צעירים דרוזים חוסמים את כביש 6 במחאה על חטיפת הנער
צעירים דרוזים חוסמים את כביש 6 במחאה על חטיפת הנערללא קרדיט צילום

"העדה הדרוזית הייתה נחושה מהרגע הראשון להשיב את הבן בכל אמצעי אפשרי. היה ברור שלא נחסוך בשום אמצעי להחזרת המנוח", משחזר אדי פרו, דודו של טירן פרו שנחטף ונרצח בידי מחבלים פלשתינים בג'נין, את השעות הקשות שעבר לפני למעלה משבוע.

"אבל קודם כול, מה שעמד בראש מעיינינו היה למצות את הצעדים המדיניים־פוליטיים על מנת למנוע שפיכות דמים. אני אמרתי מהרגע הראשון שאני לא רוצה פעולה צבאית מיידית שבעקבותיה חלילה נאבד חייל או שחייל אפילו יישרט. לכן הערוץ הזה עבד במלוא הכוח. עירבנו את כל מי שאנחנו יכולים לערב. העדה עשתה גם פעולות נסתרות, שלא נפרט אותן בשלב הזה. ואכן, כל הלחץ הזה נתן את אותותיו, ובסוף החזרנו את הבן שלנו הביתה".

"העדה כולה התגייסה להפעיל לחץ"

עם היוודע דבר חטיפת גופת הנער הדרוזי טירן פרו בן ה־18 מדליית אל־כרמל ביום שלישי שעבר, יצאו אזרחים דרוזים רבים לרחובות. הנער טירן פרו נכנס עם חברו, שניהם תלמידי כיתה י"ב, דרך מעבר גלבוע לכפר ברטעה לתקן רכב. השניים היו מעורבים בתאונת דרכים קשה, ובעוד החבר הוטס במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה, טירן אושפז בבית החולים בג'נין עקב מצבו הקשה. כמה שעות אחר כך גופתו נחטפה ממיטת בית החולים על ידי עשרות חמושים פלשתינים. לפי עדות אביו של פרו, שהתייצב בבית החולים לצד בנו, החמושים שהתפרצו למחלקה ניתקו את הבן מהמכשירים כשהוא עודו בחיים וחטפו אותו, ובכך למעשה הביאו למותו.

השמועה על גופת הנער שמוחזקת בידי מחבלים פלשתינים עברה כאש בשדה קוצים, וכבר בשעות הראשונות לחטיפה התכנסו מאות אזרחים דרוזים מול בניין מועצת דליית אל־כרמל וקראו לפלשתינים להשיב את גופת הנער בהקדם. המפגינים הזועמים צעקו קריאות גנאי וקראו בלהט לנקמה. במקביל, אזרחים דרוזים ירדו וחסמו לאורך זמן את כביש 6 לכיוון דרום.

בסרטון שהופץ שעות אחרי החטיפה שיגרו אזרחים דרוזים מסר מאיים למחבלים המחזיקים בגופת הנער, תוך הצבת אולטימטום ברור להשבתו. הם איימו כי אם לא יזכו לקבל בחזרה את הגופה עד הבוקר - הם לא ישבו בחיבוק ידיים. "תחזירו את הגופה לפני שיתחילו בעיות, עוד הלילה. אם לא נקבל בחזרה את גופת בננו ואחינו - אנחנו לא נסלח ולא נחוס על אף אחד. ראו הוזהרתם", איימו בסרטון.

בהמשך הערב צעדו צעירים לכיוון מחסום ג'נין, כשחלקם רעולי פנים וחמושים, ואיימו לנקוט פעולות עצמאיות בתוככי ג'נין. בתיעוד מהשטח הם נראו מתקדמים רגלית וברכבים תוך שהם יורים באוויר ומצהירים כי דבר לא יעצור אותם מלהיכנס אל העיר. המפגינים הבהירו כי אינם בוחלים בשום אמצעי להשבת הגופה ולא יהססו להפעיל כל כוח שיידרש כלפי הפלשתינים.

