1.
מספר הישראלים חללי הטרור בשנת 2022 חצה השבוע את קו 30 הנרצחים. הטרור הפלשתיני חסר העכבות המוסריות משתולל בירושלים, באריאל ובג'נין ומפיל בנו חללים בכמות שלא ידענו כמותה כבר שנים רבות.
המצב חמור עוד יותר בהתחשב בעובדה שדווקא מול עזה שורר כעת שקט, כך שבמספר ההרוגים הגבוה הזה לא כלול מחיר הדמים שהתרגלנו לשלם באזור הדרום. לממשלת לפיד-גנץ (שחבל על כל יום בו עוד לא קמה ממשלת הימין שתחליף אותה) אין תשובה למתקפת הטרור המתמשכת, מלבד הדיבורים הריקים הרגילים על היד הארוכה של כוחות הביטחון שתשיג את המפגעים. תפיסת הרוצחים הכרחית, ואכן גם כמעט תמיד מושגת כשמדובר במחבלים מאזורי יהודה ושומרון, אבל היא רחוקה מלהספיק. אין די בכך שהרוצחים יבואו על עונשם. במקרה הרע הם נתפסים חיים ומבלים שנים בתנאי קייטנה על חשבוננו בבית הכלא הישראלי, כשמדי חודש בחודשו הרשות הפלשתינית בראשות מחמוד עבאס דואגת לשלם להם משכורת שמנה. במקרה הפחות גרוע הם מחוסלים במהלך הניסיון ללכוד אותם, אבל גם זה לא ממש מרתיע את המחבל הבא. ענישה אולי יש, אבל הרתעה אין. לכידת המחבלים הצפויה לא תמנע את הפיגוע הרצחני הבא.
2.
הפתרון שמציע איתמר בן-גביר, עונש מוות למחבלים, לא ישים ולא מרתיע. אפשרות לדון מחבלים למוות קיימת כבר כיום בחוק הצבאי, שבמסגרתו עומדים לדין רוב מוחלט מבין המחבלים שנתפסים. אבל התביעה נמנעת מלדרוש עונש מוות אפילו במקרים מזעזעים במיוחד של רוצחי משפחת פוגל ששחטו עוללים במיטותיהם. וגם אם מערכת המשפט שלנו תתעשת ותשנה את גישתה, אין סיבה להניח שהוצאות להורג ירתיעו את המחבלים. כשהם יוצאים לפגע ידוע להם שרבים הסיכויים שימותו, והם מוכנים לכך.
צעד שיכול להועיל הרבה יותר זו ענישה סביבתית. חלק משמעותי מהמחבלים שמוכנים למות עשויים להירתע מפגיעה צפויה במשפחתם. גם בני המשפחה מצדם יפעילו לחצים כבדים על הבן שלא יהפוך לשאהיד על חשבונם, ובמקרים מסוימים אף ימסרו עליו מידע מוקדם כדי שלא יישאו במחיר מעשיו. זהו ההיגיון שעמד ביסוד פעולת ההרתעה של הרס בתי מחבלים רוצחים, שאושרה פעמים רבות על ידי רוב שופטי בג"ץ. אלא שבמהלך השנים האפקט ההרתעתי נשחק בגלל הגבלות שהוטלו על מועד והיקף ההריסה. לא פעם מוגבלת ההריסה לחדרו האישי של המחבל בלבד. תהליך אישור הביצוע לוקח זמן רב, וכך ההריסה מרתיעה הרבה פחות. לצדה של הריסת בתי מחבלים מהירה, בולטת לעין ולאוזן ומרתיעה, צריכה לבוא גם מדיניות של גירוש משפחות מחבלים מגבולות הארץ. וכדי ששופטי בג"ץ המתחסדים לא יפריעו לנו בקרב על חיי אזרחינו מול אויב אכזר וחסר עכבות, יש צורך דחוף בחקיקה מתאימה ובפסקת התגברות שתנטרל את ביטול החלטות הכנסת בידי שחורי הגלימות.
3.
מה שעוד צריך לעשות זה להגביר את הלחץ של כוחות צה"ל על קיני המחבלים בשטח. נראה כי בתקופה האחרונה קברניטי הביטחון שלנו ריפו את טבעת הכיתור שהוטלה על אזורי הקינון של המחבלים, אולי בהשפעת תיאוריית "צמצום הסכסוך" שקנתה שביתה בלב רבים מהם. חמור במיוחד המצב בצפון השומרון ובעיר ג'נין – אזור שנותר ריק מהתיישבות יהודית, בפרט לאחר הרס ארבעה יישובים במסגרת "תכנית ההתנתקות". צה"ל לא יודע להיות במקום שאין בו התיישבות יהודית, וכך הופקר אזור ג'נין לשליטת המחבלים והפך חממה לטרור.
האחריות למצב הביטחוני הקשה מוטלת על בכירי צה"ל ובמיוחד על מי שמכהן כשר הביטחון מזה כשנתיים וחצי, בני גנץ. ההידרדרות החמורה הזאת קרתה במשמרת שלו. כמי שמופקד על ביטחון אזרחי ישראל, הוא האחראי לתוצאותיה העגומות והמדממות של האסטרטגיה הכושלת שלו. גנץ חימם את היחסים עם אבו-מאזן בלי שהראיס הפלשתיני שינה משהו במדיניותו מעודדת הטרור. הוא הכביד את ידו על בנייה יהודית במאחזים, ובמקביל העלים עין מבנייה בלתי חוקית ומהשתלטות הפלשתינים על שטחי C. גם אישורי עבודה בישראל שחולקו לעשרות אלפי פלשתינים הקלו את מלאכתם של הרוצחים. ממשלת בנט-לפיד-גנץ חשפה את אזרחי ישראל לסכנה כשאיפשרה לרבבות עובדים פלשתינים להגיע יום יום לערי ישראל, כשביניהם מוטמעים מחבלים וסייעניהם.
