"אני הפנים של חומש בכנסת"

באלול תשס"ג פגשתי לראשונה ככתבת צעירה את לימור הר־מלך בבית החולים הדסה הר הצופים. היא הייתה מטושטשת מכאבי הפציעה ומהניתוח שאך זה יצאה ממנו, מתאוששת מלידה בתה יום קודם לכן ואבלה על בעלה שולי הי"ד שנרצח שעות ספורות קודם הלידה.

מאז אותו יום נוספו שורות ארוכות בקורות החיים שלה. שנתיים לאחר מכן גורשה מהבית בחומש, שאליו הגיעה עם שולי הי"ד כמשפחה הדתית הראשונה במקום. בהמשך צירפה לשם משפחתה את השם סון לאחר שנישאה בשנית ליהודה, ואת בנם המשותף הראשון הכניסו בבריתו של אברהם אבינו על חורבות הבית בחומש. עם השנים הפכה לאם לעשרה ילדים (שני הגדולים ילדיו של שולי הי"ד), והתמחתה בתורת הנפש, תחום שאותו היא מלמדת וגם מלווה נשים באמצעותו באופן פרטני.

את הבית הגדול שבנתה בשבי שומרון, בעבודה עברית עד לפרטי הפרטים, מיקמה כך שיצפה אל ההר של חומש. מדי יום היא משקיפה מהחלון אל המקום שהיה לה לבית, ומבחינתה – עוד יהיה. כבר 17 שנים שהיא שותפה במאבק של אנשי חומש לשוב ולתקן את חטא הגירוש, משוטטת ברחבי הארץ ומרצה על הנושא.

אבל לאחרונה המאבק הזה עלה מדרגה: לתארים הרבים שמלווים אותה נוסף לפני שבוע התואר חברת כנסת, ועם התואר הזה היא מתכוונת בעיקר להחזיר את עם ישראל לחומש, לצפון השומרון כולו וגם לגוש קטיף. ביום ראשון השבוע, כשהיא עדיין מתרגלת להשלכות של היותה חברת כנסת, בחרה כצעד ראשון לעלות אל המקום שבו עמד ביתה בחומש ולהבטיח לחזור. 'בשבע' התלווה אל הסיור, שאולי יכול היה להישמע כגימיק פוליטי, אבל לא אצל חברת הכנסת סון הר־מלך. הפנים הכמהות, הדמעות שהיא מוחה מול חורבות הבית והנהרה בעיניה מכל קיר פאנל שמוצב בישיבת חומש עדיין לא התכסו במעטה הציניות של פוליטיקאים.

תחנה ראשונה: בית משפחת סון הר־מלך בשבי שומרון

הסלון היפה מעוצב בטוב טעם למסיבת שבע ברכות שתתקיים כאן הערב. במטבח רוחשים ילדים גדולים וקטנים, סירים, בישולים, ארגונים. בסלון רוחשת כוורת מסוג אחר לגמרי: על הספה הדובר הטרי מתאם שיחות וראיונות, ממול העוזרת הפרלמנטרית הצעירה יושבת על לוחות הזמנים. ביניהם ישובה לימור, מנהלת שיחות טלפון אינטנסיביות בטון לחוץ משהו. האישה העדינה, הרגועה והמוארת בדרך כלל נראית כמעט כטובעת בקלחת הפרלמנטרית שבה היא נאלצת ללמוד לשחות כעת.

"זה כל כך לא אני", היא נאנחת חצי שעה מאוחר יותר כשאנחנו כבר ברכב, "אני כל כך לא קשורה לכל המקום הזה". אבל למי שטועה לחשוב שהיא החוליה החלשה נכונה הפתעה. לימור נחושה לצלוח את תקופת ההסתגלות ולעשות את השליחות שמבחינתה הוטלה עליה ישירות מהקב"ה. רק בארבעת הימים שחלפו מאז הושבעה לכנסת היא מוצפת בפניות של אלפי אזרחים שמבקשים את עזרתה – פה לינץ' ביהודים ברמלה, שם חילול שבת בכביש 6, ואחד שמבקש לרתום אותה לנושא עבודה עברית. מכיוון שהצוות שלה עדיין צריך שחקני חיזוק, היא נאלצת בינתיים להשיב בעצמה לרבות מהפניות, ומשתדלת לעמוד בכך. היא מקריאה בכאב כן כמה מהבקשות, שותפה לתסכול הבוקע מהן.