ככל שהזמן נקף החלו להגיע עוד ועוד סרטונים של אזרחים דרוזים המאיימים לחטוף פועלים פלשתינים ולפגוע בהם, פעולה שהוגדרה על ידם כפעולה לגיטימית של "עין תחת עין". בירכא נחטפו שלושה פועלים פלשתינים מאזור חברון. השלושה הוכו על ידי חמושים שאיימו לרצוח אותם אם הגופה לא תוחזר עד הבוקר. בסרטון אחר שפורסם ישב פועל פלשתיני תושב ג'לבון על הארץ והתחנן על נפשו: "אם לא ישחררו את הגופה, הדרוזים שחטפו אותי יאכלו לי את הלב", אמר מפוחד.

בד בבד החלו רשויות המדינה בפעילות נמרצת להשבת הגופה בערוצים השונים. מעבר גלבוע שבכניסה לג'נין נסגר, והופעל לחץ בינלאומי על הרשות הפלשתינית בתיווך ארצות הברית, מצרים והאו"ם להשבה מהירה ומיידית של גופת הנער. בלילה שבין רביעי לחמישי ניתן אור ירוק, וגופת הנער הושבה למשפחתו בישראל. בהעברה נכחו גם מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף רסאן עליאן ומפקד המינהל האזרחי תא"ל פארס עטילה, שלקחו חלק בפעולות להשבת הנער.

אדי פרו, כאמור דודו של טירן, היה ראש החץ מטעם המשפחה במאבק הנחוש והמוצלח להשבתה המיידית של הגופה.

מה לדעתך היה הגורם המכריע להשבת הגופה: המשא ומתן המדיני או המחאה הסוערת של העדה, שהבהירה שאתם לא מוכנים להיות הדר גולדין 2?

"אי אפשר להצביע על ערוץ אחד שהכריע, אלה היו כל הערוצים יחד", אומר פרו, "גם המדינה, שלחצה בצורה מאוד מסיבית על הרשות הפלשתינית, וגם זה שעמדנו בפתחה של פעולה צבאית. זה היה עניין של שבריר שניה ליציאה, שר הביטחון כבר אישר פעולה צבאית. מצד שני, הגורמים הפלשתיניים הסכימו כולם פה אחד שמה שנעשה שם היה ונדליזם ומעשה ברברי, שלא מקובל בשום דת ושום שכל הגון. זה מעשה נורא של טרוריסטים שחטפו נער פצוע מבית חולים. כשטירן נחטף הוא עוד היה בחיים עם מכשירי הנשמה, על פי כל הפרמטרים הוא עוד היה חי. זה היה רצח", הוא מאשים בכאב. "זו הייתה פעולת איבה לכל דבר ועניין".

הדוד מצביע על גורם נוסף שתרם להשבת הגופה: "הדבר השלישי היה הלחץ של העדה, על כל מרכיביה, להחזרת הבן. המנהיגות של העדה יחד עם כל המכובדים, ראש מועצת דליית אל־כרמל וחברי כנסת מהעבר וכאלו שיש להם השפעה בקרב העם הפלשתיני, וגם אנשים מתוך הרשות הפלשתינית - כולם התגייסו לסייע".

המחאה של הצעירים הדרוזים הייתה אסרטיבית מאוד. לדעתך הייתה לה השפעה?

"הצעירים הדרוזים עשו כמה פעולות נחושות ומחו בצורה מאוד אינטנסיבית. הם קמו וסגרו את כביש 6 במחלף אליקים למשך שעות. היו שם אלפי נהגים, בני עמנו, עם ישראל, שעצרו והזדהו עם המאבק. הייתה גם מחאה מאוד רצינית במחסום ג'נין. הם העבירו שם מסר שלא משתמע לשתי פנים, שאם הגופה של הבן שלנו לא חוזרת - התוצאות יהיו קטלניות, תוצאות מחרידות, כי אנחנו בשום אופן לא נוותר".

לא חששתם שתאבדו שליטה על המאבק?

"ראש המועצה רפיק חלבי, אני ועוד אנשים עם שכל ישר עבדנו סביב השעון כדי להרגיע את הרוחות ולדאוג שהחבר'ה הצעירים המשולהבים לא יעשו חלילה טעות שייקח לנו שנים לתקן. אני שמח שהצד השני הבין וקלט שאם הגופה לא תוחזר, התוצאות יהיו הרסניות מבחינתם".

המחאה האזרחית שלכם נבעה מחוסר אמון ביכולת של המדינה להשיב את הבן בעצמה?

