באה בטוב

לפני ארבע שנים התפרצה לחייה של איילת השחר אסטרייכר מחלת הטרשת הנפוצה (Multiple Sclerosis, MS). דווקא היא, מייסדת 'דרך הטוב' - המרכז לפיתוח תודעת הטוב כדרך חיים, ומפתחת שיטת 'הפירמידה ההפוכה' לריפוי רוחני ושחרור רגשי, שמאמנת ומרצה מעל כל במה על כמה טוב יש בעולם - נאלצה פתאום להתמודד עם הידיעה המטלטלת שהיא חולה במחלה חשוכת מרפא וחשה כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליה.

"בחודשים שלפני האבחון הרשמי התחלתי לסבול מתופעות מוזרות שבאו והלכו", היא משחזרת כיצד הכול התחיל. "יום אחד היו לי סחרחורות, יום אחר סבלתי מרגל שנזרקת באופן לא רצוני, סנוור חזק, נוקשות בגפיים ועוד. לא הבנתי מה עובר על הגוף שלי". כשקמה יום אחד עם חצי פנים מנומלות, הרופא הפנה אותה בבהילות לבדיקת MRI בבית החולים הדסה עין כרם. את יום קבלת האבחון הרשמי, כמה ימים מאוחר יותר, היא לא תשכח לעולם. "קיבלתי למייל את האבחון. היו שם המון מינוחים באנגלית שלא הבנתי. אז בדקתי בגוגל מה זה בדיוק אומר וחשכו עיניי", היא נאנחת. "היה כתוב שחור על גבי לבן 'טרשת נפוצה'. פתאום כל התסמינים שסבלתי מהם קיבלו שם וזה נורא הבהיל אותי. פרצתי בבכי".

כמו אקדח צבע במוח

כדי להבין יותר במה מדובר, צללה אסטרייכר למידע הרפואי שקיים ברשת והבינה שמדובר במחלה אוטואימונית כרונית, שפגיעתה במערכת העצבים גורמת לפגיעה בתפקודים שונים בגוף. "זו מחלה שפוגעת במערכת העצבים הראשית - במוח ובעמוד השדרה. זה כמו להכניס ילד עם אקדח צבע למוח שלך ולומר לו 'תירה לאיפה שאתה רוצה'. ככה, בצורה לא צפויה ולא מסודרת, יש פגיעה במוח והשדרים ממנו לחלקי הגוף עוברים בצורה מעוותת. המחלה הזאת משתנה מאוד מאדם לאדם, ולכן זה נורא מטלטל כי אי אפשר לחזות מה יהיה", היא מסבירה את האתגר הקשה שבמחלתה. "את יכולה לקום בוקר אחד ולגלות שאת לא יכולה ללכת על הרגליים או למחרת להתחיל לגמגם. הכול יכול להיות".

הימים הראשונים אחרי האבחון היו קשים במיוחד. "הייתי בהלם", היא נזכרת. "ראיתי בגוגל את כל התחזיות הכי קשות שיש והבנתי שלפי הרפואה הקונבנציונלית אין ריפוי למחלה שלי. הייתי בפאניקה. חשבתי: מה יהיה עם הבנות שלי? מה יהיה איתי? עלו לי הרבה פחדים ושאלות. גם הטרידה אותי המחשבה האם אוכל בכלל להמשיך לתת את המתנה שלי לעולם עם 'דרך הטוב'. חששתי שהשליחות שלי תיאלץ להיעצר מוקדם מהצפוי".

