נחמה תאנה מטלטלת אותי כבר כמה חודשים, ואליה הצטרפה דורית הופר-לנג כששתיהן זועקות זעקה גדולה ומרה. העדות הניעה אותי בתחילה ברובד אישי: נעמדתי ברחוב לצידה של נחמה מיד.
לא יכולתי להשאיר לבד שם, אישה שליבה קרוע והיא זועקת על שנעשה לה עוול נורא. עכשיו, בפרספקטיבה
של כמה שבועות, משתפת אתכם גם ברובד ציבורי ובקריאה לפעולה.
ראשית – אל כל אחת מהנפגעות
מבקשת לומר לך את הדבר החשוב מכל: מותר לספר. זה לא כלול בשום איסור הלכתי אלא להיפך: מצווה עלייך לספר דבר פגיעתך. הקדוש-ברוך-הוא חפץ בחיים. הדיבור הוא השער בו עלייך לעבור כדי להוציא את עצמך מבית הכלא שהפגיעה יצרה בך. ככה פשוט, בלי דיבור אין החלמה. והדיבור הוא שלך. ברצונך ספרי ,ברצונך החרישי. איש לא יכול ליטול ממך את הזכות הזאת.
שנית – אליכם כציבור
לא תוכלו לא לנקוט עמדה. אי אפשר להישאר באמצע פשוט כי אין אמצע. מה שפעם היה האמצע מתברר בכל יום שעובר כתמיכה בהמשך המצב הקיים, לסתום את הפה זה לתמוך במי שמרוויח מהשתיקה שלכם.
יש שני צדדים וצריך לבחור. אנחנו נאבקות לשנות מציאות שהייתה מקובלת במשך אלפי שנות תרבות אנושית. נפגעים לא התלוננו. כדברי אבשלום לתמר אחותו אחרי אינוסיה: וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִי. וכדי לשנות סדרי עולם צריך מאמץ משותף. הדיבור הפתוח מוביל את השינוי החברתי ואת המאבק בפגיעות הנעשות בחושך כאשר מעטה השתיקה שומר על הפוגעים. דיבור שמוציא אותן לאור מביא גאולה הן לנפגעת המקבלת את קולה כבודה ומקומה בחברה בחזרה, והן לחברה הלומדת להיות מוגנת יותר וגם מסוגלת להציל את העשוק מיד עושקו.
אצל רבים מתעוררים שני קשיים לנקיטת עמדה:
חילול השם
נורא להגיד שהרב חטא. זה שובר את האמון בכך שהתורה מכוונת אותנו להיות אנשים טובים. הלב מתקומם כנגד חילול השם שבאפשרות לומר שאיש המעלה שדרכו דרך התורה נפל לחוסר מוסריות ואכזריות שכזו. אלא שטענה זו עומדת גם לצד השני: נורא להגיד שבית המדרש מהווה מחסה לפוגעים.
נורא לחשוב שדרכה של תורה לא מחייבת דין אחד לכל, נורא לחשוב על קהילות יראים שהן חממה לפוגעים. נורא להבין שהפוגעים מנצלים את התמימות שלנו ובכך עוד ילדים נפגעים, ועוד נשים מנוצלות. חילול השם מתרחש כאשר החברה הדתית איננה חברת מופת של צדק וצדקה. חילול השם זה גם להגיד שאם אתה גדול בתורה יעלימו עין מפגיעות שפגעת באחרים.
ספקות
עמידתה של נחמה מוקפת כל בני משפחתה כשהיא מגוללת מסכת חיים שזורה בפגיעות החל מילדות ועד לתוך תקופת היותה אישה נשואה עזרו לי לחזק את הבנתי כי אמת בפיה . גם העובדה שיש כאן שתי עדויות שאינן תלויות זו בזו עזרה לי לבסס את התחושה שאני נותנת בהן אמון. יחד עם זאת טיבם של אירועים כאלו שיש בהם שטח אפור. סרטון לא קיים ודברים שמעידים עליהם שהתרחשו בדלתיים סגורות, בחדרי חדרים, לפני עשרות בשנים אולי לא קרו כפי שמסופר לנו. גם במהלך החקירה, ואפילו עם סיומה , עלול להיווצר מצב בו נבין שלא נצליח להגיע לחקר האמת עד תום. יחד עם זאת התקווה לוודאות לא יכולה לשתק אותנו מפעולה.
את חייבת לתפוס צד כי השאלה היא בעיקר, איזה אדם את רוצה להיות. מהי החברה בה את רוצה לחיות ומהו הגבול המוסרי שכאשר הוא נחצה את יוצאת לרחוב להיאבק עליו.
האם מקובל עלייך שאנחנו חיים בחברה בה האיש החזק יכול לנצל חלשים ממנו? האם מקובל עלייך שנפגעים יצטרכו לצאת לכיכר העיר כדי לדרוש שמערכות הצדק יפעלו ויגנו עליהם? האם המטרה מקדשת כל אמצעי? ובעיקר בעיקר האם הציות לתורה ולרב אמור לשתק את המצפון המוסרי האנושי שלך? כשעמדתי ברחוב, שבוע אחר שבוע, למול שערי הכנסת, לצד נחמה תאנה. ראיתי את הסיפור בפרספקטיבה רחבה – כאפיזודה בסדר גודל של סיפור מקראי: האישה החלשה ביותר בחברה מעיזה לטעון טענות לעוול נורא שעשה בה האיש החזק ביותר בחברה. והיא עושה זאת ברחובה של עיר. הצעקה שלה מופנית אלינו – קול דמי אחיותכם זועקים מהרחובות– האם תחרישו?
נחמה, דורית, אני ורבות נוספות כבר לא עומדות בצל. כבר מגלות פנינו למול החברה הדתית, שואלות
אתכם: עַד מָּתַי רְשָּעִים יַעֲלֹזו ? צדק אנחנו מבקשות. צאו משתיקתכם על מנת שנבטיח שבתי הכנסת ובתי
המדרש שלנו לא נותנים מחסה להתנהגות אכזרית, ולתרבות של כח.
שַוועַת עֲנִיִים אַתָּה תִשְמַע, צַעֲקַת הַדַל תַקְשִיב וְתוֹשִיע
זו החברה אותה אני נאבקת להוריש לבנותי, בני, תלמידותי ונכדותי אחרי. "עוּרִי עוּרִי לִבְשִי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִי בִגְדֵּי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁ לםִ עִיר הַקֹּדֶש כי לאֹּ יוֹסִיף יָׁבאֹּ בָׁךְ עוֹד עָׁרֵּל וְטָׁמֵּא "