"חלילה. יש לנו אמון מלא במדינת ישראל ובמי שעומד בראשה, בצבא ההגנה לישראל ובמערכות הביטחון. אני הייתי בקשר הדוק עם כל גורמי הביטחון, עם מתאם הפעולות בשטחים, עם אנשי שב"כ ועם שר הביטחון. יש לי אמון מלא במערכת הביטחון. מצד שני, יש לנו אמון מלא ביכולת של העדה שלנו להניע מהלכים. ברגע שאנחנו מחליטים - אנחנו עדה שיש לה עוצמות שאתם לא מתארים לעצמכם. כולנו אנשי ביטחון, יש לנו ניסיון חיים ואנחנו יודעים לטפל במשברים. העדה הדרוזית היא עדה סופר עוצמתית, וזה מה שהביא לתוצאה המהירה והמיוחלת שהשגנו".

יש לך איזה טיפ למשפחות השבויים והנעדרים? היית מציע להן לשנות משהו בדרכי המאבק?

"אני רוצה לאחל לכל השבויים והנעדרים שלנו שבקרוב יחזרו למולדת, שנזכה לקבל אותם בידיים רחבות, ומי שנהרג - שנביא אותו לקבר ישראל. המצב טיפה שונה מהסיפור שלנו, כי מדובר בעזה. זה סיפור אחר לגמרי", הוא מחדד, אך מיד מוסיף: "אחרי הכול, אני יודע טוב מאוד שהמדינה לא תחסוך בשום אמצעי כדי להשיב את הבנים הביתה, אני משוכנע בכך".

"הנושא אפילו לא עולה במשא ומתן הקואליציוני"

שמחה גולדין, אביו של סגן הדר גולדין שגופתו מוחזקת בידי חמאס בעזה, משוכנע שדרך הפעולה של העדה הדרוזית כללה את כל הפרמטרים שעליהם מושתת המאבק להשבת הבנים: "מהאחד באוגוסט 2014 - שמונה שנים וארבעה חודשים - מדינת ישראל לא מביאה את הבנים חזרה לקבר ישראל. אני מחכה לבן שלי יותר מדי שנים", הוא מסרב להשלים עם רוע הגזרה.

"מה שקרה בשבוע שעבר עם השבת הנער הדרוזי היה שילוב של שלושה גורמים: איום צבאי ישיר של מדינת ישראל, איום בלחץ כלכלי על ידי סגר מוחלט, והדבר השלישי - נחישות אזרחית. האזרחים הביעו את דעתם באופן ברור. זה לא משנה אם הם עצרו פלשתינים והכו אותם, או חסמו את צומת אליקים - הציבור הדרוזי הראה שיש כאן ערבות הדדית באופן מוחלט", הוא אומר בהערכה. "הייתי ביום חמישי שעבר בהלוויה של טירן ז"ל והיה מדהים לראות את הערבות ההדדית של כל ההנהגה הדרוזית שהתייצבה והביעה הזדהות טוטאלית עם העניין".

ואיך אתה רואה את זה מתקיים במאבק שאתם מנהלים?

"אם נשווה את זה למה שקורה איתנו, אנחנו כבר שמונה שנים וארבעה חודשים זועקים ששלושת הגורמים שציינתי לא מופעלים בכלל. אין לחץ כלכלי על עזה – ההפך. אין איום צבאי על עזה – ההפך. נכון, היו מבצעים צבאיים, היה מבצע שומר החומות, אבל גם אז לא תכננו להחזיר את החיילים בחזרה. את זה אמר לי הרמטכ"ל. גם מבחינה כלכלית, כל מה שהם רוצים נכנס לרצועה, שום דבר לא מותנה בהשבת הבנים. הייתה קורונה והם רצו חיסונים? יכלו לומר להם 'תקבלו חיסונים אם תחזירו את החיילים שלנו', אבל לא אמרו להם כלום. פשוט לא אמרו. אין כאן נחישות של ההנהגה", הוא קובל.

גולדין מצביע על ההיבט המשמעותי הנוסף - התגייסות ציבורית נחושה: "כמובן, הנחישות הציבורית איננה. במקרה שלנו, הבעיה היא של שמחה ולאה גולדין, ההורים המשוגעים, שימשיכו לרוץ ולנסות להחזיר את הבן. זה הסיפור שלהם ורק שלהם. ההנהגה של הציבור הדתי־לאומי לא מתעסקת בזה, לא ההנהגה הרבנית ולא חברי הכנסת שמייצגים את הציבור הדתי־לאומי".

