שלפו את סעיף הנכד אחרי שנים של העלמת עין. גפני וגולדקנופף
שלפו את סעיף הנכד אחרי שנים של העלמת עין. גפני וגולדקנופףצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בחודש שבט תשע"ו, ינואר 2016, לפני כמעט שבע שנים, נפל דבר בישראל: אחרי 27 שנות מאבק בין אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים על אופייה של רחבת הכותל המערבי, הושגה פשרה היסטורית שהבטיחה חופש דת לכל מבקר ומתפלל במקום הקדוש.

פחות מיובל שנים אחרי איחוד ירושלים ושחרור הכותל, החליטה ממשלת ישראל לחלק מחדש את האתר באופן שיאפשר לקיים בו תפילות מעורבות, משותפות לנשים ולגברים, אל מול שריד בית המקדש.

הימים ימי ממשלת נתניהו הרביעית, שנהנתה מקואליציית ימין-חרדים על מלא, בלי שתולים של השמאל בסביבה דוגמת לפיד, לבני או ברק, ואפילו לא דתי־ליברלי כמו אלעזר שטרן, כדי להפיל עליהם את האשמה. מי שהכשירו את שינוי הסטטוס־קוו באחת הסוגיות הרגישות והשנויות במחלוקת של יחסי הדת והמדינה היו למעשה מאנ"ש: רב הכותל שמואל רבינוביץ', נציג הרבנות הראשית במקומות הקדושים, שרקם מאחורי הקלעים את הפשרה, וראשי ש"ס ויהדות התורה, שהסכימו לה בשתיקה, ותוך שהם נמנעים מהפעלת זכות הווטו המוקנית להם לסיכולה, סללו לרפורמים את הדרך להישג ההיסטורי. במפגן מרשים של פרגמטיות הם הסבירו אז שמדובר ב"רע במיעוטו", שכן בהיעדר הכרעה - הגיבוי הציבורי־תקשורתי־משפטי למאבק נשות הכותל ותומכיהן היה עלול לגרום לתוצאה מסוכנת הרבה יותר.

חלפו רק כמה שבועות, והשותפים לדבר הבינו את גודל הטעות. אם לא מהותית - לפחות תדמיתית ופוליטית. ארגונים חרד"ליים יצאו למאבק חסר פשרות בהחלטת הממשלה, הצליחו לרתום אליו רבנים, עיתונאים ומובילי דעת קהל חרדים, והביאו בכך ללחץ ציבורי אדיר מתוך המגזר על נציגיו בכנסת כדי שייסוגו בהם מהעניין וידאגו לתקן את הנזק. דרעי וליצמן הנבוכים הבינו כי הם מצטיירים כפשרנים ביחס ל"מזרחיסטים" - דבר חמור בפני עצמו, לא פחות מהתקלה שיצאה תחת ידם - ודרשו מנתניהו לבטל את מתווה הכותל. זה לקח אומנם כמעט שנה וחצי, בעיקר בגלל הרגישות הרבה מול יהדות התפוצות, אבל בסוף הלחץ עבד: בראש חודש תמוז תשע"ז, יוני 2017, שעה קלה אחרי שתפילת נשות הכותל הסתיימה, התכנסה מליאת הממשלה והחליטה "להקפיא" את המהלך הדרמטי. הניסוח כוון, מן הסתם, לאוזני הרפורמים, בניסיון להעביר את המסר "לא בולעים אבל גם לא מקיאים" שאולי ירכך את המכה, אבל בפועל מתווה הכותל עבר מן העולם, למגינת ליבם של הליברלים.

