בתום קדנציה של ממשלה נוהגים עורכי העיתונים לסכם את פעולותיה ולחרוץ את דינה לשבט או לחסד. כך היה גם עם הממשלה הנוכחית, ואפילו ביתר שאת. זמן קצר אחרי שסיכומי שנה לממשלה מילאו את דפי העיתונים, הגיע גם הסיכום הסופי של כהונתה. לכאורה, החומר הזה כבר נלעס עד זרא ואין צורך לשוב אליו לקראת כינון הממשלה הבאה. אבל שר אחד, שר הביטחון בני גנץ, הבין עם היוודע תוצאות הבחירות שייאלץ להיפרד ממשרד הביטחון לתקופה ארוכה, והחליט שהחודש האחרון לכהונתו יצוין כחודש המורשת שלו בתפקיד הבכיר. הוא בעצמו יסכם את כהונתו על חשבון חירותם וזכויותיהם של מתנחלים. עם יציאה כזאת, כולם יזכרו מי הוא ומה עמדותיו.
זו הייתה כהונה בצל טראומה. בשבועות הראשונים לכינונה של ממשלת בנט־לפיד, יצור כלאיים תקדימי בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אף אחד מהצדדים בממשלה לא ידע כיצד עליו להתנהל. לתוך המציאות המבולבלת הזאת נחתה סוגיה נפיצה במיוחד – היישוב אביתר. בנט ושקד הבהירו לכל השותפים שהם חייבים את ההישג כדי לקבל לגיטימציה מבוחריהם, וגנץ שעוד האמין באותו זמן שסטייה מקו אידאולוגי ימני עלולה להרחיק את בנט ושקד ולגרום להפלת הממשלה - נעתר על כורחו. יחד עם בנט ושקד הוא חתם על הסכם שמאשר בדיעבד את קיומו של המאחז, כמי שכפאו שד וביד רועדת.
מאותו רגע, ולאחר שהתפכח מחרדת הנטישה של בנט ושקד, גנץ עשה הכול כדי לכפר על אותו חטא קדמון. כמו חוזר בתשובה שטובל שוב ושוב במקווה הטהרה, גנץ להבדיל עשה כל שביכולתו במהלך הקדנציה הקצרה שלו כדי לפגוע בהתיישבות ולכפר על חטא אביתר. תחת פיקודו הורחבה ההשתלטות הפלשתינית על שטחי C, הוקמה יחידת אכיפה פלילית נגד בנייה בהתנחלויות, ישיבת חומש הפכה לשק חבטות, בוצעו עשרות מעשי הרס במאחזים, נשבר שיא של צווי הגבלה מינהליים וחקירות נטולות זכויות משפטיות במחלקה היהודית בשב"כ הפכו לסחורה בזול. זו ללא ספק אחת הקדנציות העוינות שידעה ההתיישבות מצד שר ביטחון, אך כאילו לא היה די בכל אלו הגיעו אירועי השבועות האחרונים והעלו את רמת העוינות בעוד כמה דרגות.
הראיות למעצר: תחושות בטן והערכות
מהחשובים שבספר החוקים הוא חוק סדר הדין הפלילי. ככל מדינה דמוקרטית שחפצה בחירות אזרחיה, תיקנה מדינת ישראל תקנות שימנעו מרשויות האכיפה להתגולל ולהתעלל באזרחים בצורה בלתי מידתית ובלי הצדקה. אחד הנושאים הרגישים בחוק הארוך הזה הוא המעצר. שלילת חירותו של אדם בטרם הוכח שעשה מעשה פלילי היא פעולה דרקונית, ולכן היא מסויגת באין־ספור סייגים. ככלל, הסמכות למעצר נתונה רק בידי שופט, וכל האפשרות של גופי אכיפה לעצור אזרח היא רק כפעולת מנע זמנית ודיעבדית עד שיובא בפני שופט "במהירות האפשרית", כלשון החוק.
