"מרכז ענב לתרבות בתל אביב לא מוכן להשכיר לדין דין ולי את המקום, אפילו אם לא נפרסם את המופע שלנו בתוכנייה או באתר שלהם. הוא מונע מאיתנו את האפשרות להופיע בפני נשות תל אביב הדתיות והחרדיות, שהן חלק בלתי נפרד מהעיר ומשלמות מיסים כמו כל אחת אחרת, אך להן אין אפשרות ליהנות מפעילויות בהפרדה כפי אמונתן. בשם הרצון לשוויון וליברליזם אנחנו מופלות ונמנעת ממנו האפשרות לפרנסה בתחום שלנו". הודעה אישית ששרון רוטר הרשתה לי לשתף.
והנה שוב מרימה לה את הראש האפליה החילונית ובפעם המי יודע כמה, כבר הפסקנו לספור, בנושא אירועי התרבות בהפרדה מלאה, או ליתר דיוק לנשים בלבד. מרכז התרבות ענב השייך לעיריית תל אביב אינו מוכן להשכיר אולם לדין דין אביב ולשרון רוטר, שתי זמרות מצליחות. מי שלא מכיר אותן, שתיהן זכו לתהילה והצלחה כזמרות חילוניות, אבל מה לעשות, רחמנא ליצלן, נפלו לתשובה. בהתאם לאמונתן ולהליכה הבלתי מתפשרת בדרך ההלכה היהודית, הן מעוניינות לפתוח קופה לערב שירים לנשים בלבד. לא, נזעקים בעיר הפלורליסטית. אנחנו מקבלים את כולם חוץ מאת הנשים הדתיות שמעוניינות לצרוך תרבות לפי ההלכה. אם הן רוצות לעמוד בצד בשמחת תורה בבית הכנסת, שיבושם להן. אבל לרקוד לצלילי "ארוץ אליך" בסביבה שאינה תואמת את תקנות העזר העירוניות? עד כאן. כפייה דתית! (כותרת צבעונית תמיד, לא?) ישנו מדרון תלול של המרחב הציבורי: יום אחד זה מרכז ענב, וביום שאחריו עוד ירצו מדרכה משלהן! ואנחנו תמהים: איך הקורקינטים ידרסו בחופשיות עוברי אורח ללא הבדל דת, גזע ומין? לא נוכל לתת לזה יד.
ילדים חרדים בכלובי תרנגולות
זוכרים את הרגע הזה, לפני שנים רבות, או לפחות כך זה נדמה, שבו הודיעו על תוצאות הבחירות? מאותו רגע התקשורת הכללית מפמפמת לקהלה השבוי שרק צרות הולכות להיות פה. כאילו עד עכשיו היינו יכולים להגדיר את החיים בישראל כרגועים ומתונים. למרות שהעם אמר את דברו די בבירור, הצד שעבר לאופוזיציה הביע זעזוע עמוק מהרצון של רובנו לחיות במדינה שמעריכה ומקדשת, או לכל הפחות לא דורסת ברגל גסה, את החלק היהודי שבה. אמרתי את זה במספיק פוליטיקלי קורקט? בין אם זה בתקשורת, בין אם זה בשיחות פרטיות, לכולם יש פחד קיצוני מדבר אחד: היום שבו תקום פה מדינת שריעה קיצונית. הפחד, שהוא בסך הכול הגיוני, שכל מגישת טלוויזיה תחויב בשביס. החשש שמא על ילדיהם, רכי הנשמה ומסתערי הטיקטוק, תהיה חובת שתילת אמנון ותמר במסגרת לימודי הליבה היהודיים. כפייה! נזעקים כולם. כפייה דתית שתשיב אותנו אלפי שנים לאחור, עת נשים נדחקו לחלקו האחורי של הגמל ולא הורשו ללמוד קרוא וכתוב.
נשים לרגע בצד את הסטיגמות שמפומפמות על ידי התקשורת השכם וערב על אנשי הכיפות ועובדי ה'. נשים לרגע בצד את העובדה (הברורה מאליה) שלאישה שומרת תורה ומצוות יש את זכות הבחירה לבחור בכל בוקר מחדש כל אספקט בחייה. אם לשתות קפה או תה. אם לצאת לעבוד או להיות אמא במשרה מלאה. אם זה נכון להוסיף ילד למשפחה. אם אני מוכנה לרדת ברמת החיים כדי שבעלי ילמד תורה, בעודי מבינה את ההשלכות של הבחירה הזאת על חיי וחיי משפחתי, או אפילו אם זה להתחבר אל ה' על ידי תפילה. בכל הבחירות אנחנו בעלות השליטה, אין פה ולו ניצוץ כפייה באופק.
