קדימה בני עקיבא, הידד לחג הסיגד
שנים ארוכות הייתה השבת הזאת, שבת פרשת תולדות, מפורסמת כשבת הארגון של בני עקיבא, עד שהתקבלה ההחלטה לפנות אותה לכבוד חג הסיגד של היהודים העולים מאתיופיה. זו אחת ההחלטות היפות בעיניי, אולי החלטה שיש בה כדי לתקן כמה עוולות היסטוריות. מראשית הווייתה נצבעה איכשהו הציונות הדתית בצבעים אשכנזיים עזים. רבני התנועה היו אשכנזים, התפילות בישיבות בני עקיבא היו אשכנזיות ותלמידים שהתפללו אחרת יצאו לימים הנוראים הביתה. אני כאשכנזי קינאתי בהם, אבל אני מניח שבדרך הביתה הם אמרו לעצמם שהם רק אורחים כאן. בית הישיבה דובר אשכנזית שוטפת.
אני לא מחפש אשמים, אני לא בטוח שזה בכלל סיפור של אשמים. הרבנים הנהיגו את התפילה שהכירו, לא הייתה מודעות. היו לזה מחירים רבים. אבל כמה טוב שלקחים גם נלמדים. להצליח לוותר על מסורת רבת שנים של שבת ארגון בפרשת תולדות זה לא דבר של מה בכך. והחיבור לאחים יוצאי אתיופיה הוא המשך טוב להתחלה פחות טובה.
ז'4
את ההתחלה אני זוכר מצוין. הייתי בכיתה ז' בזמן מבצע משה, כשבלי הכנה פתאום שטפו את חטיבת הביניים שבה למדתי עשרות נערים שעלו זה עתה מאתיופיה. המילה הראשונה שהם למדו הייתה אופניים, והם עטו כמוצאי שלל רב על כל זוג אופניים שנקרה בדרכם. בתוך העולם החדש גבולות השלי והשלך לא היו ברורים. אותנו לא הכינו, אותם בוודאי שלא. אבל האופניים לא היו הבעיה, הבעיה הייתה במילים הבאות שרכשו העולים הצעירים.
שכבת כיתה ז' בחטיבת הראל התחלקה כך: ז'1 – תורנית בנים, מילה יפה להקבצה א'. ז'2 – אולפנית בנות. גם זו הקבצה א'. ז'3 – החבר'ה המתקשים. ז'4 - החבר'ה שלא יודעים איך כותבים מתקשים. אנחנו עוד לפני עידן הכיתה הקטנה והמקדמת, וחלק מהתלמידים באו מרקע מאוד מורכב. אני לא מאשים, אני מניח שאיש לא הכין את המערכת לקראת הקליטה המאסיבית, ובלחץ הזמן מישהו עשה חשבון פשוט: אי אפשר להכניס את העולים החדשים לכיתה התורנית. מלבד העובדה שהכיתה כבר מלאה, הרי שפער הידע עצום ובלתי ניתן לתיווך. כולם הוכנסו לז'3 ו-ז'4, והם למדו שם מהוותיקים בהצטיינות יתרה אוצר מילים חדש ונמוך במיוחד. המסדרונות התמלאו במילים אסורות שדובריהן לא בהכרח הבינו מה הן בעצם אומרות. עד מהרה הצדיקה ההחלטה את עצמה בדיעבד – ככה לא מדברים בכיתה התורנית או באולפנית...
בדיעבד נחרץ גורלם בלי שניתנה להם מעולם הזדמנות למשהו אחר. ואלה עוד בני המזל שהגיעו לעיר מבוססת. לאחרים מראש לא היה סיכוי.
תורת המספרים
אחר כך הגיע מבצע שלמה המופלא ועלייה מתמדת לאורך השנים. העלייה הזאת עדיין מתמודדת עם מחיר השוני ותנאי הפתיחה הקשוחים. אז הנה, באדיבות מחקר מקיף מאוד, שמבוסס על נתונים של יותר מחצי מיליון צעירים (בני 30-19), שנערך בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון בנגב והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמה מספרים:
שיעור הגיוס של הצעירים יוצאי אתיופיה, דור ראשון ושני בארץ, הוא הגבוה ביותר מכל הקבוצות באוכלוסייה (68 אחוזים לעומת 65 אחוזים אצל כלל היהודים), אבל דווקא הם הקבוצה שנוטה לנשור מהצבא ולא להשלים שירות צבאי מלא (רק כ-71 אחוזים משלימים לעומת 79 אחוזים אצל כלל היהודים).