נטיית דעתו של השופט עמיר שקד מבית משפט השלום בירושלים הייתה ברורה לשוטרים שעצרו את אברהם־יאיר ירד. יחד עם עוד שלושה חברים נעצר ירד סמוך למעבר אליהו במוצאי השבת האחרונה. עילת המעצר לא הייתה ברורה וגם לא נאמרה להם. מאוחר יותר הבינו שניים מהם, בתוכם ירד, שחוקרי ימ"ר ש"י מנסים לקשור אותם לאירועי תג מחיר שאירעו לאחרונה, כשהם מתבססים על תחושות בטן, הערכות לא מבוססות או לחילופין טלפתיה. את זה אפשר היה להבין מהיעדר בדל של ראיה או חומר מודיעיני שהוצג בדיון בפני השופט, לא בפני החשודים ועורכי דינם מארגון חננו ואפילו לא בדלתיים סגורות. בסופו של דיון איפשר השופט להחזיק בעצורים עד יום שלישי בצהריים, אך הבהיר לשוטרים שבהיעדר חומר ראייתי מכל סוג לא יוכלו להאריך את מעצרם שוב.
המסר הובן בימ"ר ש"י, אך בצורה מעוותת למדי. במקום לכפוף את ראשם בהכנעה בפני חוקי מדינת ישראל וסמכות הרשות השופטת, החליטו שם לעקוף אותה בגסות רוח ולהשתמש בכלים אנטי־דמוקרטיים. שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, קובע החוק, אלא אם שוכנע שקיימת סבירות לקיום העבירה וחשד למסוכנותו או לשיבוש חקירה על ידו. בספר החוקים של המשטרה והשב"כ יש עוד עילה מרכזית למעצר: כיפה גדולה ופאות. בטרם יגיע מועד הדיון הנוסף והשחרור הצפוי הם הציגו לבית המשפט צו מעצר מינהלי לארבעה חודשים חתום על ידי שר הביטחון בני גנץ, האיש והמורשת. חודשים ספורים אחרי שהשתחרר ממעצר מינהלי קודם של שלושה חודשים, הוחזר ירד לבית המעצר ללא משפט צדק.
זה מקרה שני בתוך שבועיים. הפרקטיקה אומנם לא לגמרי חדשה, אבל תחת שרי ביטחון אחרים מיעטו להשתמש בה. אצל בני גנץ זו שיטה. כשאלחי כרמלי, נשוי ואב לתינוק מהשומרון, הובא להארכת מעצר בפני השופט דניאל מרדכי דמביץ בבית משפט השלום בירושלים באמצע נובמבר, התמונה הראייתית שהציגה המשטרה הייתה דומה. התובע המשטרתי ביקש לקשור אותו לכמה אירועי תג מחיר מאותה תקופה, אך לא גיבה את הספקולציות בראיות. השופט סבר כי יש לשחררו, אך נתן עוד 24 שעות למשטרה כדי לנסות לגבש תשתית מינימלית. "קשה לסבור שיהיה די בחומר שהוצג בכדי להצדיק הארכת מעצר נוספת", קבע.
המשטרה אפילו לא עשתה את עצמה מתאמצת. במקום לצאת לעבודה ולמצוא ראיות למה שהם טוענים שקרה, שלפו בלשי ימ"ר ש"י צו מעצר מינהלי שהכינו מראש והציגו אותו לכרמלי דקות ספורות אחרי תום הדיון. רק לחדד: לא זו בלבד ששוטרי הימ"ר לא הציגו ראיות לבקשת הארכת המעצר, ואף לא זו שלא טרחו לתקן זאת ב־24 השעות שנתן להם בית המשפט, אלא שהם מראש באו לדיון עם צו מעצר מינהלי. אם יהיה השופט יס־מן של מדינת המשטרה – מה טוב, ואם לא - אנחנו כבר נטפל בזה בדרכנו שלנו.