ישנו חוסר מסוגלות של קהל מסוים להכיל את העובדה שאף אחד לא כופה עליי לעבוד את ה', שמתוך צלילות הדעת אני בוחרת לכסות את ראשי, את ברכיי ואת מרפקיי. זאת לאחר לימוד, הבנה והעמקה במשמעות הבחירה שלי. ישנו חוסר הבנה ציבורי שאין אדם שיכול לכפות על אדם אחר אמונה או הליכה בדרך ה'. כפייה דתית לא מתרחשת במגזר הדתי שחופשי לבחור ובוחר בכל יום מחדש בתורת ה'. בואו נאמר את האמת: מדינת ישראל, מבחינה סטטיסטית־דמוגרפית, היא מדינה שרוב אזרחיה מוגדרים חילונים. לא חילונים שדוגלים בדריסת ערכי היהדות, פירור מערך הכשרות או טולרנטיות לאנשים שמבזים תפילין בעזרת אבריהם המוצנעים. אבל חילונים מספיק להבין שכולנו חיים בחברה חופשית לבחור את מידת הדתיות שלנו או כלל לא. בפעם האחרונה שבדקתי, מדינת ישראל אינה נסגרת ל־25 שעות בזמן הדלקת נרות ואפילו משחקים בה כדורגל בשבת. אנחנו חיים במדינה שהתקשורת, מוסדות האומנות, המוסדות האקדמיים והפוליטיקה החילוניים נותנים בה את הטון.
אם מדברים פה על כפייה, זה הזמן לומר: יש פה כפייה חילונית מובהקת. כשאני נוסעת באיילון ומכל בניין קופצת עליי בחורה בבגד ים, או כשאני הולכת ברחוב וגבר עושה ג'וגינג, ומשום מה הוא בוחר לעשות זאת בלי חולצה, המרחב הציבורי החילוני כופה את העירום שלו עליי. לי אישית זה צורם. כן כן, גם אני הייתי שם. כמו אותה בחורה בבגד הים, באמונה שזה הגוף שלי וזכותי לעשות בו מה שבא לי. היא חיה במדינה עם בחירה חופשית, נכון? אבל באותה נשימה היא צריכה לדעת שהבחירה שלה ללכת בעירום חלקי כופה עליי התמודדות. כשנשים דתיות מודרות מלימודים גבוהים כי ארגונים פמיניסטיים צועקים אפליה ולא מאפשרים להן ללמוד בסביבה המתאימה לאורח חייהן - זו אפליה וכפייה חילונית. שלא יהיו צבועים ויגידו שהם עושים את זה בשם הקדמה והשוויון. שלא יצעקו שהדת אוחזת במושכות ואינה מאפשרת לנשים דתיות להתקדם. במעשיהם הבלעדיים הם אחראים לאי מתן הזדמנות שווה.
שוויון הוא לתת זכות שווה לאנשים ולערכים שלא תואמים את הערכים שלכם. זה להתאים אפשרויות לימודים, עבודה וקידום למי שהאמונה שלהם שונה ומתנגשת בשלכם. חוסר הגמישות בשם ערכים נעלים הוא כפייה חילונית למהדרין. כשילדים חרדים לומדים בתנאים פיזיים שלא היו מביישים כלובי תרנגולות בגלל שהם בחרו בדרך התורה ללא לימודי ליבה – יש פה אפליה וכפייה חילונית שתאפשר שחרור תקציבים רק בתנאי שילמדו את מה שהעולם החילוני מעריך כידע. כמובן שכל מה שנחשב כידע יהודי לא נספר כידע, אלא כתוכן מיותר שאבד עליו הכלח.
להיזהר מדורסנות
האמת, אני יכולה להבין את החשש שלהם. בלי קשר לכפייה דתית, כל סוג של כפייה הוא דבר בעייתי. אף מעשה שהוא השלטת רצון האחר עליי לא צריך לרדת לנו בגרון בקלות ויש לבחון לעומק אותו ואת השלכותיו. לכן עלינו, אנשי ה', ועל הנציגים שלנו לבחון היטב את צעדינו ואת מערך ההסברה שלנו, כדי שהרצון שלנו לחיות חיי תורה ומצוות לא ייראה בעיני הצד השני ככיפוף ידיים דורסני.
"בואי ונרקוד / ניתן ידיים / נשחרר / גוף אדמה ונשמה שמיים / לב פועם בי עד / מוסיף אור וחום / למדורה / בואי ונרקוד / עד כלות המחשבה". מילים ולחן: רוחמה בן יוסף. ביצוע: דין דין אביב. בקרוב, בעזרת השם, במרכז ענב עם שרון רוטר, תל אביב.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***