תחנה שנייה: מחסום גנות, ביציאה משבי שומרון

אחרי נסיעה קצרה בכפר דיר שרף, שמספיקה ללימור כדי להיזכר בכמה מקרי יידוי אבנים ומטעני צד שחוותה בדרך הזאת ממש, אנחנו נעמדים במחסום הצה"לי על הכביש המוביל לחומש. הדובר מסביר לחייל כי ברכב נוסעת חברת כנסת, שרשאית לנסוע לכל מקום תחת החסינות הפרלמנטרית. "למה אתם לא מתאמים מראש?" שואל החייל במחסום. "מה יש לתאם?" מתקוממת לימור, "זה הבית שלנו!". החייל לא מתרגש, מתעניין בזהות חברת הכנסת ופונה לנוהל אישור ממפקדיו. אנחנו נאלצים להמתין ברכב, תוך שלימור והדובר שלה – שניהם רבי ניסיון ומעללים בעליות לחומש – מפריחים הערות נזעמות על האפליה הגזענית, לנוכח הערבים שכמובן עוברים במחסום ללא הפרעה.

אחרי התלבטות קצרה אם להמשיך בנסיעה גם ללא אישור, כפי שמתירה לה החסינות, לימור מעדיפה לשמור בשלב זה על ארשת ממלכתית ומבקשת כי נמתין בסבלנות עד לקבלת האישור מגבוה. בינתיים היא מפליגה כמה חודשים לאחור, ומשתפת ברגעים שבהם התרחש אחד המהפכים החשובים בחייה.

"נולדתי בז' אב", היא מספרת, "בעיצומם של ימי החורבן. כנראה זה הייעוד שלי", היא מחייכת בחצי עצב. "בתור מי שנולדה בתאריך כזה, איפה אני חוגגת? נוסעים לירושלים, למנהרות הכותל". לפני ארבעה חודשים היא חגגה את יום ההולדת עם בעלה יהודה בדיוק במתכונת הזאת. באמצע הסיור הטלפון מצלצל, על הקו איתמר בן גביר. "התקשרת להגיד מזל טוב?" גיחכה, מנסה לדחות את הקץ שכבר ידעה שיגיע. "גם", הוא השיב, "אבל רציתי להציע לך להצטרף לרשימה". לימור לא הופתעה, אבל הרגישה מטען של אלף טונות צונח על כתפיה. "נכנסתי למנהרות הכותל, אמרתי תיקון חצות ומיררתי בבכי. התפללתי שם כמעט שעה ושאלתי: ה', מה אתה רוצה ממני? זה באמת מה שאתה מבקש ממני לעשות? זאת בקשה מאוד גדולה!"

בבחירות הקודמות, היא מספרת, קיבלה הצעה דומה מ'עוצמה יהודית', אבל סירבה בשל נסיבות משפחתיות. כעת לא הייתה לה סיבה של ממש לסרב, אבל קבלת העול הציבורי בהכרח תכביד על ניהול חיי משפחתה הברוכה, וגם תנתק אותה ממעגלי ההוראה והחינוך שאהבה בתחום הטיפול והנפש. "לך לטלטל למישהו אחר את החיים, שחרר אותי", ניסתה לדחות את בן גביר, אבל הוא התעקש שמכל הנשים שנמצאות בבנק השמות היא המתאימה ביותר.

כשהרגישה שזה אכן רצון ה' ממנה ("אני תמיד עובדת רק מולו, לא מול אף אחד אחר"), ניאותה להיפגש ולדבר על הקווים האדומים. "אני אישה שמחויבת לתורה ומצוות. אם תהיה התנגשות בין מה שאתה אומר למה שיורה הרב דב ליאור – אני עושה מה שהרב אומר", הבהירה לבן גביר בתור התחלה. הרב ליאור, רבה של סון הר־מלך וגם רבה של המפלגה, היה גם זה שברכתו הניעה אותה להסכים לבסוף. "הרב ליאור לא תומך בכך שנשים ככלל תלכנה לפוליטיקה, אבל לי הוא אמר שדווקא מכיוון שאני אמא לילדים ואישה יראת שמיים, אז כדאי שאלך. הוא בירך אותי שה' ייתן לי כוח כמו דבורה הנביאה בשעתה. אחרי זה כבר לא יכולתי לסרב". את ההסכמה הסופית שלה נימקה באוזני בן גביר במה שהפך להיות המוטו שלה, שעליו היא חוזרת כמה פעמים גם בסיור הזה: "אני רוצה שכל מי שיראה אותי בכנסת – יראה את חומש מול העיניים".

