אוטובוס גדוש עיתונאים, אי שם סמוך לערד. אנחנו בסיור מקצועי שעוסק באתגרי הנגב, אבל בנסיעות, כמו בנסיעות, מנהלים סמול טוק. עמיתה מ'כאן' ואני מדברות על חדשות ועל החיים ומאתרות חברה משותפת. לא מנומס לדבר על גיל, אז אנחנו מפעילות את חוק הדתיים השלובים ומעבירות לטורבו: איזה שבט היא? 'ברמה'? אה, חשבתי ש'אמונה'. לא, לא, אח שלה בשבט 'אמונה', ואחות אחרת הייתה בשבט 'עמישב'. עיתונאית אחרת, בעלת ידע עולמי נרחב מאוד, מקשיבה לשפת הסתרים שלנו ולשיחה שנגמרת בהנהון הדדי. היא בקיאה בהרבה מאוד מהלכים מדיניים ובכל החדשות המתרגשות עלינו מדי יום. אבל את נעוריה היא בילתה בתנועת נוער אחרת, שלא הותירה בה את חותם השכבה שלה לנצח. ואילו אנחנו? אותנו שיח השבטים ימשיך וילווה עד גיל שיבה כנראה. מועדון שאת נכנסת אליו בגיל עשר, ואין לו באמת תאריך תפוגה.
מאסטר שף חודש ארגון
לפני כמה שנים, כשהפכנו הורים לחניך וחשבנו שהנה ילדותנו השנייה מתחילה, איתרנו את העניבה הכחולה שנטמנה אי שם, ניערנו אותה היטב, קיפלנו מחדש לפי קו הגיהוץ והענקנו לו אותה בגאווה. המבט השואל שלו אמר הכול. מה זה? הוא תהה. זה הרי לא בגודל של מטפחת של אמא אבל גם לא דומה לשום דבר אחר. נעלבתי. חניכה הייתי, גם מדריכה, שנתיים קומונרית ומעבירת סמינריונים נלהבת, ואתה רוצה להגיד לי שמשהו פה קרה בלעדיי? שהזמנים השתנו?
כן, נאלצנו להתרגל לעובדה המוזרה על גבול המזעזעת שעבר זמנו של נוהל כחול־לבן ועניבה, ושהחניכים יכולים להגיע בבגדי צבעונין מכל הסוגים והמינים. אבוי. והרי אצלנו מי שלא הגיע בתלבושת עף הביתה בבושת פנים. אבל זו הייתה רק התחלה.
עד מהרה הגיע חודש ארגון, ולא הבנתי אם נקלענו לחודש של לימוד־פעילות־חזרות או למוקדמות של 'מאסטר שף' או 'בואו לאכול איתי' (זורקת רעיון: תחרות אוכל בין מנות שף שמופקות מפתיתים, פונדו, נקניקיות, פויקע של הפשוטים בתוספת מי כיבוי אש. בהצלחה). היינו בהלם. זה מה שנשאר מבני עקיבא? אוכל? לקינוח הגיעו ההופעות, והבנתי שמגיל מסוים לא אראה את בנותיי על הבמה אלא עם אמצעי לראיית לילה.
כשהילדים כבר בגרו והפכו למדריכים, ניסיתי בכל שנה מחדש לשכנע אותם לשנות את הסיפור הזה עם ההופעות בחושך. אפשר להופיע בהמון דרכים שהן לא ריקוד: הצגה, פואטרי סלאם, תיפוף ועוד. בכל פעם עלה הדיון הזה מחדש בתוך צוות ההדרכה, אבל דווקא המדריכות התעקשו. לקח לי זמן להבין שבדיוק כאן מתבטאת היצירתיות שלהן: סטיקלייטים, פנסים, כפפות, לדים והמצאות מסמרות שיער נוספות שמותירות את הבנות בחושך ("אמא תזכרי, אני רביעית משמאל בשורה השנייה". "כן מותק, ראיתי כל תנועה, רקדת מהמם!" בטח). זה מבאס בכל פעם מחדש, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שזו זכותן, גם אם אני או ההורים האחרים חושבים אחרת.
כן, הזמנים השתנו, התור שלנו היה (והיה כיף) אבל הוא עבר. נכון שתענוג להיזכר איך היה פעם, נכון שיש לי מה לומר בענייני חינוך, אבל בני עקיבא - וגם עזרא ואריאל והצופים הדתיים - הן תנועות נוער ולא תנועות מבוגרים. צריך לדעת להרפות, לעלות ליציע המתבוננים והמפרגנים, ולאפשר להם לעשות את שלהם, כפי שהם מבינים. אפשר להקשיב לדילמות, אפשר לייעץ, מותר אפילו להעיר (בעדינות, איפה שמתאים ובזמן הנכון), אבל עכשיו תורם. אם לא נחצים גבולות אסורים, אם אין סכנה, אם אין כאן בעיה חינוכית משמעותית, צריך לתת להם לפעול לפי דרכם. והם פועלים נפלא, גם אם זו לא תמיד כוס הסודה שלי.
