"שומע?" אשתי נכנסה עימי בדברים בדיוק בזמן הזה ביום שבו אני לא רוצה שידברו איתי כל היום.
"מלידה", עניתי לה כדרכם של אנשים שיש להם בדיחה אחת בחיים וימות העולם הם דבקים בה.
"אני חושבת שאתה צריך ללכת לעשות חיסון שפעת, החורף כבר מתחיל ואתה יודע איך אתה בחורף".
"איך אני בחורף?"
"אתה מתקרר ליומיים ואז משתעל שלושה חודשים ומפריע לכולם לישון בלילה".
יצא המרצע מן השק. הבריאות שלי היא בסך הכול תוצר לוואי של העובדה שאשתי רוצה לישון טוב בלילה אחרי שהיא עמלה כל היום כאישה, רעיה ואם בישראל. חוצפה שכזו.
כבודי אומנם לא מתעלף למראה דם ולא מחטופוב בהגדרה (בין השאר כי ההגדרה מחטופוב הומצאה על ידי בזה הרגע), אבל כבודי גם לא חסיד של זריקות ולקיחות דמים שאין בהן צורך. סוף סוף קודשא בריך הוא נתן לנו רק אפידרמיס אחד ומתפקידנו לשמור עליו.
אבל לך תגיד לאשתך שאתה מפחד.
"אין לי צורך בחיסון, אני כבר מחוסן בברכת חורף בריא קולקטיבית שקיבלתי מכל מתפללי בית הכנסת מיד עם חלוף החגים", הסברתי לה את המשמעות של להיות יהודי.
"אבל אני מדברת איתך על מדע, לא על מיסטיקה".
"גם אני מדבר איתך על מדע!" התעצבנתי, "הרי מבחינה סטטיסטית גרידא יש להניח שמישהו מבית הכנסת שלנו צדיק נסתר וברכתו בוודאי תעשה רעש גדול בשמיים ותושיע אותי מכל קירור ונזילה".
"למה מי צדיק נסתר אצלנו?" היא קינטרה.
"אם הייתי יודע הוא לא היה נסתר!" עניתי לה מיניה וביה, "אבל אפשר להניח שזה לא לנדסברג".
הנהנו זה לזה ונהנינו מרגע נדיר של הסכמה.
"אבל מה יהיה עם הופעות החנוכה שלך?" היא שלפה את נשק יום זיכרון התרועה.
וזה נכון, בקרוב אנחנו פוצחים בסבב עמוס של המחזמר החדש של אנדרדוס, והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה יעקביני מנוזל ומשתעל. הרי אבו כזה בוודאי יהיה לנו ואי אפשר שכל הקאסט ידבר בבאס כל ההופעה.
"אל תדאגי לי", אמרתי בהרואיות, "אני אוכל תפוז אחד כל יום, לא צריך יותר מזה".
כשבביקור למחרת בירקניה הירקן שלנו התחיל להשתעל על התפוזים, הבנתי ששורש הרפואה הוא שורש הכפירה ושאולי בכל זאת עדיף ללכת עם הפרמקולוגיה המודרנית.
הגעתי לשערי קופת החולים והלכתי ישר אל חדר האחיות.
"אחות קטנה, נפש תאומה", פניתי לאחת האחיות היותר לא־מכירות־רפרנסים־משירי־שולי־רנד, "חכי עוד רגע, עוד מעט".
היא הסתכלה עליי באותו מבט שהרבה בנות זרקו לעברי בתקופת הדייטים, שילוב של מפח נפש ומוכנות להתמודדות עם אתגר.
"מה אני יכולה לעזור לך, אדוני?"
"באתי להתחסן לנגע השפעת", עדכנתי אותה, "אני שחקן במחזמר לחנוכה".
"ואני אנה קרנינה, אשת חברה מכובדת בסנט פטרסבורג", היא ענתה בלי להניד עפעף.
"מי ייתן אחריתך כמוה", הפטרתי אגב אורחא והתיישבתי לקבלת הזריקה.
"חיסון לאומיקרון אתה גם רוצה?" היא שאלה מתוך חשק עז מהרגיל לדקור פציינט.
"מצחיקולה", עניתי, "הרי אין יותר קורונה. עובדה, הפסקתי לקבל מענקים".
האחות גלגלה את עיניה שוב.
"אגב, מחאנו לכם כפיים מהמרפסת, מקווה ששמעת".
"כדאי להתחסן אדוני", היא החזירה את השיחה למסלולה, "צפוי גל נוסף בחורף ואתה לא התחסנת בשנה האחרונה".
"נו, דין זריקה כדין מאה", עשיתי דין בעצמי, "חסני אותי זה פעמיים ואלוקים יעשה הטוב בעיניו".
"זה אומר שאתה רוצה?" היא ניסתה לקבל הבהרות, "אני פשוט לא דוברת פאתוסית".
"תרביצי", אמרתי לה כדרך הבריות.
"אין בעיה, אבל צריך כל זריקה ביד אחרת", היא הפתיעה.
"ומה יעשה גידם שצריך שני חיסונים?" הקשיתי.
"חבל שאין פה אילם", היא סיננה מאוד בקול ואז דחפה את המחט לבשר כאילו הייתי בובת וודו של מישהו שהיא שונאת. נניח אני.
די מהר הבנתי את הטעות שעשיתי. הזריקה בכל זרוע גרמה לכך שלא הצלחתי להרים אף יד בלי לחוש כאב. רק לנשק את המזוזה ביציאה מחדר האחות לקח לי שבע דקות.
כל הדרך הביתה נסעתי בלי לפנות באף פנייה כי התנועה הכאיבה לי, ומסתבר שעם קצת סייעתא דשמיא אפשר להגיע אלינו גם דרך כפר מסחה. תמיד טוב לדעת.
איך שנכנסתי הביתה עדכנתי את אשתי בחדשות הרעות.
"מאמי, נדמה לי שאני אהיה חסר תועלת בבית היום".
"מה קרה, עבר עליך יום רגיל?" היא עקצה, לא בלי ניצוץ אוהב שסיפרתי לעצמי שראיתי בעיניה.
"נשמה, אם אני משה רבנו - עמלק מנצחים", בישרתי לה.
"מה?"
"אני לא יכול להרים ידיים כדי לסמן לישראל להביט לאביהם שבשמיים!" ייבבתי.
"העיקר שהפה לא נפגע", היא סיננה מאוד בקול, כאילו הייתה אחות בקופת חולים.
בקיצור, נטרקתי במיטה ליום וחצי. הכאבים בזרועות הצטרפו לסימפטומים כלליים של שפעת שאופייניים לקבלת חיסון. מאוד לא נעים.
מיד כשהצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, ניגשתי לשבת על הספה ליד אשתי בדיוק בשעה הזאת ביום שבה היא צריכה קצת שקט.
"שומעת?" שאלתי.
"מלידה", היא ענתה תוך שהיא אוכלת תפוז חשוד.
"אני חושב שכדאי שגם את תתחסני לשפעת, סוף סוף את צריכה להיות פה כל חנוכה לבד עם הילדים, אסור שתהיי חולה".
"לא, אני לא השתגעתי", היא ירתה תוך שהיא מביטה על בעלה המפורק ואוכלת עוד פלח, "שמעתי שהחיסונים האלה יותר גרועים מהשפעת עצמה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***