מגבלות הכוח

חמישה חודשים בלבד לאחר מכן הוכיחו המפלגות החרדיות כי לא למדו את הלקח, כאשר לראשונה מאז קום המדינה הכשירו את קיומם של משחקי כדורגל בשבת. היה זה לאחר שספורטאים מהליגות הבכירות עתרו לבג"ץ בדרישה שחוק שעות עבודה ומנוחה ייאכף במגרשים. היועץ המשפטי לממשלה ניסה להגן על מדיניות העלמת העין שהונהגה כאן במשך עשרות שנים, אך בית המשפט אותת כי בפני המדינה עומדות רק שתי אפשרויות, שכל אחת פחות ריאלית מהשנייה: להכשיר את חילול השבת באמצעות החרגת ענף הכדורגל כולו מהחוק – צעד שנראה בלתי אפשרי כשהחרדים הם מעמודי התווך של הממשלה; או לעצור את המשחקים כולם - תרחיש קיצוני שחילונים רבים לא יקבלו ושעלול להצית בישראל מלחמת דת בסדר גודל היסטורי.

זה נגמר בפשרה שהושגה מתחת לרדאר התקשורתי ולא זכתה להתייחסות הראויה לה - אז אנחנו כאן כדי להזכיר: השר לשעבר יעקב ליצמן, יושב ראש יהדות התורה דאז, שניהל ממש באותם הימים מאבק אחר בנושא השבת, שבמסגרתו אף התפטר מחברותו בממשלה - גילה גמישות ופרגמטיות יוצאות דופן, גדולות אפילו יותר מאשר במתווה הכותל, כשהסכים לשאת ולתת בערכים הדתיים, סחר־מכר של ממש. ההסכם שהושג בסופו של דבר בין הליכוד למפלגות החרדיות כלל הבנות בשלושה נושאים עיקריים: א. "חוק המרכולים", שיושב ראש ש"ס אריה דרעי הוביל אז, יקודם. ב. שר העבודה והרווחה יחויב להביא בחשבון שיקולים של "מסורת ישראל" בבואו להתיר עבודות הנצרכות בשבת (למשל ברכבת ישראל). ג. בתמורה לכך, ענף הכדורגל יוחרג מהחוק, כאילו היה מפעל חיוני, על מנת להכשיר משפטית את קיום המשחקים גם בסופי שבוע.

לזכותם של הפוליטיקאים החרדים ייאמר כי באותה עסקת חבילה הם הפגינו עקביות ויושרה במאבקם לשימור הסטטוס־קוו בסוגיות דת ומדינה, שכן בנושא הכדורגל הוכח שהם נצמדים למצב הקיים, ואף דואגים לחזק ולבצר אותו, גם במקרים שהוא מנוגד לדרכם ומשרת את יריביהם. אבל האמת היא שלא תפיסת עולם לכתחילאית הדוגלת במתינות, סובלנות, פרגמטיות ופשרה הנחתה את ליצמן וחבריו באותם שני אירועים, אלא בעיקר הפנמה בדיעבדית של מגבלות הכוח – גם כשהם בממשלת "ימין על מלא". ב־2017 הבינו שעצירת משחקי הכדורגל בשבת גדולה עליהם אף שהחוק לצידם, וב־2016 סברו שמתווה הכותל בלתי נמנע גם כשזכות הווטו הייתה בידיהם.

רק לא פשרנים

והנה חלפו להן חמש ושש שנים, ונראה כי הדבר הפשוט והבסיסי הזה נשכח. הימין השיג ניצחון סוחף בדרך לקואליציה יציבה, בדומה לזו שהקים ב־2015, אך הדרישות והרעיונות שעולים בחדרי המשא ומתן להקמתה מלמדים שאת הפנמת מגבלות הכוח החליפה אופוריה שמובילה לכיוון ההפוך, במה שנראה דווקא כמו שיכרון כוח. אל המובן מאליו והמתבקש מבחינת החרדים, כמו אישור חוק גיוס חדש וביטול גזרות ליברמן ורפורמות כהנא והנדל, מתווספות בימים האחרונים עוד ועוד שאיפות וציפיות חדשות, יש שיאמרו חזיריות - מסגירתו בשבת של המכון לרפואה משפטית באבו כביר, דרך מתן הנחת סטודנט לתלמידי ישיבות בתחבורה הציבורית ועד השוואת שכר המורים בתלמודי התורה לזה שבחינוך הממלכתי, וכמובן גולת הכותרת - תיקון חוק השבות, נושא הנחשב בציבוריות הישראלית לטאבו שכל ניסיון לערער עליו יתסיס את העולם היהודי כולו.