4.
נראה כי מערכת הביטחון שבויה בקונספציות של אסטרטגיה ומוסר לחימה שמחלישות אותנו במאבק מול הטרור. על הרקע הזה, מתחזקת התחושה כי הדרישה להפקיד את תיק הביטחון בידי בצלאל סמוטריץ' הייתה רעיון לא רע בכלל.
ניסיונה ההיסטורי של מדינת ישראל מוכיח שהיו כאן שרי ביטחון חסרי רקע צבאי משמעותי, דוגמת דוד בן-גוריון, משה ארנס ושמעון פרס, שעשו עבודה מצוינת או לפחות לא רעה. לעומתם, לא מעט רמטכ"לים ואלופים בדימוס שרשמו קריירה צבאית מזהירה התגלו כשרי ביטחון כושלים או חיוורים. כזה היה למשל המצביא המהולל והרמטכ"ל בדימוס משה דיין, שקצר ללא הצדקה את תהילת מלחמת ששת הימים וקרס כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים. כזה היה גם אריאל שרון, מגדולי מצביאי צה"ל, שכשר הביטחון סיבך אותנו בבוץ הלבנוני במלחמת לבנון השנייה. בימים אלו נראה שצה"ל שבוי בקיבעון ואפרוריות, מתמסר לעיסוק באג'נדות מגדר ולהט"ב, שכח את טעמו של ניצחון וזקוק להנהגה פוליטית נמרצת וחושבת מחוץ לקופסה שתוציא אותו מתרדמתו.
"ישראל הוכיחה בחודשים האחרונים שאין מקום ואין מחבל שהיא לא יודעת להגיע אליו, מהקסבה בשכם, מחנה הפליטים בג'נין, לזירות קרובות ורחוקות" צייץ ראש הממשלה היוצאת יאיר לפיד, והוסיף איום כי "אם גופתו של טירן לא תוחזר, החוטפים ישלמו מחיר יקר". אבל יש לפחות רב-מחבלים אחד בשם מוחמד דף שישראל לא מצליחה להגיע אליו כבר למעלה מ-20 שנה. ואת המקום בעזה שבו מוחזק האזרח החטוף אברה מנגיסטו ישראל לא יודעת למצוא, כמו גם את המקום בו מחוזקות גופות חיילינו הדר גולדין ואורון שאול.
את האסון האסטרטגי כתוצאה מהפקרת עזה לשלטון החמאס, הצמרת הביטחונית המנוסה שלנו לא ידעה לצפות ולמנוע. דווקא אנשים כמו האזרח בצלאל סמוטריץ', אז בן 25 ולפני שירות צבאי, הבינו את גודל האסון וניסו להילחם בנסיגה ובגירוש בכל כוחם. במקום לגלות מעט צניעות והקשבה, הממסד הביטחוני שלנו ממשיך להתנשא ולחשוב שכל החכמה האסטרטגית נמצאת בכיסו. אז לא רק בגלל סוגיות של בנייה בהתיישבות, שטחי C, ריבונות ומנהל אזרחי יש להצטער על כך שסמוטריץ' נאלץ לוותר על הביטחון ולהסתפק בתיק האוצר, אלא גם בגלל סוגיות שהן לכאורה ביטחוניות נטו כמו העמידה מול הטרוריסטים וארגוניהם ביו"ש, בעזה ובלבנון. אם מי שיתמנה לבסוף לתפקיד הוא יואב גלנט, נותר רק לאחל לו ולכולנו שיצליח להתעלות מעל לקיבעון ולמוסכמות למרות היותו אלוף בדימוס ותוצר של המערכת הצבאית.
5.
אי אפשר בימים אלו בלי להתייחס מעט לפוליטיקה הקואליציונית. אין צדק בקינה העולה בימים האחרונים משורות הליכוד כאילו נתניהו מחלק את כל התיקים הבכירים לשותפות הקואליציוניות ולא מותיר דבר לחבריו למפלגה. יש לזכור כי 64 המנדטים שעליהם תתבסס הקואליציה המסתמנת מתחלקים שווה בשווה בין הליכוד לשאר המפלגות בגוש. במצב הזה, אם הליכוד מקבל את ראשות הממשלה ואת משרד החוץ, אין סיבה שלפחות אחד משני התיקים הבכירים הנוספים, אוצר או ביטחון, לא יימסר לשותפות. במצב המסתמן עד כה נראה שמלבד ראשות הממשלה ותיקי החוץ והביטחון, הליכוד יחזיק גם במשרדי המשפטים והחינוך הנחשבים והמשפיעים, ובעוד בשורה ארוכה של תיקים בינוניים וקטנים. נכון שיש בליכוד ח"כים שהם שרים לשעבר ותיקים ומנוסים, אבל לא תמיד הניסיון הזה היה כרוך גם בהצלחה מוכחת, לפעמים להיפך.
לא ברור אם הלחץ על נתניהו מתוך מפלגתו הוא אותנטי, או שמדובר בלחץ מוזמן לצרכי מיקוח. כך או כך, בשיטת הממשל הנהוגה בישראל מפלגת השלטון צריכה לדעת לשתף פעולה ולהתפשר. אחרי מה שניתן בממשלת החילופין לבני גנץ כשהביא איתו רק 15 מנדטים, מה שמבקשות השותפות כעת הוא מחיר סביר בהחלט.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***