מאיר סיידלר
מאיר סיידלרצילום: באדיבות המצולם

"זה שאתה סובל מפרנויה עדיין לא אומר שלא רודפים אותך". האמירה הזאת תמיד מצאה חן בעיניי. היא חכמה ואמיתית. היא גם מתווה את מחשבותיי בקשר להרכבת הקואליציה הנוכחית. אני אכן קצת רדוף בהלה בימים אלו.

בזמן המועט שבו הספקתי – כמועמד לרשימת הציונות הדתית בפריימריז – להציץ מבפנים בעניינים פוליטיים, גיבשתי בעיקר מסקנה אחת: צריך להתעלם מכל הדיבורים ומרעשי הרקע ולהסתכל רק על מה שהשחקנים הראשיים עושים (ולא על מה שהם אומרים).

הרכבת הקואליציה היא משחק פוקר. אם יש בכלל איזו מסקנה שאפשר להסיק בהסתכלות חיצונית על המתרחש, אזי יש לבחון את המעשים של השחקנים שנמצאים במגרש הפוליטי. מעשיהם עשויים להסגיר את כוונותיהם, בעוד שהדיבורים שלהם עלולים דווקא להסתיר אותן. ברור שגם ההתבוננות במעשים לא תמיד מניבה מסקנות חד־משמעיות ובוודאי שיש הרבה מקום לטעויות, למקריות ולהתרחשות בלתי צפויה שעלולה להפוך כל הערכת מצב על פיה. אבל בהינתן שאנשים חכמים מכלכלים את צעדיהם בשיטת "סוף מעשה במחשבה תחילה", המעשים שלהם הם עדיין המצפן הבטוח ביותר להבנת המתרחש.

ביבי למשל עושה דברים מעניינים: הוא מצטלם עם אבי מעוז ה"הומופוב" שהוא נידב לו בלי שום צורך (יש לו בסך הכול מנדט אחד) מעמד של סגן שר במשרד ראש הממשלה האחראי על הזהות היהודית; הוא העניק ל"טרוריסט המורשע" בן גביר את המשרד לביטחון הלאומי עם סמכויות נרחבות, שחסר בהן אולי רק היתר לבנות את הבית השלישי; הוא עומד על סף חתימה עם סמוטריץ' ויעביר לו אוטוטו או את השליטה על כספי המדינה או על ביטחונה – כל זה הוא מעל ומעבר לכל סיוט שהמרכז ומרכז השמאל תיאר לעצמו בחלומותיו השחורים ביותר. שם לא מפסיקים לשפשף את העיניים. והאמת, גם אצלנו לא. היינו כחולמים, זה טוב מדי מכדי שזה גם יתממש, לא?

גם המשבר שהתפתח עכשיו עם החרדים באופן מפתיע, אחרי ששמענו שדווקא איתם ביבי מסתדר הכי טוב, מקשה עליי להשתחרר מהמחשבה הפרנואידית שיש דברים בגו ושביבי חותר למשהו אחר לגמרי. הקואליציה המסתמנת לכאורה גורמת לאנשי המרכז והמרכז־שמאל לקשיי נשימה, אם לא למצוקה קיומית של ממש. זה כבר לא צחוק, בעיניהם זה עלול להביא לקץ הדמוקרטיה, המצב חמור ביותר. אין עכשיו זמן למשחקים, צריך להציל את מה שאפשר להציל. מישהו אמר "רק לא ביבי"? זה כבר נדמה כמנגינה של שלשום. עוד שבוע־שבועיים (ולביבי יש עוד שלושה שבועות, אם יבקש הארכה), והקהל במרכז ובמרכז־שמאל, קהל "רק לא ביבי" לשעבר, יהיה כבר מספיק מבושל כדי להתחנן באוזני מנהיגיו לפיד וגנץ שיצילו את המצב, יחד עם ביבי. יש כאן מדינה לנהל, צריך למנוע את הגרוע מכול. ואז תקום לנו קואליציה שאני כבר מנחש את שמה, משהו כמו "קואליציית השפיות".

כתבתי כבר דברים דומים מיד אחרי הבחירות. בינתיים התהפכתי גם אני כמה פעמים. פעם אני חושב כך ופעם כך. אינני נמצא לא בחדרי המשא ומתן וגם לא בראשו של ביבי - וזה הראש היחיד שקובע - אבל עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהסיוט: קואליציית השפויים - ביבי, לפיד וגנץ.

פרס התנחומים היחיד שאולי יצא ממהלך שכזה הוא שבשל ביטול התוכנית להגדיל את התקציב המיועד לאברכים החרדיים יואץ תהליך הנורמליזציה בקרב ציבור זה. הקונספט של יותר ממאה אלף אברכים שחלקם (לא כולם, כמובן) ממשיכים ללמוד בישיבה רק משום שהשכלתם הכללית אינה מאפשרת להם השתלבות בעולם התעסוקה בהתאם לכישוריהם, אינו מועיל לעולם התורה וגם לא למדינת ישראל. אבל זה כבר נושא אחר.

טוב, התעוררתי מחלום הבלהות. אולי זו סתם פרנויה, ואף אחד לא רודף אותי. אולי זה רק סרט רע שלא יקרה באמת.

***