אכן, סעיף הנכד השנוי במחלוקת קם עם השנים על יוצרו, ואט אט הפך את העלייה לישראל ממפעל ציוני בעל חשיבות עליונה לפרצה שדרכה יותר ויותר חסרי דת או גויים ממש נכנסים ארצה דרך השער הראשי וזוכים לאזרחות במדינת היהודים. אבל למרות זאת, ובדומה לכדורגל בשבת, המפלגות החרדיות, שבוודאי אינן אדישות לאתגר ולמשמעויות, הבינו תמיד את מגבלות הכוח (וגם את הרגישות הרבה של הנושא) ומעולם לא דחפו לביטול הסעיף הבעייתי. כעת, כאמור, הן מרשות לעצמן להפוך את הסוגיה לאחת המדוברות והמרכזיות לקראת הקמת הממשלה, בין אם כדרישה ליבתית ובין אם לאו. וכמו בחוק השבות – כך גם ביחס להשבתת המכון באבו כביר ולרעיונות נוספים שהעלתה יהדות התורה לראשונה מול צוות המשא ומתן של הליכוד, עולה השאלה: מה נשתנה כעת לעומת ימים עברו שבהם ממשלות הימין-חרדים לא פתחו את הנושא? ולמה עבודה בשבת לצורך רפואה משפטית חמורה מקיום משחקי כדורגל?

התשובה היא שכמו באותו פליק־פלאק סביב מתווה הכותל, גם הפעם ה"מזרחיסטים" מאגפים את החרדים מימין, מאיימים לציירם בעיני הבייס כפשרנים אם לא יצאו למלחמת חורמה נגד כל קלקול – ואינם מותירים להם ברירה. כשסמוטריץ' מוחה על הדרת אוהדי ספורט שומרי שבת מהאצטדיונים דווקא בשעון החורף – גולדקנופף לא יכול להישאר מאחור; וכשאבי מעוז זועק בראש כל חוצות נגד חוק השבות – לגפני אסור להחריש.

פרופ' אשר כהן נוהג לספר תמיד על פייגל'ה המשוגעת ממאה שערים, שלטענתו היא היא זו שמנהלת את הציבור החרדי, על רבניו ועסקניו, ולמעשה משפיעה באופן מכריע, יותר מכל בכיר פוליטי או מנהיג רוחני, על יחסי הדת והמדינה בישראל.

הנה גרסה עדכנית לתיאור הציורי שלו מלפני עשור ויותר: כשחבר כנסת דתי צריך להחליט כיצד לנהוג בנושא מסוים שעל סדר היום, הוא פוזל תחילה ימינה כדי לראות מה חושבים על כך חבריו החרדים, שמולם יש לו רגשי נחיתות. אלה, מצידם, מבקשים, כמובן, הדרכה מהרב שלהם, אלא שגם הוא חושש להצטייר כפשרן וכמקל ביחס לפלג הירושלמי, ולכן מציץ ימינה לכיוונו. בפלג הרי לא יקבלו החלטה בלי לבדוק כיצד נוהגת העדה החרדית שבקצה הסקאלה, שאליה הם הלכו והתקרבו בשנים האחרונות, ואם כך יוצא שכולם ממתינים למוצא פיו של הראב"ד. וכיצד יכריע הפוסק הגדול של העיידה? אותו מנחה בעיקר שיקול אחד: מה תצעק לעברו מהמרפסת פייגל'ה המשוגעת כשיעבור ליד הבית שלה אחרי שעמדתו תתפרסם.

ובכן, פייגל'ה, אבי מעוז מאחורייך.

קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'

לתגובות: [email protected]

***