כשהיא בשיא הקושי לעכל את הבשורה, אסטרייכר משתפת את בני משפחתה בדבר מחלתה, ואחיה מנסה לעודד אותה ומביע אמון מלא ביכולותיה לצמוח מהמשבר. "אחי המתוק אמר לי: 'חכי, את עוד תדברי על זה בסדנאות שלך ואת תחזקי אנשים אחרים'. עניתי לו: 'איפה אתה חי? מה נראה לך?!'. באותם ימים חשוכים זה היה נשמע לי לגמרי מופרך. אבל אחרי שכעסתי ובכיתי ופחדתי והייתי הכי אמיתית עם עצמי - רק אז התחדדה בי ההכרה שנכון, אני חולה במחלה לא קלה וזה ניסיון לא פשוט בכלל, אבל החיים למרות הכול בידיים שלי ואני היא זו שבוחרת איך לחיות אותם", היא משתפת בתובנות שהציפו אותה באותם ימים סוערים. "אני מבינה שאם ה' הביא לי את זה - אז בוודאי שיש בי את הכוחות להתמודד. הרי זה כל מה שאני מלמדת, זו תודעה של הטוב, שבלעדיה הייתי בוודאי נופלת לתהומות", היא מודה. "אמרתי לעצמי: 'את יודעת שהטוב קיים תמיד – זו מנטרה שאת חיה ונושמת – אז בטח יש טוב גם במחלה הזאת'. אמרתי: 'תנסי לראות את הטוב, גם אם את עכשיו נורא מודאגת ומפוחדת'. זאת הייתה התפילה הפנימית שלי, להיות בטוב, לראות את הטוב, ומהמקום הזה אספתי את כל הכוחות שיש לי לקום ולהתמודד".

איך אפשר לראות טוב במחלה חשוכת מרפא?

"אני לא אומרת שהכול טוב, אלא אני מאמינה שהטוב קיים תמיד ובכל דבר", היא מבקשת לחדד. "גם בתוך הקושי והאתגר בחיים - יש טוב. זה יכול להיות בתוכו או בעקבותיו. למשל, באשפוז האחרון שלי בבית החולים היו המון דברים טובים: מאור הפנים של הצוות שטיפל בי, מצאו לי את הווריד בקלות, בעלי פינק אותי, היה לי זמן להיות עם עצמי. יש טוב בכל דבר", היא מתעקשת. "יש טוב שמסתתר בתוך המציאות והתפקיד שלנו הוא לגלות אותו גם במקומות הכי חשוכים", היא מתמצתת את התורה כולה.

ארבע שנים חלפו מאז האבחנה ההיא, ובימים אלו אסטרייכר בעיצומו של התקף חריף במיוחד של המחלה וסובלת מפגיעה בראייה, נימול בגפיים, סחרחורות ועוד תסמינים לא קלים. למרות כל זאת, את עדיין מסוגלת לראות את הטוב? אני תוהה, ואסטרייכר מחייכת ומשיבה: "איך אמר לי פעם מישהו: 'זה נראה שכל החיים שלך הכנת את עצמך במיוחד לרגע הזה. כל 'תודעת הטוב' צמחה בשביל שיהיו לך את הכוחות להתמודד עכשיו עם המחלה'. אני מרגישה איך הקב"ה אסף איתי נקודה לנקודה כדי להביא אותי לרגע הזה יותר מוכנה. גם כשאני עכשיו בעיצומו של התקף טרשת לא קל בכלל – אני משוכנעת שדווקא עכשיו הקול של תודעת הטוב נשמע יותר חזק. כי אני מלמדת עקרונות, אבל לא רק כי קראתי אותם בספרים חכמים אלא כי אני חיה אותם לגמרי על בשרי, כי אני מכירה מקרוב את התהומות, כי אני הייתי בהכי נמוך", היא אומרת, ומוסיפה בפרספקטיבה של ארבע שנות התמודדות עם המחלה: "כיום אני יכולה לומר בלב שלם שאני רואה בטרשת הנפוצה שקיבלתי מתנה".

מתנה? עד כדי כך?

"כן, מתנה של התעוררות וחיבור לעצמי. מתנה של קרבת ה'. מתנה של שומרת ראש אישית שדואגת שאמשיך לבחור בחירות טובות וקשובות ללב ולגוף שלי. מתנה של התפכחות והכרת תודה על כל איבר בגוף שלי שכן עושה את תפקידו כמו שצריך, מה שפעם קיבלתי כמובן מאליו. מתנה להודות על הדברים הקטנים של החיים", היא משתתקת ונושמת עמוקות. "אז לומר שאני תמיד בהיי ובטוב? בוודאי שלא. יש נפילות, יש כאבים, יש פחדים, זו התנועה של החיים, רצוא ושוב. אבל יחד עם זאת, אני משתדלת תמיד להיות מחוברת לתודעת טוב, לבחור בטוב, לחייך ולהודות".