המעבר המנטלי לכנסת ולחיים הפוליטיים, היא כבר יכולה לומר, היה ועודנו קשה. "אני עוברת מעבודה של שבתי בבית ה' לאת יודעת לאן. אני בכלל לא דוברת את השפה. הזהירו אותי שיאכלו אותי בלי מלח, שאני עדינה מדי בשביל זה, מזהירים אותי עד עכשיו מגוב האריות הפוליטי, אבל אני לא מוכנה לוותר. אני כן מסננת את מה שלא מתאים לי, לא עושה מה שלא הולם את האופי שלי. אבל אני מרגישה בפועל שההשפעה שלי היא בעצם הנוכחות שלי. עצם זה שאישה כמוני מסתובבת שם, זה כבר משנה את השיח".

היא מספקת דוגמה אחת, שאינה היחידה, לכך: "היינו בהצבעה על הוועדה המסדרת. עוד לא ידעתי מה זה אפילו, אני לומדת עכשיו את כל האזרחות מהתיכון מחדש", היא מחייכת. "כשיצאתי מההצבעה ישבו בחוץ חברי כנסת מהליכוד", והיא נוקבת באוזניי בשמותיהם, אחד מהם בכיר מאוד במפלגה. "הבכיר מביניהם אומר לי: 'את יודעת, פה בכנסת כולם יושבים ביחד, אני יכול לשבת גם עם אחמד טיבי'. אמרתי לו: 'אותי לא תראה יושבת עם אחמד טיבי'. ואז חבר הכנסת השני אומר פתאום: 'גם אותי לא'. אחרי זה, הבכיר נמלך בדעתו ואומר לי: 'את יודעת מה, גם אני לא'. כלומר, אתה משנה את השיח בעצם הנוכחות שלך, הדיבור שלך, מי שאתה. אני מרגישה שבמקום שבו אני נמצאת השיח הופך ליותר אידאולוגי".

תחנה שלישית: בדרך לחומש

המחסום נפתח, לאחר שג'יפ צבאי מעניק לנו ליווי ("למה אנחנו צריכים ליווי צבאי כדי להגיע לחומש?" נשמעות רטינות ברכב). הכביש מתפתל בעליות לחומש, לימור כבר מריחה את הבית. הנוף המוכר לה כל כך מעורר את הנחישות שבאופייה העדין, ככל שהדברים נוגעים לארץ ישראל. היא מקדימה ואומרת שגם חיזוק תחום המשפחה היהודית הוא בשבילה יעד חשוב בכנסת, אבל בראש עומדת ארץ ישראל וההתיישבות. "כל מה שקשור בכך: הגבעות, החוות, הריבונות בשטחי הלאום, הסדרת אביתר וההתיישבות הצעירה".

לעת עתה היא גאה מאוד בהישג שכבר הספיקה מפלגתה להביא: במסגרת ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לעוצמה יהודית התחייב הליכוד לבצע תיקון בחוק ההתנתקות, שיאושר בהצבעה בכנסת. התיקון יבטל את האיסור המוטל בחוק על שהיית יהודים בחומש. המשמעות מרחיקת לכת: המצב החוקי הנוכחי, שבו חוק ההתנתקות עדיין חל, מאפשר לממשלות לבצע פינויים והריסות חוזרים ונשנים בחומש, מה שמקשה מאוד על תפקודה של הישיבה במקום. לאחרונה החל צה"ל גם להטיל טבעת חנק על הגעת יהודים למקום והערים קשיים נוספים. תיקון החוק האמור לא יאפשר את קיומן של מגבלות כאלו ואחרות. דין הגעה ושהייה בחומש כדין הגעה ושהייה בתל אביב. חשוב לציין כי התיקון האמור ישפיע גם על דיון מכריע שייערך בבג"ץ בעוד כחודש. שם תצטרך המדינה להשיב לעתירה שהגישו ערבים נגד שהיית יהודים בחומש. לאור המדיניות שהושגה בהסכם הקואליציוני, תצטרך גם תשובת המדינה בבג"ץ להודיע על תיקון חוק ההתנתקות, מה שיסיר גם את החרב הבג"צית מעל אדמות חומש.

