ראש חודש כסלו, חודש הגבורה של החשמונאים, ואני נזכרת במציאות המזוויעה שקדמה למאבק החשמונאי: מציאות שאותה מתאר רש"י בפירושו למסכת שבת (כ"ג א): "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (-שעומדות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה".
עפ"י המדרש, "שלוש שנים ושמונה חודשים" נהגה הגזירה הנוראה שמתאר רש"י. שלוש שנים ושמונה חודשים בהם בנות ישראל נמנעו מלהינשא, גזרו על עצמן רווקות, ואחרות שכן נישאו – נאלצו לעבור בליל כלולותיהן את הנורא מכל. שלוש שנים ושמונה חודשים בהם חכמי ישראל חיפשו ומצאו פתרונות הלכתיים למצב הנורא הזה, אך איש לא חשב לצאת למאבק כדי לבטלה. פשוט, חיו עם הגזירה ולצידה, נקטו במדיניות בת היענה: לטמון את הראש עמוק בחול, ולחיות בעולם של נדמה-לי.
כמו בימים ההם, גם בזמן הזה: אף אנו חיים בצידה ובתוכה של מציאות מזוויעה, ואף אנו טומנים את הראש בחול, כבנות יענה, ומנסים לחיות לצידה ולא לפעול כדי לבטלה. לא רק שלוש שנים ושמונה חודשים, כבר למעלה משתים עשרה שנים פועלת הרשות הפלסטינית בתכנית מסודרת, מתוקצבת, וגם מוצהרת, כדי לשדוד את חבלי יהודה ושומרון מתחת לרגלינו, לייצר נסיגה דה-פקטו ללא הסכם ועל פי מפה שהיא ורק היא קובעת, לחנוק (כן, כך הם קוראים לזה בלי להתבייש) את ההתיישבות היהודית, ולהקים באופן חד-צדדי את המדינה הפלסטינית שהם יודעים היטב שלא יקבלו במשא ומתן משום שרוב העם בישראל מתנגד לה. למעלה משתים עשרה שנים נמשך שוד הקרקעות הגדול הזה, מתחת לאפו של המנהל האזרחי ושל צה"ל הגדול והחזק, וכבר הגיע כמעט בכל גזרה אל שערי הישובים ממש, ומדינת ישראל טומנת את הראש בחול, ואינה פועלת כפי שהיא יודעת ומסוגלת לפעול, כדי לסכל אותו.
ולא רק זאת: כבר שלושים שנה חיים אנו בתוך מציאות מזוויעה בה הרשות הפלסטינית שאנו עצמנו (מדינת ישראל) הקמנו, חימשנו, ובנינו עליה שהיא תילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם" – אותה רשות עצמה הכניסה לספר החוקים שלה חוק המחייב אותה לשלם שכר ביד רחבה לכל מי שרוצח יהודים. אין עוד ספר חוקים כזה בעולם כולו, ספר חוקים שקורא לרצח יהודים תמורת תשלום. רק כאן, לידינו ממש, על אדמת ארצנו, קיים ספר חוקים כזה, והוא גובה מאתנו מחיר דמים כבד מנשוא, ואנחנו שותקים. שותקים וממשיכים להתייחס לרשות הפלסטינית כאל קבלנית-משנה למאבק בטרור, במקום כאל אויב אכזר.