אז אולי הגיע הזמן לשרוף את המועדון, וכמו שעשתה העדה הדרוזית, לאיים שאם לא יחזירו אנחנו נפעל?

"הדר היה חייל ואורון היה חייל, והצבא הוא זה שצריך לטפל בזה. יעזור שאני אארגן חבורה ונלך לעזה?" הוא מגחך במרירות. "אנחנו מאמינים שיש דרך להחזיר את הבנים. אנחנו צועקים את זה כבר שמונה שנים. מהרגע הראשון אנחנו מבקשים: תפעילו לחץ כלכלי, לחץ צבאי ולחץ ציבורי מסיבי. אנחנו אומרים: אם תפעלו ככה - זה יעבוד. המקרה של טירן רק מוכיח שעם הפעלת לחץ נכון אפשר לפתור את הבעיה ולהחזיר חטוף". גולדין מלין על התנהלותו של שר הביטחון היוצא, בני גנץ: "בני גנץ היה רמטכ"ל בצוק איתן, והוא לא הביא את הדר במהלך הקרב ולא אחריו. כמעט שנתיים הוא שר ביטחון והוא לא הביא את הדר. אבל כאן, במקרה של חטיפת גופת הנער הדרוזי – פתאום הוא התנהל תוך הפעלת לחץ, וזה עבד".

אולי זה נובע מההבדל בין הרשות הפלשתינית לעזה?

"בניגוד למה שאנשים נוטים לחשוב, על עזה יש לנו הרבה יותר מנופים מאשר על הרשות הפלשתינית. הפעולה מול עזה קלה יותר מאשר מול ג'נין", הוא טוען. "ישראל מכניסה לעזה דלק, ציוד, תרופות, אוכל ומה לא - בלי לדרוש את החזרת הבנים שלנו. יש לנו על עזה מנופים אדירים, אבל אנחנו לא מפעילים אותם".

איך מעוררים את הציבור ומשיגים את הנחישות האזרחית שאתה מדבר עליה?

"זה הקושי הגדול שלנו", הוא נאנח. "קשה להניע את הציבור שבאופן עקרוני ודתי היה צריך להוביל את המאבק הזה. הרבנים של הדר ממכינת עלי היו צריכים להוביל את המאבק. לצערי, המנהיגות של הציבור הדתי־לאומי לא מבינה את גודל השעה. הציבור שלנו צריך להתעורר. זו בושה. כולם ראו מה הדרוזים עשו ועד כמה זה תרם להחזרת הגופה".

גולדין משתף כי מאז אירוע החטיפה בשבוע שעבר הוא מקבל עשרות טלפונים מאנשים שהתרשמו מהמאבק העיקש של העדה הדרוזית ומבקשים ללמוד ממנו למען המאבק להשבת הבנים: "אנשים מתקשרים אליי ושואלים: איפה אנחנו? איפה בני עקיבא? איפה יוצאי הסיירות הדתיים? אני מקבל עשרות טלפונים מאנשים שאומרים: זה אפשרי, זה חייב לקרות. הסיפור הזה הוא של כל עם ישראל והוא היה צריך להיות על השולחן, וזה לא נמצא שם כי הפוליטיקאים רואים שהציבור וההנהגה הדתית־לאומית לא נחושים מספיק בעניין. את חושבת שמישהו שם את זה בשיחות המשא ומתן הקואליציוניות? זה בכלל לא עולה".

אולי הציבור שלנו ממלכתי מכדי לפעול באופן שהדרוזים פעלו?

"אין קבוצה יותר ממלכתית מהדרוזים. הם מתגייסים בשיעורים עצומים לצבא, הם משלמים מיסים. אין יותר ממלכתיים מהם. אבל כשהם הבינו שזה מה שצריך לעשות - הם היו שם בכל הכוח. העדה הדרוזית הראתה לכולם שכשרוצים יכולים לשלב מנופים של לחץ כלכלי, איום צבאי ונחישות אזרחית, ובסוף מקבלים את החטוף בחזרה. הם עשו לכולנו בית ספר".