כשאני מזכירה שההסכמים הקואליציוניים לעיתים לא שווים יותר ממחיר הנייר שעליו הם נכתבים, לימור לא נבהלת. "אני יודעת שזה מורכב, אבל תפקידי להיאבק שמה שהצלחנו להשיג אכן יקרה בפועל. נדאג שזו גם תהיה תשובת המדינה לבג"ץ. זה הישג נפלא, אבל זה רק צעד ראשון. יש פה שינוי: הישיבה תוכל להתקיים בחומש, יהודים יוכלו ללכת שם בלי שיפנו אותם. אבל", היא מבטיחה, "אני לא אשקוט עד שחומש תיבנה מחדש בפועל, שיהיו פה בתים ויקום פה יישוב. כמובן, אנחנו מכוונים גם לחזור לשאר היישובים - שא־נור, גנים וכדים, ובהמשך גם לגוש קטיף. ההישג בעיניי כרגע הוא שיש היפוך מגמה. ההתיישבות לא בעמדת התגוננות אלא חוזרים לצמוח וליישב". אל היפוך המגמה אפשר אולי לצרף גם את הדיווח מיום שלישי בערב, לפיו מפלגת הליכוד הציגה ברשימת הדרישות שלה במשא ומתן הקואליציוני את הבטחת המשך פעילות הישיבה בחומש.

תחנה רביעית: חורבות בית משפחת הר־מלך, חומש

הרכב נכנס בכביש הגישה לחומש, וסימני ההתרגשות ניכרים בפניה של לימור. "להגיע לפה זה תמיד עין בוכה ולב שמח", היא משתפת בתחושות. "יש פה הכול, רק לא בתים", היא מחווה לעבר מה שהיה פעם יישוב שבו גרו קרוב לחמישים משפחות. "יש תשתיות, כבישים, חשמל, מדרכות. על זה עין בוכה. מצד שני, התחושה שיש פה נוכחות שלא ויתרנו עליה. אני מרגישה את האדמה שמחה לקראתנו". איך זה להגיע לפה לראשונה כחברת כנסת? אני מתעניינת. "ללא מילים", היא משיבה, ומצביעה על השיחים הירוקים: "את קולטת איך הכול פורח? האדמה רק מחכה שנחזור". "לאן נוסעים?" שואל הדובר, שנוהג ברכב. "קודם כול נוסעים לבית", היא משיבה את המובן מאליו מבחינתה.

הרוח מהעמק מלטפת את הפנים, שמש הצהריים מאירה מולנו. במקום שבו אנחנו רואים רק שארית של גדר אבנים ושדה קוצים בחום־אפור של סתיו, לימור רואה את הבית. היא ניצבת שותקת, במקום הזה הזיכרונות מציפים אותה והפוליטיקה נשארת מאחור. קו ישר נמתח מהמגרש שעליו ניצב לפני 17 שנה בית משפחת הר־מלך לבתי הכפר בורקא מתחתינו, שעדיין עומדים על תילם, גדלים ומתרחבים. "אני רואה מולי את התמונה הזאת, התמונה האחרונה מיום הגירוש", היא משקיפה אל בתי הכפר. "גירשו אותנו מהבית, והערבים עמדו על הגגות של בורקא וצעקו: כל הכבוד לצה"ל! זו תמונה שמלווה אותי בכל תשעה באב. זה החורבן עצמו".

"הגעת לכאן לא מעט פעמים מאז הגירוש", אני מזכירה. "את עדיין מתרגשת לעמוד כאן בכל פעם מחדש?". הדמעות מציפות את עיניה עוד לפני שהיא מספיקה לענות. "כן", היא מוחה את הדמעות, "זה סיפור החיים שלי. לכאן מתנקז הכול".

היא ושולי הי"ד היו זוג צעיר מאוד, והתגוררו בקדומים סמוך לישיבה שבה למד שולי. הטרור באותם ימים גבה מחיר בלתי נתפס מתושבי חומש: בתוך עשרה ימים נרצחו שלושה תושבים. הטרור שהיכה ללא רחם הבריח מהמקום כמעט מחצית מהתושבים, וביישוב נותרו כ־45 משפחות: "הלוואי שהייתה לי קצת מאהבת ארץ ישראל של המשפחות הוותיקות שנשארו פה והמשיכו לנסוע כל יום למרות הירי ומטעני הצד שחיכו להן על הצירים".

אל מילוי הוואקום הזה נחלצו שולי ולימור הר־מלך, הזוג הדתי הראשון שהגיע לחזק את היישוב. האתגר שלהם היה לא רק ביטחוני אלא גם חברתי: זוג דתי בודד ביישוב שכולו חילוני. היא יושבת על גדר האבן ונזכרת בחיוך בימים הטובים שלהם בחומש, שבהם נרקמו חוטים עדינים של קרבה ושותפות בין המשפחות החילוניות לזוג הדתי. "לא יכולנו להשתתף באירועי התרבות שלהם, אבל פעם אחת אמרו לנו: יש ערב שירי ארץ ישראל, הפעם אתם חייבים לבוא. לא הייתה ברירה, וחשבנו שזה מה שאנחנו מכירים, שירי ארץ ישראל עם שקופיות". כשהגיעו באותו ערב למועדון גילו לחרדתם זמרת בלבוש מינימלי מרעימה בקולה את שירי שרית חדד. "מיד כשהיא ראתה אותנו היא החליפה את השיר ל'הבאנו שלום עליכם'. אחר כך רצו שנבוא לרקוד, וכשהבינו שאנחנו רוקדים בנפרד הם פתחו מעגלים נפרדים לגברים ונשים. באותו ערב חזרנו הביתה מחויכים במיוחד".

