נבדל
כשהייתי ילד אהבתי כדורגל. עד כמה אהבתי? עד שהייתי מוכן לאכול שתי עגבניות שלמות, המאכל הבריא שהכי שנאתי, כדי שאמא שלי תאפשר לי ללכת לראות את קבוצתי האהובה, הפועל כפר סבא, משחקת משחק ידידות נגד קבוצת הפאר בורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית. היום המחשבה על קבוצה בסדר גודל כזה משחקת עם כפר סבא נשמעת עוד יותר מופרכת מהרעיון של ידידות עם גרמניה, אבל בשנת 1982 כפר סבא הייתה אלופת המדינה. מסירות הנפש השתלמה, ותמורת שתי עגבניות ראיתי את קבוצתי האהובה מבקיעה שני שערים לרשת הגרמנית. שתיים-אפס בסיום. מי היה מאמין.
אכילת עגבניות לא הייתה המחיר הכבד ביותר ששילמתי בילדותי בשביל כדורגל. גרסת הינקותא שלי כללה גם נסיעה למשחקי נבחרת ישראל, שם אתה לומד להזדהות עם חוויית הר נבו. כמעט מגיעים לאליפות אירופה, כמעט מגיעים למונדיאל, רק כמעט, ואת הארץ המובטחת רואים בסוף מרחוק, בטלוויזיה. ופעם, במשחק חשוב מאין כמוהו (כן, אני יודע – אם זה משחק זה לא חשוב, אם זה חשוב – זה לא משחק. אבל הייתי ילד, לא ידעתי), משחק נגד נבחרת שבדיה שנסעתי לראות יחד עם אבא וחבר שלו, הנבחרת שלנו הבקיעה שער. הקהל היה בשמיים, גם אני, גם החבר של אבא שלי שמרוב התרגשות הדביק לי נשיקה ענקית ובלתי נסבלת על הלחי. אם יש דבר ששנאתי בילדותי יותר מעגבניות אלו נשיקות, ונשיקות ממי שאינו בן משפחה מדרגה ראשונה שנאתי במיוחד, ונשיקות ממי שאינו בן משפחה וזה עתה עישן סיגריה – אלה היו בפסגת סולם השנאות שלי.
רגע אחרי הנשיקה ראיתי את הקוון מניף את הדגל. נבדל. השער נפסל. היתרון התבטל. שוב לא עלינו. אבל הנשיקה? את הנשיקה אי אפשר לבטל. סתם קורבן שווא.
שבת של כדורגל
גם המבחן הרוחני הראשון שלי היה סביב הכדורגל. לא סתם כדורגל – המונדיאל. בכל קיץ היינו נוסעים אחותי ואני לסירוגין לכמה ימים אצל פנינה וטוביה, הדודים החילונים שלנו, במושב בית חנניה. שנה שלמה היינו מחכים לימי הקסם ההם - לאיסוף הביצים מן הלול, לטיפול בעצים שבמשק, לארוחת בוקר טובלת בחמאה שהכינה פנינה ולטיול הערב עם דוד טוביה ברחובות המושב. הוא היה איש עדין נפש שדיבר בנחת וקולו הנעים היה יכול להרגיע את גדול הזועמים. הוא הסביר לי הכול בסבלנות, וכשלא הבין מה שאמרתי אני, אמר: "בבקשה?" ולקח לי זמן לקלוט שהוא מתכוון לשאול בעצם "מה?".
בשנה המבורכת ההיא, שנת 82', התקיים המונדיאל בספרד, ואל חגיגת הקיץ בבית חנניה הצטרפה מסיבת המונדיאל. לא סתם מסיבה. ביום שישי התקיים המשחק הגדול של דרום־אמריקה, ברזיל נגד ארגנטינה. דוד טוביה ובנו, אשר, ישבו יחד איתי וצפו בעניין. אף שבת לא איימה לקטוע את המסיבה שלהם באמצע, ככה זה במושב. רק אני הסתכלתי על השעון בחרדה, והפער בין שעון המשחק לשעון שעל הקיר איים להחריב לי את המסיבה.
אף אחד לא יגיד לי כאן שאסור, אף אחד לא יפציר בי ללבוש בגדי שבת, אף אחד לא יזרז אותי ללכת אל בית הכנסת, מי יודע אם יש בכלל בית כנסת במושב, דוד טוביה על כל פנים לא ממהר לשום מקום. זיקו הברזילאי דווקא כן ממהר לעבר השער הארגנטינאי, והמחוג שעל הקיר רץ כאילו מישהו רודף אחריו. אני זוכר את עצמי יוצא מהסלון וחוזר, יוצא וחוזר, אני זוכר את עצמי אומר לעצמי שאין פה שום בעיה, לא הדלקתי את הטלוויזיה, אני גם לא אהיה זה שיכבה אותה. חילול שבת זה לא. והשדרים? בין כך ובין כך ימשיכו לשדר. אני זוכר את עצמי גונב בעיטה אחרונה של הקפטן סוקרטס (לא הפילוסוף, אבל אם זיכרוני אינו מטעה אותי קראו לו דוקטור והוא אפילו היה רופא), ואחרי הבעיטה ההיא עמדתי לצאת מן הסלון. דוד טוביה שאל מה קרה. אמרתי לו: נכנסה שבת. הוא שאל: בבקשה? לא עניתי. ידעתי שאם אשאר שם עוד רגע כבר לא אוכל לצאת. בערב אמרו שארגנטינה הפסידה שלוש-אחת. חשבתי לעצמי שאני ניצחתי אחת-אפס קטן, אבל אין לי עם מי לחגוג את הניצחון.