התאונה גדעה את האופטימיות

איילת השחר אסטרייכר בת ה־44 נולדה בסאו פאולו שבברזיל במהלך שליחות של שלוש שנים שהוריה יצאו אליה מטעם תנועת בני עקיבא. אסטרייכר היא הקטנה מתוך ארבעה אחים. כשהייתה בכיתה ג' יצאה משפחתה שוב לשנתיים שליחות, והפעם ללונדון. שם למדה בבית הספר היהודי 'עצמאות'. "הרגשתי לא שייכת. היו לי כל הזמן געגועים לארץ".

בתום השנה הראשונה בלונדון אירעה תאונה קטלנית שגדעה את חייהן של סבתה יחד עם עוד שתי בנות משפחה, ומאותו יום נסדקה בליבה האמונה התמימה בטוב. "אמא ואני היינו אמורות לטוס בקיץ לחופשת מולדת ולהיות אצל סבתא. כמה ימים לפני מועד הטיסה, באמצע הלילה, אני שומעת את אמא צורחת ובוכה ואני מבינה שקרה אסון נורא. מהר מאוד מתברר גודל האסון: סבתא נהרגה בתאונת דרכים קטלנית יחד עם אחותה והבת שלה בדרך חזרה מאירוע משפחתי. זה היה ביקור שציפיתי לו ופתאום בום, אסון כזה. באותם ימים הגעתי למסקנה עגומה שהלכה איתי עוד הרבה שנים אחר כך, שהחיים קשים ואסור לצפות לדברים טובים כי בסוף מתאכזבים".

לארץ היא חזרה עם משפחתה בתום שנת השליחות והם קבעו את ביתם בראשון לציון. "מאז התאונה כבר לא הייתי אותו דבר. אחרי הטראומה הזאת משהו בחיים התערער. חיפשתי את המקום שלי". בתיכון למדה במקיף הדתי בעיר. "לקחתי את 'החיים קשים' ו'כל העולם נגדי', והפכתי את זה לסלוגן שכתבתי בכל מקום. באותה תקופה הייתי בדיכאון, אבל כלפי חוץ הייתי הילדה המצחיקה והיצירתית. הייתי ילדה טובה ותלמידה אהובה, אבל העולם הפנימי שלי היה עצוב ולא טוב. לא מצאתי את מקומי".

אף אחד לא שם לב?

"אני חושבת שהכתובת הייתה על השולחן כי חרטתי את המשפטים האלה על השולחן, אבל כנראה שבגיל הזה החברים לא מתייחסים לזה יותר מדי ברצינות. הייתי ילדה טובה ומרצה כך שגם ההורים שלי לא ראו מה אני באמת עוברת".

בתום לימודי התיכון פנתה לשירות לאומי כקומונרית ביישוב יונתן שברמת הגולן. "קיבלתי סניף קטן וחמוד ומאוד נהניתי. אחרי שנה יצאתי לשנה עצמאית בכפר דרום בגוש קטיף. הייתי מזכירה ביישוב ונתנו לי קרוואן לגור בו. נהניתי מהעצמאות ומהשקט שהיו לי".

משם פנתה ללימודים בבית הספר לקולנוע מעלה. באותה שנה עברה משבר אישי בעקבות קשר זוגי לא בריא. "פגשתי בחור דתי נחמד שנתן לי המון תשומת לב. ואני עם החיפוש העצמי וההערכה העצמית הנמוכה, די מהר נשביתי בקסמיו. למרות שהקשר היה חונק ואינטנסיבי הדחקתי כל מיני סימנים שהיו בדרך, כמו קנאה, אובססיה ושתלטנות. המשפחה שלי ניסתה לדבר איתי אבל הדפתי אותם. זה היה קשר לא טוב ולא בריא, אבל לא ראיתי את זה. לא רציתי לראות כלום", היא משתפת.