בסיור שדולת א"י שקיימנו לפני כשנה, לאחר הזעזוע העמוק מהיקפי הבניה הבלתי חוקית שראו עינינו, מהשקעות הענק בנטיעת מטעים שלמים על אדמות הישובים ממש, הודו כל בכירי הליכוד בפה מלא: גם אנחנו חטאנו כשלא מנענו את ההשתלטות העוינת הזו על אדמות ארצנו, ואת האיום האסטרטגי שהיא מייצרת נגדנו. בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שעסקה בנושא, התבטאו בזה אחר זה כל חברי הכנסת של הליכוד על גודל הסכנה, ועל החובה לשנות כיוון ולנהל את המערכה על חבלי הארץ שלנו, גם אם מערכה כזו תגרור עימותים מול הרשות הפלסטינית, ומול תומכיה מהאיחוד האירופי ומדינות נוספות. כולם-כולם הסכימו שכך אסור להמשיך, שאת המערכה על השטח צריך לנהל כפי שמדינת ישראל יודעת לנהל מערכה אסטרטגית כשהיא רוצה, עם דירקטיבה מדינית ברורה, עם כלי אכיפה משודרגים, עם הגדרה ברורה של המיזם הפלסטיני כפעילות עוינת, לא פחות.
אז איך קורה שעכשיו, כשסוף סוף נבחרנו לחזור לשלטון ולנהל את המערכה הקריטית הזו, דורש הליכוד לחזור למדיניות בת-היענה? להמשיך לחיות לצידו של שוד הקרקעות הגדול, ולא לסכל אותו בנחישות? פתאום הם לא מבינים את גודל הזוועה? איך קורה שהליכוד אינו מוכן לשנות את היחס לרשות הפלסטינית, להפסיק להתחנן לשיתוף פעולה מצידה, ולהתחיל סוף סוף להתייחס אליה כאל אויב, ואל עצמנו כבעלי הבית?
בימים ההם, מספר לנו רש"י "נעשה הנס ע"י אשה". והמדרש מרחיב ומספר, שמדובר בבת מתתיהו החשמונאי, שסרבה להשלים עם הנורמה הנוראה וזעקה: לא עוד! בעיצומה של מסיבת החתונה שלה, כשכל האורחים הנכבדים חוגגים ושמחים, ובמקביל מתעלמים מהזוועה שמצפה לכלה בתום החגיגה – היא קמה ועשתה מעשה: קרעה את בגדיה בפני כל החוגגים, וחייבה אותם לראות אותה, ואת האמת המרה והאיומה, במערומיה. די לטיוח, די להתעלמות, די להשלמה עם העוול – זעקה. המדרש מספר, שהתגובה הראשונית של אחי הכלה האמיצה היתה... בושה, וכעס דווקא על אחותם! הם צעקו עליה ודרשו לשרוף אותה באש, בשל המעשה המופקר שעשתה. אבל הנערה הגיבורה לא ויתרה, ועמדה על שלה: לא אני המופקרת, אלא ההשלמה שלכם עם הגזירה, ההתעלמות ממנה, והעובדה שעוד לא התגייסתם כדי לבטלה אותה - זו ההפקרה האמיתית. לא אני צריכה להתבייש – אמרה – תתביישו אתם!
בת חשמונאי האמיצה והנחושה, שלא חסה על כבודה והיתה מוכנה לספוג ביזיונות אישיים כדי להציל את עם ישראל מביזיון לאומי מתמשך, הצליחה להביא לשינוי כיוון לאומי, למאבק הגבורה החשמונאי ששיאו שחרור בית המקדש וטיהורו, ותוצאתו ההיסטורית: עצמאות יהודית בארץ ישראל, וכפי שכותב הרמב"ם: "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". את הניצחון הזה עם ישראל חוגג אלפי שנים, ואף אנו נחגוג אותו החודש בחג החנוכה.
כולנו נוהגים לצטט בגאון את דבריו של אחי הכלה, שמעון החשמונאי, שאמר: "לא ארץ נוכריה לקחנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו, כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו" – האם נדע גם אנו להשיב את נחלת אבותינו לנו? האם נזכה גם אנו לשינוי כיוון לאומי?
נראה שהתשובה לכך טמונה בשאלה האם נלך בדרכה של אחותו של שמעון החשמונאי, אותה כלה אמיצה, ונדע להיות נחושים ולדרוש זאת ללא בושה, ובכל התוקף.
חודש טוב לכל בית ישראל
---
ח"כ אורית סטרוק, סיעת הציונות הדתית