חידה
גדלתי מאז, והתשוקה ההיא התחלפה בחיבה עדינה. אני אוהב בעיקר לשחק, אבל המשחק התחרותי והמשיכה העצומה סביבו הפכו בעיניי לחידה גדולה. מה פשר העניין הזה? אלמלי חוויות ילדותי בוודאי הייתי פוטר זאת במשפט המפורסם על עשרים משוגעים שרצים אחרי כדור ועד שמגיעים אליו הם בועטים בו. אבל זה פשטני מדי. אני מרגיש שצריך להבין מה הוא הדבר שגורם לגברים לחבק זה את זה. לקפוץ עד לב השמיים או לבכות מצער. אני אומר גברים, כי רוב עצום של האוהדים הם גברים, עם כל הניסיון להנגיש את המשחק לנשים. והשפה גם היא גברית, "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אישה לכבוש".
אני חושב שיש כאן ביטוי עצום לצורך להשתייך למשהו גדול. אוהד אומר: "ניצחנו", "הפסדנו". הוא לא עשה כלום, אבל הוא חלק מאיזו מהות, מאיזה קולקטיב גדול. בעולם הכדורגל המקצועני שחקנים מחליפים קבוצות תמורת כסף, אבל האוהדים נשארים נאמנים, כמו לאיזה ערך כללי שגדול מסך חלקיו.
אני חושב שהמונדיאל מבטא כמיהה עולמית להתאחד סביב משהו, ייעשו כולם אגודה אחת. העיקר כמובן חסר מן הספר, "לעשות רצונך בלבב שלם", ועדיין יש כמיהה להתאסף סביב משהו. באין תוכן ערכי נאספים סביב הבל חסר משמעות אמיתית, אבל הרצון קיים.
יש בכדורגל אומנות ויופי, יש בו גבורה, יש בו ניצחון על אף המגבלות. אסור לגעת ביד ובוודאי אסור לתפוס, הגבלות שמחייבות יצירתיות ותנועה. אבל הכדורגל התחרותי גם מוציא מאנשים את כל כוחות הרוע – אלימות ושנאה, קללות והימורים, והחידה עודנה במקומה.
אצטדיונים
אל תוך התיבה הכניס נח שלושה כוחות מרכזיים בעולם – שם, חם ויפת. שם – התוכן הרוחני, חם – הכוח היצרי, הגופני, ויפת – הכוח האסתטי, האומנותי. בכדורגל התחרותי יש אחוזים עצומים של חם – יצר, תחרות, מלחמה, ונדליזם ושכרות, מערכת ענפה של הימורים, כסף גדול שנשפך ועוד. יש גם אחוזים לא מבוטלים של יפת, של אומנות ויופי. אבל כמעט אין שֵם. במידה רבה חלק מהעניין הוא מחיקת השם על מנת שיהיה אפשר להתאחד לכאורה. לכן אפשר לערוך אולימפיאדה בסין המרושעת ובקטאר המפלצתית. אבל אני מרגיש שנבואת חכמים על בתי התיאטראות והקרקסאות של רומי - אצטדיונים, כפי שפירש רש"י - שעתידים להתהפך למקומות שילמדו בהם חכמי ישראל תורה, היא לא רק עניין טכני, שבמקום הבלים יעסקו שם ברוח. נדמה לי שהגבורה והאומנות כמו גם ההשתוקקות לאחדות – כל אלה יהיו חומרי הגלם לאותה תורה עתידית.
עיגולים ויושר
הטבע נע בעיגולים. בעיגולים אין צדק, אין גדול וקטן, כולם שווים. התורה מופיעה ביושר – יש גדול וקטן, עליון ותחתון. התפיסה הערכית שמתהלכת בעולם היום מאדירה את העיגולים על חשבון היושר, העיקר שכולם שווים.
הכדור הוא עגול.
השוער השלישי
הרבה יצא לי לחשוב על שחקני הספסל, מה עובר עליהם באמת? הם רוצים שהקבוצה תצליח? הרי כך הסיכוי שלהם לעלות לשחק ירד פלאים. האם הם רוצים שתפסיד? בעיקר קשה המקום של השוער המחליף – מה הוא עושה כל המשחק? מתפלל שהשוער הראשון ייפצע? אם אפשר פגיעת ראש, שתהיה לו הזדמנות להוכיח את עצמו?
יותר מכולם מסקרנת אותי ההתמודדות של השוער השלישי. אפילו במשחקי אימון אין לו מקום. מה עובר לו בראש?
לתגובות:[email protected]
***