחד מקורי במיוחד שכותב:

"לא נורא אחי, כולם נופלים בסוף".

ובזאת הם חוזרים לענייניהם ושוכחים מכל העניין. כלומר הם היו שוכחים מהכול אילולא החברות של הכלה היו מכניסות אותם לקבוצת הווטסאפ הסודית שאף אחד לא יודע עליה חוץ מכולם.

למה צריך קבוצת ווטסאפ סודית? בשביל לחלק משימות כמובן. המשימה הראשונה היא, כאמור, פשיטה בעורף האויב (והאויבת) כדי לקשט את החדרים שלהם בבלונים ותמונות ולבבות ושוקולדים ובובות קטנות צמריריות וכל מיני צ'ופרים קטנים שבנות משוגעות עליהם ובנים משתגעים מהם. תחת שם הקוד "קשוט עצמך" מנהלות הבנות מבצע צבאי מורכב, שבמסגרתו הן אוספות מודיעין מדויק על תנועותיה של הכלה, וכאשר היא לא נמצאת בבית פורצות לביתה לוחמות היקו"ם (יחידת קישוט וצ'ופרים מיוחדת), כובשות את החדר והופכות אותו למוזיאון שכולו ספירה לאחור לקראת החתונה, כדי שהבחורה לא תשכח בטעות לאיזה סיפור היא הכניסה את עצמה. בינתיים, הבנים מקשטים את החדר של החתן. זאת אומרת הם היו מקשטים אותו אילו הם היו מצליחים להבין למה צריך את השטויות האלה, אבל הם לא.

במקביל הבנות מכינות שיר, ריקוד ושורה של סרטונים שבהם כל מיני אנשים חפים מפשע מתבקשים לצלם את עצמם בתנועות מוזרות שמטרתן להזכיר לחתן ולכלה כמה זמן עוד נשאר להם כרווקים מאושרים, כאילו שהם לא זוכרים לבד. כשהן שואלות את הבנים איך מתקדמות המשימות שלהם מול החתן, הבנים עונים בהתלהבות בלתי מוסתרת:

"אילו משימות?"

"המשימות שאמרנו לכם לעשות לקראת החתונה, נו!" מתעצבנות הבנות.

"אמרתן לנו לעשות משימות?"

"נו בחייאת", מצרפות הבנות אימוג'י נואש, "כתבנו את זה בפירוש בקבוצה כשצירפנו אתכם אליה!"

"אה, צירפתן אותנו לקבוצה?"

הרי ממה נפשך, אם החתן הביא על עצמו את החתונה זו בעיה שלו, לא שלהם. ואם הוא כבר נפל ברשת למה עוד לקשט אותה. בחתונה עצמה הם ירקדו וישירו ויעשו הרבה שמח, עד אז תנו לראות כדורגל בשקט. הבנות רוצות לקשט? שיקשטו, הן הרי שותפות. גם אני, בתור אחד השותפים (האבא, נראה לי), מתרגש ומעריך מאוד את החברות שיוזמות את כל המבצעים החשובים האלה. אם כי בתור בן אני ממש לא מצליח להבין למה. אבל זה בסדר, כי גם אשתי לא מבינה איך אני לא מבין.

מסי לומד רמי

חמישה דברים שלמדנו מהשבוע הראשון של גביע העולם בכדורגל:

1. למערב הפרוגרסיבי יש ערכים מאוד מוצקים, אחד החשובים שבהם הוא לכבד את האחר ואת הערכים שלו בשם הסובלנות וההומניזם. כנראה בגלל זה פיפ"א קיבלה בהבנה את ההחלטה של קטאר לאסור שתיית משקאות אלכוהוליים, לאסור הנפה של דגלי הגאווה ובאופן כללי לאסור כל מי שלא יתנהג בדיוק כמו שהקטארים רוצים. וזה ממש לא קשור לכסף הגדול שקטאר שילמה לפיפ"א, זה הכול עניין של ערכים.

2. לכן, אגב, השמאל הפרוגרסיבי אצלנו גועש ורועש מההחלטה הקואליציונית להתיר לקיים אירועים בהפרדה בין נשים לגברים, כי הוא מאוד מכבד ערכים של אחרים, אלא אם כן אלה ערכים של יהודים.

3. ישראלים שנסעו לקטאר (למה?) מדווחים שכל מיני אנשים, לא נגיד ערבים, מתייחסים אליהם בעוינות ומקללים את כל היהודים בישראל ובעולם ובחלל החיצון ובכלל. חבל מאוד שהם לא מבינים שזו לגמרי אשמתם, הכול יסתדר אם כל היהודים יפסיקו כבר לכבוש, לנצל ולנשום.

4. למרות שקטאר נמצאת מטר מאיראן ושומרת איתה על יחסים ממש טובים, אוהדים איראניים הפגינו נגד משטר האייתולות ושחקני איראן שתקו בהמנון כמחאה נגד השלטון. ה' ייקום דמם.

5. מסי ורונאלדו הצטלמו משחקים ביחד שחמט, ורק אחר כך התברר שאל"ף – כל אחד הצטלם בנפרד ורק אחר כך ערכו את התמונה, בי"ת – כדורגלנים שמשתמשים בראש יותר כדי לנגוח ופחות כדי לחשוב לא כל כך מצטיינים במט סנדלרים, וגימ"ל – בתור שחקנים קשישים שאחרי הטורניר הזה יוצאים לפנסיה, אולי עדיף ללמד אותם לשחק רמי.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***