ובואו נודה רגע על האמת. אנחנו כמובן היינו נהדרים, אבל יש דברים שבהם הנוער הזה עולה עלינו עשרת מונים. למשל גרעיני נחשון, שמשאירים בתוך הסניף גם את מי שלא השתבץ להדרכה אבל עדיין רוצה להמשיך לפעול ולעשות טוב. הרי עד לא מזמן בני נוער כאלה היו נושרים מהסניף בתסכול, והיום הם מצליחים בענק. ושבטי יובל ואופק שעושים מקום גם למי שנברא קצת אחרת, והופכים את כל הסביבה לרגישה יותר. והשיבוץ של השמיניסטים הפנסיונרים לתפקידים מובילים בסניף זה סטארט־אפ מטורף, ופרויקט דרור ומה לא. הם אלופים הילדים האלה, באמת. אנחנו דיברנו על עשייה, הם עושים.
ובכלל, לתנועת הנוער בגלגולה הנוכחי יש חשיבות רבה יותר מבעבר. היציאה מהמסכים לחיים עצמם, ניהול אינטראקציות חברתיות אמיתיות ולא דרך ווטסאפ, מפגש עם מדריכים ובוגרי סניף שהם השראה במקום להיות בתוך עולם וירטואלי מזויף, יציאה לטיולים וחרישת הארץ ברגליים וערבות הדדית ושיח על ערכים - כן, זה לגמרי עוד קיים. בעבר מי שהיה בוחר להדיר את עצמו מתנועת הנוער הפסיד חלק ניכר מההווי והיחד של בני גילו. בעיניי, בעולם של היום החברות בתנועת נוער היא קריטית.
אז אני מצדיעה לתנועת הבית שלי ביום חגה, ולחברי התנועה הביתיים שלי על העשייה. אחלה שם קיבלתם, חברי השבט החדש, בעוז קדימה בני עקיבא!
מחוץ למשחק
ועוד קטנה על המונדיאל. כמי שגדלה בבית ברזילאי, ושאגות ה"גוווווולללל" העירו אותה בלילות במשך כל ילדותה, אני פשוט לא יכולה בלי. בשבילי משחקי גביע העולם הם חוויה שאי אפשר להחמיץ. ובכל זאת אני מחרימה. נושכת שפתיים ומחרימה. שומעת את הצהלות מחדר המחשב ומתעקשת לא להצטרף לחוגגים. לא, זה לא בגלל החוויות המצערות של העיתונאים הישראלים בקטאר, אפילו לא בגלל האיסור על תפילות בציבור ועל מכירת אוכל כשר. הרבה קודם החלטתי שאני לא במשחק.
145 מיליון שקלים השקיע תאגיד השידור הציבורי, כלומר אנחנו בכספי המיסים שלנו, בשידור המונדיאל ממדינה תומכת חמאס וארגוני טרור נוספים, ממדינה שמפעילה את אל־ג'זירה שמפזרת את רעל האנטישמיות והאנטי־ישראליות בעולם. תוסיפו על זה את רמיסת זכויות האדם בקטאר, את המוות של כל כך הרבה פועלים כדי שאנשים יוכלו לבוא ולהשתולל משמחה באצטדיונים, את השוחד שנתנה לפיפ"א כדי שהמשחקים יהיו אצלה. למה התאגיד היה חייב לבנות עמדת שידור ולהעביר את המשחקים? הרי ממילא אין לנו שם נבחרת, אז למה לרוץ לקטאר? למה להפוך אותה למדינה לגיטימית במשפחת המדינות? מה יהיה מחר כשננסה לזעוק שחמאס הוא ארגון טרור ושאל־ג'זירה היא רשת שקרנית? אילו פנים יהיו לנו אחרי שהיינו חלק מהחגיגה הזאת? אז אולי אני כבדה ואפילו קצת הורסת מסיבות, אבל זה המקום הקטן שלי מול העולם הגדול והצבוע ומול המדינה הקטנה שלי שלא הצליחה להתאפק. ואחרי שאמרתי את כל זה, גילוי נאות: אני עדיין מקווה שברזיל תיקח את הגביע.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***