"החוטפים הבינו שרק יפסידו"

גם תא"ל (במיל') אמיר אביבי, מנכ"ל תנועת 'הביטחוניסטים', משוכנע שיש לחברה הישראלית מה ללמוד מהעדה הדרוזית ומהתנהלותה סביב אירוע חטיפת הגופה: "הדרוזים - גם בגלל הקרבה התרבותית וגם בגלל שעוד לפני קום המדינה היו מיעוט נרדף - מדברים בשפה של המזרח התיכון. הם מעבירים לערבים מסר בשפה שהם מבינים. מבחינתם נחצה כאן קו אדום, ולכן הם יילחמו על כך בכל הכוח", הוא מסביר. "יש כאלו שמנסים לתת תשבחות לרשות הפלשתינית על השבת הגופה - לא אהבתי את חלוקת המחמאות הזאת", אומר אביבי.

הוא מסביר כי הכול, בסופו של דבר, נבע משאלה של רווח והפסד. "יכול להיות שאם החוטפים היו חושבים שיש להם אינטרס הרבה יותר גדול בלהחזיק את הגופה ולהרוויח מזה משהו – הרשות לא הייתה מצליחה לשחרר אותה. אבל החוטפים ראו שהם רק מפסידים מהסיפור הזה והופעל פה לחץ מאוד גדול עליהם, ומכאן התוצאה.

"יש הרבה מאוד מסחר בג'נין", הוא מפרט, "הרבה דרוזים וערבים ישראלים נכנסים ויוצאים מג'נין – שזה, דרך אגב, בניגוד לחוק - והיה ברור שלמשבר הזה הולכות להיות המון השלכות, כולל פגיעה כלכלית, בידוד של המרחב, קושי בכניסת ישראלים, פגיעה בסחר ובסוחרים ואיומים של הדרוזים לפגיעה. המכלול של הדברים האלו הבהיר לחוטפים שלא כדאי מבחינתם להחזיק בגופה. זה באופן טבעי מעלה את השאלה - אם הדרוזים יודעים לעשות את זה ולהחזיר את הגופה, איפה אנחנו בהשבת הבנים? והתשובה היא שכנראה זה לא מספיק חשוב לנו", קובע אביבי. "אם זה היה חשוב לנו כמו שהגופה הזאת הייתה חשובה לדרוזים, מזמן היינו יכולים להשיב את החיילים שלנו".

זו ממש האשמה נגד החברה הישראלית.

"אם אנחנו רוצים אפשר לנתק את החשמל לעזה, לבודד אותם, לעשות סיכולים ממוקדים. אם אנחנו מחליטים שאנחנו מתאבדים על זה וזה קו אדום מבחינתנו - המסר יעבור לעזה בצורה חדה, ברורה ולא משתמעת לשתי פנים. אבל אנחנו התנהלנו לאורך השנים אחרת. שחררנו אלפי מחבלים, הרגלנו אותם לנורמות אחרות ולכללי משחק אחרים, ועכשיו הם מצפים לקבל משהו בתמורה, כמו שקיבלו בעבר ואפילו יותר".

עם ישראל ידוע כעם שמתייחס בכבוד ובהערצה לחייליו, לאן זה נעלם בסיפור של השבת הבנים?

"אנחנו בקהות חושים, וזה מסר לא טוב ללוחמים שלנו, שמחרפים את נפשם ובכל רגע יכולים להימצא במצב הזה. אני חושב שגם במקרה של חטיפת הנער הדרוזי האמירות של הצבא לא היו מספיק נחושות. זה היה יכול להיות חד יותר ובצורה ברורה יותר", הוא מוסיף.

מה אנחנו כחברה יכולים לעשות?

"אנחנו צריכים להבין שכמו שתינוק מבין מיד איפה הקווים של ההורים שלו ומתנהג בהתאם, כי זה הטבע האנושי - ככה האויב מזהה גבולות אצלנו. ברגע שאנחנו מתחילים לטשטש גבולות, יש לזה מחיר. צריך לדעת שכל נושא שהוא באמת חשוב, בין אם זה השבת הבנים או השתלטות על קרקעות ועוד סוגיות בוערות, אם נשים את הקו בצורה חדה וברורה - הצד השני יבין את זה היטב. כמובן, כשמציבים קווים – חייבים להיות מוכנים להילחם עליהם בכל הכוח. הדרוזים לא רק באו באיומים אלא באמת התכוונו ללכת עם זה עד הסוף, והנחישות הזאת שלהם עברה במלוא עוצמתה לצד השני."

***