שתי החתימות הללו של בני גנץ הן אות קלון לשלטון החוק בישראל ולכהונתו כשר ביטחון. הוא אומנם עסוק כעת בתיאורה של פסקת ההתגברות, זו שזוכה לתמיכת הרוב בפרלמנט ומגובה בתמיכה של משפטנים רבים, כקץ הדמוקרטיה, אך בה בעת הוא פוגע בזכויות הבסיסיות ביותר של אזרחיו רק בשל היותם נערי גבעות. הגם שהדבר נעשה כמעט שגרה, אסור לנו להשלים איתו. שר הביטחון הבא, תהיה אשר תהיה, העיניים עליך. את העיוות הזה חובה לתקן.
אווירת סוף קורס במשרד הביטחון
המלחמה בישיבת חומש הייתה לאחד הדגלים במשרד הביטחון בשנה האחרונה. מאז שנרצח האברך יהודה דימנטמן בכביש הסמוך, עושה השר גנץ כל שביכולתו כדי להתנכל לישיבה. פינוי סופי ומוחלט לא התאפשר לו, אבל אך ורק בגלל כבלי הקואליציה שבה היה שותף. מבחינתו, כך הצהיר, דין הישיבה להימחק.
אחת מדרכי ההתנכלות, פרט להריסות חוזרות ונשנות, פריסת מחסומים והחרמת רכבים, הייתה הגשת כתבי אישום בעוון הפרת חוק ההתנתקות. במשך השנים מאז הגירוש כמעט לא הוגשו כתבי אישום בשל סעיף זה, בוודאי שלא בשנים האחרונות. בא בני גנץ והעמידם. לפני כמה חודשים ספגו כמה תלמידים ור"מים בישיבת חומש כתבי אישום כאלה, והשבוע הגיע תורו של ראש הישיבה עצמו, הרב אלישמע כהן.
טכנית, מדובר בתחום הסמכות של מחלקת התביעות במשטרת ישראל, והיא זו שהגישה את כתב האישום. בפועל, את המדיניות מול ישיבת חומש מנהל לאורך כל הדרך משרד הביטחון והעומד בראשו. קשה לשער שמדיניות ההתעלמות ממפירי החוק שנהגה במשך שנים ארוכות תשתנה באבחת החלטה של פקד במשטרת ש"י. זוהי עוד מתנת פרידה של השר, או שמא יש לומר אווירת סוף קורס.
בני גנץ עושה כאן שירות נהדר למרצים בפקולטות למשפטים באשר הם. דוגמה מובהקת ומאלפת כמו כתב האישום נגד הרב אלישמע כהן לאכיפה פוליטית ובררנית קשה לדמיין. התלמידים שיתעמקו מעט בכתב האישום הדל יראו כיצד חוק מת לחלוטין, שאכיפתו הורדמה בהסכמה שאינה בשתיקה במשך שנים, קם לתחייה כאשר נולד צורך ללמד מישהו לקח.
הרי במשך השנים הפכה העלייה לחומש לתחנה הכרחית לכל פוליטיקאי, איש ציבור ומשפיען רשת מהמחנה הלאומי. אירועים המוניים בחגים ובמועדים התרחשו על ההר באישור הצבא והמשטרה. הממשלה המסתמנת, בדיונים על קווי היסוד שלה, מביעה תמיכה גורפת בביטול החוק הזה. אז דווקא כעת, ודווקא נגד מי שניכר לעין כול כי הצליח להרגיז את שר הביטחון, לשלוף את העבירה הדלוחה הזאת ולהגיש עליה כתב אישום? ועוד להעלות בו את האפשרות כי התביעה תדרוש מאסר בפועל? אין יותר אכיפה פוליטית מזה.
הנחמה היחידה היא שאלו פרפורי הגסיסה של גנץ במשרד הביטחון. כפי המסתמן, בשנים הקרובות הוא יורחק משם ואיתו גם המדיניות הדורסנית נגד ההתיישבות. מה שכן יש לקחת משנה וחצי של כהונתו הוא את האסרטיביות המופלאה ואת יכולת המשילות שהפגין המשרד. אם באותה הנחישות יגיש שר הביטחון הבא כתבי אישום נגד מפירי חוק פלשתינים, יהרוס בנייה בלתי חוקית בשטחי C וירדוף חשודים בטרור ערבי, מצבנו יהיה טוב בהרבה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***