"ואז מגיע הרגע שאני בשבת בבית של ההורים שלי והם מספרים שהתייעצו עם רב מקובל והוא ביקש למסור לי 'לא למהר'. נכנסתי לחדר וכל השבת בכיתי. בתוך תוכי ידעתי כל הזמן שמשהו לא נכון בקשר, אבל שכנעתי את עצמי שזה הגורל שלי. ופתאום המילים של הרב פתחו לי את התודעה. במוצאי השבת נפרדתי מהבחור והבנתי שעשיתי את הדבר הנכון, אבל עוד חודשים אחר כך שיגעה אותי המחשבה איך יכולתי להגן על קשר שידעתי שהוא לא בריא. הקשר הזה עורר אותי באופן הכי עמוק וכואב להבין שהחיים שלי הם בסופו של דבר בידיים שלי".

מתוך הצורך להבין את התנהלותה בקשר שלא צלח הגיעה אסטרייכר לעולם המודעות וההתפתחות האישית דרך לימודי ימימה וחשיבה הכרתית. "הפכתי להיות תלמידה של החיים, של עצמי, של הסביבה שלי. עד היום אני לא מפסיקה ללמוד".

כחלק מתהליך הריפוי הקדישה את סרט הגמר של שנה א' בלימודים לסיפור הקשר ההוא. "בסרט, שקראתי לו 'לחיות במסכה של אושר', הבאתי את הסיפור שלי למסך. באותו שלב לא הבנתי, אבל בעצם עשיתי לעצמי וידאו־תרפיה. ובאמת משהו בנפש שלי נברא שם מחדש. יצאתי מהמסכנות ומחוסר הערכה עצמית, הבנתי אילו כוחות טמונים בי".

בשנה האחרונה ללימודים, כשהיא בת 25, פגשה את מי שלימים יהיה בעלה, אלי אסטרייכר. הם נישאו ומיד אחר כך, כזוג צעיר, יצאו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בממפיס שבארצות הברית. "יצאנו עם תודעת שליחות גדולה. עבדנו מאוד קשה אבל התחברנו לחברי הקהילה ולא הפסקנו לעשות. זו הייתה שנה אינטנסיבית ומספקת". כששבו ארצה פתחה עסק עצמאי. "אני רוצה להתפרנס וכל מה שאני יודעת זה לעשות סרטים. חיפשתי עבודה כשכירה, אבל אחרי כמה ניסיונות החלטתי לפתוח עסק עצמאי שבו אני גם הבמאית, גם העורכת וגם הצלמת. בעלי המוכשר השתלב בעסק והשקענו בעסק שלנו שהלך והתפתח".

לא לתת לפחד להשתלט

במקביל אסטרייכר המשיכה להתקדם בלימודי ימימה, ולמדה גם אימון בגישה יהודית במכללת כוונה. "באיזשהו שלב פתחתי קבוצת ימימה אצלי בבית. הרגשתי מאוד מחוברת לתורות שאני לומדת ומלמדת". בשלב הבא מחליטה אסטרייכר לפתוח שיעור וידאו שבועי בחינם לנשים. "זה היה בזמנו מאוד חדשני. קראתי לקורס 'להיות בטוב', פתחתי את המצלמה ודיברתי על הבסיס של תודעת הטוב. פתאום במקום לעמוד מאחורי המצלמה עברתי לפרונט. בכל שבוע הפצתי את השיעור לרשימת תפוצה שהלכה וגדלה".

ככל שהביקוש גובר, אסטרייכר פותחת עוד קורסים ומפתחת את שיטת 'דרך הטוב' הכוללת עקרונות וכלים יישומיים לחיות בתודעה של טוב: "את 'דרך הטוב' הקמתי לאחר שנים שבהן נאבקתי בעצמי. הייתי עם נטייה לייאוש, לביטול ערך עצמי ולמחשבה שהחיים קשים ולא הוגנים. עברתי חיפוש ארוך ועמוק. גיבשתי את חמשת העקרונות של תודעת הטוב ושיטה נוספת לריפוי עצמי ושחרור רגשי בשם פירמידה הפוכה. העברתי סדנאות פרונטליות בכל הארץ וקורסים אינטרנטיים מתוך רצון להפיץ את הטוב הזה לכמה שיותר נשים".

הרגשת שיש צימאון לזה? שנשים רוצות לראות את הטוב?