בשלב מאוחר יותר בחייהם נמצא כי השיעור של בעלי תואר אקדמי עד גיל 27 בקרב מי שמוצאם מאתיופיה הוא מזערי, בעיקר בקרב הבנים (שני אחוזים!). תודו שזה כבר נתון קיצוני במיוחד.
והנה עוד נתונים מטרידים: שליש מהילדים שמוצאם מאתיופיה למדו בפנימיות חינוכיות. אל תתבלבלו, לא מדובר בספינות הדגל של האולפנות והישיבות התיכוניות שקשה להתקבל אליהן. מדובר בדרך כלל בחלופה חינוכית למגורים בבית. לא פלא ש-13 אחוזים מהילדים בני העדה האתיופית מטופלים ברווחה לעומת שישה אחוזים בחברה הישראלית כולה, כלומר יותר מפי שניים! 70 אחוזים מנערי העדה האתיופית ניגשים לבגרות, חצי מהם לא זוכים לקבל תעודה ורק 20 אחוזים זכאים לתעודה שמאפשרת השתלבות בלימודים אקדמיים.
בעברית פשוטה: מבצע משה ומבצע שלמה עדיין לא הסתיימו, וכדי שזה יקרה כולנו צריכים להפשיל שרוולים, וכן, להיות קצת עיוורי צבעים כי הצבע - איך שלא נהפוך את זה - משחק גם הוא תפקיד. הנה סיפור קטן על המשחק הזה.
עם יד על הלב
לפני שבועיים הגעתי לנחם חבר שישב שבעה על אחיו. בין המנחמים היו כמה וכמה מן המתפללים הקבועים בבית הכנסת הספרדי הסמוך. כדרכה של שבעה, אי אפשר לדבר רק על צער הפטירה והשיחה נדדה אל צער אחר, צער שכרוך בעלבון. אחד המנחמים צפה אתמול בסרט הקולנוע 'בחורים טובים', על עילוי אשכנזי בישיבה חרדית שמכל הבחורות בעולם חושק דווקא בבחורה ספרדית, הבחורה הבלתי אפשרית בשבילו. אין לו את המום המתאים שיסלול את הדרך לשידוך הנחשק, והוא בוחר ללכת רחוק מאוד על מנת להגשים את משאלתו.
לא האמנתי שזה ככה, אמר. האמת, נעלבתי. ממש נעלבתי. כולם הנהנו בהסכמה, כמה זה מזעזע, כמה לא הגיוני, כמה משפיל, אפליה עדתית חסרת לב. אבל אז, סיפר הנעלב, רגע אחרי שיצאתי מן הקולנוע שאלתי את החברים שהיו איתי: תגידו, עם יד על הלב, נניח שהבן שלכם היה רוצה לצאת עם אתיופית. איך אתם עם זה? הם שתקו. גם אנחנו.
לאן נעלמו עשרת השבטים
רבי עקיבא ורבי אליעזר נחלקו בשאלה האם עשרת השבטים עתידים לחזור. המהר"ל אומר שמובן מאליו שעשרת השבטים יחזרו, שהרי אין עם ישראל שלם בלעדיהם, השאלה רק איך בדיוק יקרה הדבר, ואולי כבר קרה מבלי שהרגשנו. העמדה הזאת נפלאה כל כך. עם ישראל לא שלם בלי כל השבטים, אנחנו זקוקים להם. זו אולי התודעה שתסלול את דרכה של יהדות אתיופיה אל מקומה הראוי לה.
במהלך ההיסטוריה חיפשו רבים את עשרת השבטים ופה ושם יש עדויות מובהקות על חברות שמן הסתם נמנו עליהם. רבים ממנהגי יהודי אתיופיה מורים על הדבר הזה. אני ממליץ בחום לקרוא את 'מסיני לאתיופיה' של הרב שרון שלום. הספר פוקח עיניים ומלמד המון על מנהגי יהדות אתיופיה, ומציע הצעות מעשיות כיצד לגשר על הפער ההלכתי.
תוסיפו לכם גם הצעת האזנה לפרק 'לאן נעלמו עשרת השבטים' של נעם אשכולי המדהים. זהו פרק אחד מני רבים של 'קדמא'. מאז שנחשפתי לפודקאסט הזה אני לא מפסיק לשמוע. הוא שופך אור על כל כך הרבה מושגים ואישים מן ההיסטוריה היהודית שהכרתי רק באופן שטחי, ובעזרת ידענותו המופלגת של נעם אשכולי ודרך ההגשה הנעימה והחמה אני מגלה את ההיסטוריה היהודית מחדש.
נעם, אגב, היה חברי לכיתה ז'1, זו שבני העדה האתיופית היו מנועים מללמוד בה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***