להיות אבא גאה

"שבת שלום".

"שבת שלום יקירי. מפתיע שחזרת מוקדם. לא הלכת לשיעור ולקידוש עם החברים?"

"החלטתי לא ללכת השבת".

***

סגרתי את הדלת בחוסר חשק. הנחתי את הטלית במקום הקבוע ונחתי, או יותר נכון נחַתִּי, על הספה. ספק זורק את הגוף עם הנפש, או שמא רק את הנפש.

אני מרגיש שאני לא יכול עם הבושה הזו. יאיר, עוד רגע בן 16, ארבע שבתות לא הגיע לבית הכנסת. האמיני לי, ספרתי. ואיזו כניסה הוא עשה כשכבר הגיע. עם שיער מפוזר ולא מסודר, לבוש ברמודת ג'ינס. רציתי לקבור את עצמי בתוך התא במקום שאני יושב. אני ממש לא יכול לשאת את המחשבה שמכולם דווקא הבן הזה רחוק מהדרך המשפחתית שבה הולכים כל הילדים שלנו. כל המבטים של הקהילה רק עליו ועליי, וזה גומר אותי מבושה.

***

אז מה עושים עם התחושה שאנחנו לא גאים בילדים שלנו? איך מתמודדים עם הבושה שאנחנו סוחבים כי הילד שלנו נראה שונה, מתנהג אחרת ופועל בצורה שלא מתאימה?

ננסה לעצור רגע, לשים את תחושת הבושה בצד ולחשוב איך אפשר בכל זאת להיות אבא גאה. למרות הקושי ולמרות השוני. כל אחד מאיתנו רוצה שהבן שלו ילך בדרך שהוא התווה, הכווין והדריך. בלי להיות שיפוטיים לא כלפי החינוך שלנו ולא כלפי הילד - לא תמיד העניינים מתנהלים כבקשתנו. קרה, קורה ויקרה.

אז מה עושים?

האם חשבנו איך האהבה שלנו לילד, על אף השוני, תקרין לשאר בני המשפחה ותלמד יותר מכל שיעור או וורט מהי אהבה שאינה תלויה בדבר? אהבה לילד, גם אם הוא לא בדיוק בפרופיל שדימינו? איך תיראה הזוגיות של שאר ילדינו אם יחשבו שבמקרה שהכול לא הולך כפי שתכננו אז יש אופציה לריחוק, לניכור ולחוסר השלמה?

האם הבאנו בחשבון את הצלקת שנשארת עמוק מאוד ולאורך שנים בילד שהרגיש מרוחק ומנוכר? אותו ילד מצולק יתבגר, וכנראה לא ירים אלינו טלפון על מנת להתלבט מה ללמוד, או לשתף בביישנות שהוא כבר כמה חודשים יוצא עם בחורה מאוד חמודה. וכנראה גם סתם שיחת יום חמישי - "אבא, אני קופץ לשבת, התגעגעתי" - לא תגיע.

ומה עם הטוב שיש בילד? הרי הוא חלק מאיתנו, בשר מבשרנו. לא יכול להיות שאין בו שום טוב. נכון שהנטייה מהדרך היא קשה, אבל עלינו להתמקד בטוב שבו. הטוב הזה קיים, חי ונושם, ועתיד להתגדל. אז במקום להתמקד בטוב, אנו נכנעים לכל מיני מוסכמות חברתיות בגלל שיער ארוך, או ברמודה קרועה בתפילת שחרית בבית הכנסת, ומאבדים את היכולת להביט בטוב, להעצים את הילד ולגדול עימו, והחמור מכול - מאבדים את הילד ואת הקשר איתו.

הדבר החשוב ביותר עבור ילדים אלו הוא יצירת קשר. קשר לא מנתקים. קשר משמרים, בוודאי קשר נפשי עמוק בין הורה לילדו. "כי האדם עץ השדה". בדיוק כמו עצים, אם לא השקית - העץ ייבול ויתייבש. אם לא היית בקשר עם הבן – הבן יתנתק ממך.

כדי להחזיר את הקשר למצב תקין ורגיל יידרשו המון שנים ומאמצים רבים שלא תמיד נושאים פרי בגלל הצלקת שהוטבעה בו. מנגד, שמירה על הקשר, גם אם היא קשה, תדייק את הגבולות בתוך הקשר, והדבר יצמיח ויישא פרי בעתיד.

האם חשבנו מה חיבוק אמיתי עם כל הלב לילד שלנו שמגיע לבית הכנסת יכול לחולל? אז במקום להתמקד בטוב, החלטנו להתמקד בברמודה ובמה יגידו, ובעצם ייבשנו את העץ, ניתקנו את הקשר.

לכן, כנקודת פתיחה למצבים המורכבים הללו, עלינו בראש ובראשונה להיות הורים גאים! להכיר בטוב של ילדינו, לשמור על קשר ולהעמיק את הקשר עוד ועוד.

***

"אני חושבת שחבל שלא הלכת לקידוש. אתה יודע, יאיר אמר לי שהוא ממש רצה לשמוע אותך אומר דבר תורה מול כל החברים. זה התור שלך השבת, לא? נראה לי שיאיר היה ממש גאה לראות אותך מדבר שם".

הכותב הוא מנהל בית החינוך הישיבתי הטכנולוגי 'בני חיל'

***