עם הזמן הצטרפו משפחות שילה וחזני, והוקמה ישיבה במקום, שלימור – חסרת כישרון הבישול אז – הייתה הטבחית שלה. נשים חילוניות החלו לבקש ממנה שתיתן שיעורי פרשת שבוע, והגרעין הדתי החל להשפיע מרוחו על המקום. התפתחותה של חומש והבאת משפחות נוספות הייתה שיחו ושיגו של שולי בשוכבו ובקומו, מתארת לימור. אבל את החיות הבלתי פוסקת של שולי, בכל תחומי חייו, גדעו כדורי המחבלים שהשיגו אותו כשנסע עם לימור ובנם אהוביה לשבת בכוכב השחר. "אחרי שהוא נרצח אמרתי לה': אני מבינה שאני לא הייתי ראויה לשולי, אבל עם ישראל איבד מישהו שמסר בשבילו את הנפש דקה אחרי דקה".

שולי חסר לא רק למשפחתו הקרובה אלא גם למעגלי מכרים וחברים רחבים. אחד מהם הוא יו"ר הציונות הדתית, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. לימור מספרת על החברות הקרובה שהייתה לבעלה לשעבר ולשר המיועד כאברכים בישיבת קדומים. "בצלאל היה בן בית אצלנו, הם היו חברים בלב ונפש. אחרי ששולי נרצח בצלאל אמר: היה לי חבר אמת אחד בעולם, ולא יהיה לי יותר". לימור זוכרת את סעודות השבת המשותפות, שבהן "יכלו להיות צעקות של שניהם עד לב השמיים, אבל האהבה שלהם הייתה מעבר להכול, הייתה ביניהם הערכה עצומה. בצלאל אמר בזמנו שהרבה ממה שהוא פועל ועושה זה מכוח הדמות של שולי".

תחנה חמישית: ישיבת חומש

"מדהים, הלב לא מצליח להכיל", קולות הלימוד של סוף סדר בוקר בחומש מרעידים נים נוסף בליבה של לימור. מנכ"ל הישיבה, שמואל וונדי, מראה לה את המבנים הנוספים של הישיבה – פנימייה (אוהל עם מזרנים ושמיכות צמר), חדר ר"מים וישיבות (מבנה פאנל מאולתר), מטבח (שמעיד על בחורים שלמדו להסתפק במועט) ועוד. כל אחד מאלה מרחיב את דעתה. "זה הדבר הכי משמח בעולם", לדידה.

וונדי מצטרף לשיחתנו ומספר על הישיבה, שמתקיימת במקום על אף הררי הקשיים שמערימים בפניה השלטונות. הוא כמובן מברך בפה מלא את 'עוצמה יהודית' על ההישגים במשא ומתן לטובת חומש, אך מזכיר את הדרישה ליעדים הבאים: "ההישג הנוכחי נותן תקווה אחרי 17 שנים של עקשנות שלנו פה. אבל אנחנו דורשים שיבטלו את כל חוק ההתנתקות, בצפון השומרון ובגוש קטיף. בינתיים אנחנו אופטימיים מההישג הזה, מקווים שבעזרת ה' זה יצליח ואנחנו פה כדי להילחם שזה אכן יקרה".

תחנה אחרונה: מחסום היציאה מחומש

ביציאה מחומש שוב נסגר עלינו המחסום הצבאי. הריטואל מתחילת הדרך חוזר על עצמו, אבל בינתיים לימור פותחת בשיחה עם החייל ומזהה את עצמה. "אה, בטח, אני גם הצבעתי לעוצמה יהודית", מנדב החייל אינפורמציה. לימור לא מופתעת, קולות החיילים היו אחוז נכבד מהמנדטים שקיבלה מפלגתה. כל שנותר לה כעת, ולשם היא גם חותרת, שהחיילים הללו לא יצטרכו עוד לחסום יהודים בדרך לחומש.

לתגובות:Hagitr72@gmail.com

***