"נשים אומרות 'אני יודעת שהכול לטובה', 'אני יודעת שאין מקרה בעולם', אבל איך זה קשור לניסיונות ולקשיים שאני עוברת בחיים שלי? אני באה ומלמדת את העקרונות, שהטוב קיים תמיד, שמה שקורה הוא לא מקרי, שהבחירה היא בידיים של כל אחד ואחת והאחריות היא עלינו להזין את הטוב בחיים שלנו ברמה היומיומית. השאלה הגדולה היא איך מיישמים את זה, איך מצליחים לחיות בראייה של טוב ואמונה בעצמך?", היא מצביעה על ליבת השיטה. "בשביל זה נדרשים כלים מעשיים. בתיאוריה כולם יודעים שכדאי וצריך לראות את הטוב, אבל היישום הוא לא פשוט בכלל". אסטרייכר גם יצרה במו ידיה את הכלים המעשיים הדרושים: במשך השנים הוציאה מתחת ידיה קורסים, סדנאות ומוצרים משלימים כמו קלפים מחזקים, מחברות אימון מעצימות, ספרי הדרכה ומיקוד ועוד שלל כלים מקוריים שתומכים בגישה של דרך הטוב ומסייעים להוריד אותה לפסים מעשיים.

"מדובר בעמל", היא שבה ואומרת. "זה לא שמגיעים ליעד וזהו. אני עצמי משקיעה בזה עבודה יומיומית. לא הייתי יכולה ללמד אחרים אם לא הייתי עמלה על זה עם עצמי", היא מבקשת להבהיר. "זאת התבוננות פנימית, הקשבה, וזאת עבודה, וגם אני - כשאני נופלת למקום רגשי אני משתמשת בכלים שאני מלמדת ויכולים לעזור. רק בשבת האחרונה התעוררתי בבוקר ופתאום הרגשתי פחד גדול שכל התופעות הפיזיות מההתקף האחרון של הטרשת לא יהיו זמניות, שהראייה שלי תיפגע לתמיד. הרגשתי את הפחד משתלט עליי, ואז אמרתי לעצמי: 'אוקיי, תעשי לעצמך עכשיו תהליך פירמידה הפוכה. וככה ישבתי ועשיתי לעצמי את התרגול. אחרי כמה רגעים של עבודה נרגעתי והפחד נעלם. זו שיטה שעוזרת לשחרר רגשות מכווצים ומכבידים ולהרגיש קרובה יותר לעצמי ולקב"ה", היא מסבירה.

בשלוש השנים האחרונות יצאה אסטרייכר בקורס 'קרובה לעצמי'. "אני מאמינה שהתשובה נמצאת אצל כל אדם בתוכו. אנחנו צריכים להתחבר למדריך הפנימי שלנו. להיות קרובים לעצמנו זה להיות קרובים לבורא. לצערי, להתרחק מעצמנו זו מחלת הדור", היא נאנחת. "אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים, אנחנו מאוד ביקורתיים כלפי עצמנו. כואב לי משהו? אז במקום לשאול את עצמי מה בדיוק כואב לי עכשיו אני בורח למשהו שימוסס את הכאב, לאכול גלידה או לצפות באיזו סדרה. ככה למעשה אנחנו לא ערים לסימנים, לא קשובים. אנחנו לא רוצים לראות את מה שהלב מרגיש. הלב שלנו כל הזמן מדבר איתנו, אבל אנחנו רצים ועסוקים ולא עוצרים להקשיב. אנחנו שקועים במרוץ החיים, חיים ברשתות החברתיות שמעודדות אותנו לשחק אותה ולהיראות עם חיים הכי מושלמים, והרדיפה הזאת החוצה בעצם הופכת אותנו ללחוצים ומרוחקים מעצמנו. אני אומרת: בואו נעצור לרגע, ננשום עמוק, נסתכל פנימה. אני מלמדת לאהוב, אהבה עצמית ואהבה של החיים, אבל האהבה מתחילה בהקשבה", היא מדגישה.

