
א. סיפור מוכר הוא על תלמידי האר"י שבערב שבת אחד ביקש מהם לבוא עמו לירושלים. התלמידים הבינו שכונתו להגיע בקפיצת הדרך, ושמחו על ההזדמנות הזו.
מאידך היו מי שבקשו רק ללכת ולהודיע בבית שיעדרו בשבת. באותו רגע הוחמצה השעה והגאולה שעמדה להתרחש נדחתה בשנים רבות. היסטוריה של החמצת השעה מוכרת לנו גם בדורות האחרונים. הבולטת בהן היתה במלחמת ששת הימים כשמדינת ישראל יכלה להחיל את ריבונותה על כל שטחי הארץ המובטחת, בראשם הר הבית.
כשכל העולם הריע לנו והתפעל מניצחון היהודים השבים לארץ המובטחת כחזון התורה והנביאים. יהודי רוסיה "נדלקו" באש הנצחון והחלו לעלות ארצה. אבל ממשלת ישראל לא עמדה בניסיון והחמיצה את השעה. יהודי רוסיה לא ניצלו את ההזדמנות עד שירד עליהם מסך הברזל למשך עשרות שנים.
בשתי סוגיות אלה, רבים היו שאמרו – עקרונית אנחנו רוצים אבל מבחינה פרגמטית, יש בעיות. "מה יאמרו", "פן יאמרו", ועוד. זהו שורש ההחמצה. הפרגמטיזם שהופך את הקערה על פיה ומונע מלממש את ההזדמנות. כתלמידי האר"י שבקשו רק להודיע בבית...
ב. "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" , אמרו חז"ל על המקום הנרחב שהקדישה התורה לסיפור מסעו של אליעזר, אותו קראנו בשבת האחרונה, ולעיסוק בפרטיו. אי אפשר להפריז בחשיבות האירוע, המתעד את ההתנגשות הראשונה במקרא בין הפרגמטיסט לבין האידיאליסט.
יד ה' התגלתה במלוא תפארתה, כשאליעזר פוגש מיד את רבקה המיועדת ליצחק והיא עושה בדיוק את מה שהתפלל עליו. אפילו משפחתה של רבקה הכריזה "מה' יצא הדבר". אבל תיכף נעשה ניסיון בשם הפרגמטיזם הקיצוני לעכב, ולמעשה לבטל, את רצון ה' בהמשכיותה של שושלת אברהם וביצירת עם ישראל. לכן אמרו "תשב הנערה עמנו ימים או עשור".
הפרגמטיסט מודה, כביכול, שהאידיאליסט צודק, אלא שבפועל הוא משהה, מעכב, כדי שההתלהבות תדעך. בהתפוגג הלהט, כשבהירות פלא ההשגחה נדחקת אל זוויות הזיכרון, פונה לו האדם אל מחוזות היום־יום הפשוטים והקטנים, מחמיץ את גודל שעת הרצון ולמעשה פונה עורף למתנת שמים שקיבל.
נראה כי גם זה כלול באמרה המפורסמת בהגדה של פסח: "לבן ביקש לעקור את הכול". אם רבקה תישאר בחרן – לא יהיה המשך אמיתי לאברהם. מי שנועד להמשיך את דרך האמונה, מסירות הנפש ואהבת הבריות ייאלץ להינשא לאישה שצאצאיה לא יוכלו להתרומם לגובה הרוחני המתאים. לחילופין, אם רבקה תישאר בחרן ויצחק ייאלץ לצאת את גבולות ארץ ההבטחה כשישאנה לאישה – בטלה הזיקה לארץ, בטלה שליחותו של אברהם, בטלה האמירה הראשונה והיסודית לאברהם: "לך לך... אל הארץ אשר אראך".
ג. בימים אלה מתחולל סיפור דומה ממש. קיימת הזדמנות פז לשוב ולממש את הישגי מלחמת ששת הימים, גם אם לא את כולם, לפחות חלק משמעותי מהם. ושוב יש פרמגטיסטים. מי שכל השנים מצאו הסברים למה לא עכשיו: "כי אמריקה". "כי האיחוד האירופי", כי יש עוד משימות. ועוד. הזדמנויות לא חוזרות על עצמן בתדירות גבוהה. על כל מי שאמונים על תורת ישראל, ומאמינים בהשגחה אלוקית, להיזהר מאוד מהחמצת השעה, ולעמוד על כך שאכן נממש את המתנה העומדת כעת לפתחנו. פן תהיה זו שוב החמצה למאות שנים.