"חיים של הקשבה הם בעיניי המתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לעצמו. הפחד הכי גדול שלי זה להיות רחוקה מעצמי. אנחנו חייבים ללמוד להקשיב לעצמנו ומכאן גם תגיע האהבה. איך נאהב את עצמנו אם לא נתעניין מה קורה לנו, מה משמח אותנו, מה כואב לנו, מה מכביד עלינו? תשאלו את עצמכם כל יום מה שלומכם, מה שלום הנפש שלכם, מה שלום הגוף שלכם, איך אתם מרגישים פיזית ונפשית. תבדקו מה מרחיב לכם את הלב, מה מכווץ אותו. אם אנחנו לא רוצים לאבד את עצמנו בתוך העולם המטורף הזה - עולם שכולו הפרעות קשב - אנחנו חייבים לקחת אחריות ולפחות פעם ביום לעצור ולהקשיב פנימה", היא מבקשת. "אני בכל בוקר פותחת את היום שלי ברגעים של הקשבה לעצמי. דקה של התבוננות מה הנשמה שלי אומרת. אין כאן קסמים. זו עבודה יומיומית".

אסטרייכר משתפת בביקור שערכה השבוע אצל רופאת המשפחה: "אחרי השחרור מבית החולים הלכתי עם כל המסמכים לרופאה שלי והיא אומרת לי: 'אני מתה על האופטימיות שלך'. הסברתי לה שאני לא נולדתי ככה אופטימית. אני במשך שנים האמנתי ש'החיים בזבל' ו'החיים קשים'. תודעת הטוב והאופטימיות לא נחתו אצלי ככה סתם, אני עובדת בשביל לחיות בטוב כי אני מבינה שזאת לא פריבילגיה", היא מציינת. "לחיות בטוב זו דרך חיים. אני פגשתי בחיים שלי חושך ודווקא בגלל זה אני יכולה להגיד שיש בעולם גם הרבה אור. תאמינו שהוא קיים, תחפשו אותו ובטוח תמצאו המון טוב. הכול בידיים שלנו".

אין סכנה שמרוב הרצון לראות רק את הטוב, נגיד "הכול טוב" ונדחיק רגשות שליליים לגיטימיים שעולים לנו?

"ב"ה נולדו לי שלוש בנות בריאות ומקסימות, אבל בשנים האחרונות התמודדתי עם כמה אובדני היריון קשים וטראומטיים. בהפלה האחרונה הרגשתי כעס על ה'. אמרתי 'אם רצית לתת לי, אז למה לקחת?'. בכיתי, כעסתי, נתתי מקום לצער. הקב"ה רוצה את האמת שלנו. "לכל אשר יקראהו באמת". ה' הוא מידת האמת והוא מבקש אמת. אז אם כואב לי, זאת האמת שלי עכשיו. ודווקא בגלל שנתתי מקום לצער של האובדן, אני מאמינה שיכולתי לצאת מזה יחסית מהר", היא מסבירה את החשיבות במתן מקום לקשת הרגשות. "גם ביום שקיבלתי את הבשורה שיש לי טרשת וראיתי בגוגל מה עוד מצפה לי – זה היה קשה. לא אמרתי 'הכול טוב' וזהו, לא התעלמתי ממה שהרגשתי, כי אני מאמינה שכל דבר שלא ניתן לו מקום – מוצא מקום. גם לתחושות קשות יש מקום וערך, חד־משמעית. אין כזה דבר לקצר תהליכים. השיטה שאני מלמדת נותנת מקום לכאב, אבל לא מרחמת על האדם. המסר הוא שהכוח הוא בידיים שלך. תן מקום לכאב, תגיד ותבטא הכול, אבל אל תיפול לכל מיני תירוצים שימשכו אותך למטה".

איך אפשר לדעת שהכמיהה שלנו לטוב לא תדכא את הרגש?

"הדרך שאני מלמדת היא להיות בקשר קבוע עם עצמנו, לשאול את השאלות הנכונות ולתת תשובות כנות ואמיתיות בכל יום ויום. וכשיש כאב או פחד אנחנו נותנים לו מקום. אנחנו לא לוקחים תרופות שמדכאות את הרגשות", היא מחייכת. "להפך, אנחנו פותחים אוזניים ולב, מסתכלים פנימה ומקשיבים".

****